ונתחדשה הלכה ואין להוכיח מדברים שהיו לפני מתן תורה.

ושואלים: איני [וכי כן הוא] לגבי עיקר הלכתו של ר' אסי? והא איתמר [והרי נאמר] שיש מחלוקת בהלכה זו. ששנינו: יוצא דופן (ילד שלא נולד כדרכו אלא על ידי ניתוח) ומי שיש לו שתי ערלות, נחלקו בו רב הונא ורב חייא בר רב. חד [אחד מהם] אמר: מחללין עליו את השבת במילתו. וחד [ואחד מהם] אמר: אין מחללין. ועד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא בענין ההיתר לחלל עליו את השבת, אבל בכלל למולו לשמנה ימים — ודאי מהלינן ליה [מלים אנו אותו] אף שיוצא דופן אין אמו טמאה לידה! ומשיבים: הא בהא תליא [זו בזו תלויה], ואין כאן שתי מחלוקות, אלא הסבור שמחללים עליו את השבת סבור אף שמלים אותו ביום השמיני.

א ומעירים: דבר זה שאמר רב אסי שחובת המילה לשמונה ימים תלויה בהיות האם טמאה לידה, כבר כתנאי [כמחלוקת תנאים] הוא שנוי. ששנינו: יש יליד בית (ילד שנולד בתוך בית ישראל לשפחה כנענית, שיש למולו כשאר עבדי ישראל), שהוא נימול ליום אחד, כלומר, מיד עם לידתו. ויש יליד בית שנימול לשמנה. יש עבד מקנת כסף שנימול ליום אחד, ביום הראשון ללידתו, ויש מקנת כסף שנימול לשמונה.

ומסבירים, כיצד? לקח (קנה) שפחה מעוברת ואחר כך ילדה ברשותו ילד — זהו מקנת כסף (שהרי קנה את העובר עם השפחה) הנימול לשמונה. ואם לקח שפחה שכבר ילדה וקנה את ולדה עמה מיד כשהגיע התינוק לרשותו חייב למולו, ונמצא שזו היא מקנת כסף שנימול לאחד.

וכן יש יליד בית שנימול לשמונה, כיצד? — כגון שלקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה — זהו יליד בית שנימול לשמנה. ר' חמא אומר, יש לחלק בצורה אחרת בין המקרים: אם ילדה השפחה ואחר כך הטבילה לשם שפחות — זהו יליד בית שנימול לאחד. ואם הטבילה ואחר כך ילדה — זהו יליד בית שנימול לשמנה.

ונמצא שהתנא קמא [הראשון] לא שני ליה [אינו שונה לו, אינו מחלק] בין הטבילה ואחר כך ילדה ובין ילדה ואחר כך הטבילה, דאף על גב [שאף על פי] שאין אמו טמאה לידה, שהרי לפני טבילתה אינה חייבת כלל במצוות, ואין בה טומאת לידה, מכל מקום הוא נימול לשמנה. נמצא שנחלקו ר' חמא ותנא קמא בהלכה זו שקבע ר' אסי.

ולגופו של דבר אמר רבא: בשלמא [נניח], לשיטת ר' חמא משכחת לה [מוצא אתה אותה אפשרות] שיהא יליד בית הנימול לאחד, וכן יליד בית הנימול לשמנה, ומקנת כסף הנימול לאחד ומקנת כסף הנימול לשמנה, באופן זה: אם ילדה ורק אחר כך הטבילה — הרי זהו יליד בית שנימול לאחד. הטבילה ואחר כך ילדה — זהו יליד בית שנימול לשמנה.

מקנת כסף הנימול לשמנה — כגון שלקח שפחה מעוברת ונמצא ששילם גם בעד העובר וקנאו, והטבילה לאחר מכן, ואחר כך ילדה. מקנת כסף הנימול לאחד — כגון שלקח אדם זה שפחה, וזה, אדם אחר, קנה את עוברה ומיד כשנולד יש לו למולו, שמאחר ואין לבעל העובר חלק באמו, הריהו נימול לאחד.

אלא לדעת התנא קמא [הראשון], בשלמא כולהו משכחת להו [נניח כל המקרים מוצא אתה אותם] גם לשיטתו, אלא יליד בית הנימול לאחד היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה אפשרות]?

אמר ר' ירמיה: בלוקח שפחה לעוברה, שקונה שפחה לא לצורך עצמה, אלא כדי שעוברה יהא שלו.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לשיטת מי שאומר] שקנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], שאדם שאינו קונה את גוף הרכוש אלא רק את הרווחים והפירות היוצאים ממנו אינו נחשב כקונה את גוף הדבר. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שקנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב] מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אינו מחלק אם קונה את גוף השפחה, או קונה רק את פרי עמלה או ילדים שיולדת!

אמר רב משרשיא: לשיטה זו יש להסביר כי מדובר באופן שלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה, שיכולה היא להתנות עמו, או הוא עמה, שלא יטבילנה לשפחות אלא תישאר גויה כשהיתה, ואילו עוברה הוא עבד שנולד לישראל, וחייב מיד עם לידתו במילה.

ב בדברים הקרובים לנושא שדנו בו מביאים עוד, תניא [שנויה ברייתא]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ילד ששהה כשהוא חי שלשים יום אחר לידתו, באדם — אינו חשוד עוד שהוא נפל, ויש לשער שהוא ילד רגיל שימשיך לחיות. וראיה לדבר ממה שנאמר בדיני פדיון וערכים: "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא" (במדבר יח, טז), נמצא שבפחות מבן חודש אין לו ערך כלל, שעדיין אין ידוע אם אינו נפל. וכן וולד ששהה שמנת ימים בבהמה — שוב אינו נפל, וכפי שנאמר: "שור או כשב או עז כי יוולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב, כז).

ושואלים: הא [הרי] אם לא שהה עדיין הילד עד שלושים יום — ספיקא הוי [ספק הוא] אם נפל הוא או לא לגבי כמה הלכות,