סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

אינו חייב אלא אחת, שאין שבועה חלה על שבועה. זו היא שבועת ביטוי ("נפש כי תשבע לבטא בשפתים". ויקרא ה, ד) שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

ויש לדייק בלשון: זו דווקא היא שבועה שחייבין על זדונה מכות, שנשבע "שלא אוכל" ואכלה, אבל נשבע "אוכל" ולא אכללא לקי [לוקה], משום שאין בו מעשה. ועל פי סתם משנה זו פסק ר' יוחנן (שלא כסתם משנתנו).

ושואלים: מכדי האי סתמא והאי סתמא [הרי זו סתם משנה וזו סתם משנה], מאי חזי דעביד כי האי סתמא, לעביד כי האי סתמא [מה ראה ר' יוחנן שעשה כאותה סתם משנה, שיעשה כסתם זו משנה שלנו]?

ומשיבים: ולטעמיך רבי גופיה, היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי [ולטעמך, לשיטתך, רבי עצמו, כשסידר את המשנה, איך סתם לנו כאן כך וכאן כך, וסתר דברי עצמו]?

אלא מעיקרא [מתחילה] סבר רבי כי לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וסתמה (סתם כדעה זו) במשנתנו, והדר [וחזר] וסבר שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, וסתמה במשנה להלן, ומכל מקום משנה ראשונה, ששנה קודם שחזר בו, לא זזה ממקומה, לא נשתנה נוסחה, אלא נשארה כפי שנשנתה מתחילה.

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת אותה, את המשנה] ששנינו לענין שבועות שתים שהן ארבע — כר' ישמעאל ולענין מלקות, אולם אם מפרשים כך את המשנה, יש לשאול: מראות נגעים מאי [מה] מלקות איכא [יש] בהם? ומשיבים: במי שקוצץ בהרתו, שנאמר "השמר בנגע הצרעת" (דברים כד, ח), וכדברי ר' אבין אמר ר' אילעא, שאמר ר' אבין אמר ר' אילעא: כל מקום בתורה שנאמר בו לשון "השמר", "פן" ו"אל" אינו אלא מצות לא תעשה שלוקים עליה, ולמדו חכמים ש"השמר בנגע הצרעת" עניינו מצוות לא תעשה, שלא לקצוץ או לפגום את הנגע, אלא להראותו לכהן כמות שהוא. והקוצץ בהרתו, הרי זה לוקה ככל העובר על לאו שיש בו מעשה.

ועוד שואלים: יציאות שבת מאי [מה] מלקות איכא [יש] בהם? והרי איסור הוצאה בשבת לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, שנכתב בתורה כדי להתרות ולהעניש על ידו במיתה, שהרי המחלל שבת דינו בסקילה, וכלל הוא: כל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו! ומשיבים: משום הכי קא מוקמינא [משום כך אני מעמיד אותה, את משנתנו] כר' ישמעאל, דאמר הוא אומר]: לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו.

ומקשים: מתשובה זו משמע כי הא לאו הכי [אבל אם לא כך], לולא קושי זה, קיימא [עומדת משנתנו] כשיטת ר' עקיבא, שהוא סבור שאין לוקים על לאו כזה? והרי גם לשיטתו קשיא [קשה] ענין ידיעות הטומאה, שכאמור לעיל, הוא אינו סבור כמשנתנו, שעל העלם מקדש חייב קרבן! ומשיבים: לאו [האם לא] אמרת בגלל קושי דומה, בענין שבועות, שמשנתנו שיטת ר' ישמעאל היא ולענין מלקות? כך יש לפרשה לשיטת ר' עקיבא נמי [גם כן] ולענין מלקות.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מדוע השתמשה כאן המשנה בלשון "ידיעות הטומאה"? "התראות" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי עונש המלקות תלוי לא בידיעה של האיסור, אלא בהתראה שמתרים בו באדם שהוא עתיד ללקות עליו! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], תני [שנה] לדרך זו: "ידיעות של התראות", שהוא יודע שהוא עובר על איסור ועתיד ללקות, כשמתרים בו.

ומקשים עוד: אי הכי [אם כך], שאתה מפרש את משנתנו לענין מלקות, מדוע שנה "שתים שהן ארבע"? תרתי הוא דהויין [שתים, שתי התראות בלבד הוא שישנן]! שהרי כשמתרים בו מפרשים לו גם ענין הטומאה וגם ענין הקודש או המקדש, ואין כאן אלא שני עונשי מלקות, על טומאת הקודש ועל טומאת המקדש! ותו [ועוד], מה ששנינו בהמשך המשנה בענין זה: את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים, העלמה למלקות מאי עבידתיה [מה היא עושה]? הרי אדם מתחייב מלקות רק מתוך התראה וידיעה! ותו [ועוד], הרי שנינו במפורש במשנה: הרי זה בקרבן עולה ויורד, ולא לענין מלקות! וקשה איפוא מאד להעמיד חלק ממשנתנו לענין מלקות. אך מצד אחר תמוה שמשנתנו אינה לא כשיטת ר' ישמעאל ולא כשיטת ר' עקיבא.

אלא אמר רב יוסף: משנתנו כשיטת רבי (יהודה הנשיא) היא, ונסיב לה אליבא דתנאי [ולקח, שנה אותה כשיטת תנאים שונים]. בידיעות נסיב לה [לקח, שנה אותה] כר' ישמעאל, בשבועות נסיב לה [לקח, שנה אותה] כר' עקיבא.

אמר רב אשי: אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי לשמועה זו של רב יוסף לפני] רב כהנא. ואמר לי: לא תימא [אל תאמר] אל תפרש את דבריו של רב יוסף, שרבי נסיב לה אליבא דתנאי [לקח, שנה אותה כשיטת תנאים שונים] וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור כך],

אלא רבי טעמיה דנפשיה [שיטת וסברת עצמו] מפרש ולשיטתו יש חיוב בנשבע על העבר, וכן יש חיוב בהעלם מקדש. דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין שאינו חייב בקרבן על טומאת מקדש וקדשיו אלא על עבירה שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים? תלמוד לומר: "ונעלם" "ונעלם" שני פעמים, דברי ר' עקיבא. שכך נאמר בתורה בענין זה: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא... ונעלם ממנו והוא טמא... או כי יגע בטומאת אדם... ונעלם ממנו והוא ידע..." (ויקרא ה, ב— ג). ויש להבין כי מפני שכתובה העלמה פעמיים, היתה ידיעה בין שתי העלמות אלה.

רבי אומר: אינו צריך להוכחה זו, אלא הרי הוא אומר באותו פסוק:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר