הא דומיא [הרי בדומה] למראות נגעים קתני [הוא שונה] את שאר הדינים במשנה, ויש להשוותם זה לזה ולומר: מה התם כולהו לחיובא [מה שם, בנגעים, כולם לחיוב], שעל כל אחד מארבעת המראות מביא המצורע קרבן לטהרתו, אף הכא נמי כולהו לחיובא [כאן, לענין שבועות או ידיעות הטומאה, גם כן כולן, כל הארבע הן לחיוב]!

ומסבירים באופן אחר: לעולם משנתנו כשיטת ר' ישמעאל היא, וכי [וכאשר] לא מחייב ר' ישמעאל על שבועה לשעבר הרי זה לענין קרבן, אבל מלקות חיובי [לחייב] הוא מחייב, ונמצא שיש לדעתו, אף בשבועות, שתים שהן ארבע — לענין מלקות. ומנין שיש איסור על שבועה לשעבר, לחייב עליה מלקות?

כדברי רבא, שאמר רבא: בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומיא [בדומה] לשבועת שוא, כגון הנשבע על עץ שהוא אבן, ללמדנו שלוקים גם עליה, ויש לומר כי מה שבועת שוא היא שבועה לשעבר, על דבר המצוי כבר — אף שבועת שקר הכתובה בתורה ("לא תשבעו בשמי לשקר". ויקרא יט, יב) נמי [גם כן] עובר עליה גם לשעבר.

ושואלים: בשלמא [נניח] במקרה שנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי" לוקה — כדברי רבא, מריבוי הכתוב. נשבע "שלא אוכל" ואכל, נמי [גם כן] לוקה שכן לאו שיש בו מעשה הוא, שאכל. אלא נשבע "אוכל" ולא אכל, אמאי [מדוע] לוקה? הרי לאו שאין בו מעשה הוא, שהימנעות מאכילה אינה מעשה, ואין לוקים עליו!

ומשיבים: קסבר [סבור הוא] ר' ישמעאל כי גם לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

ומתקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש את המשנה, כשיטת ר' ישמעאל, קשיא [קשה] מדבריו של ר' יוחנן על דבריו של ר' יוחנן, שמצד אחד

אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, ואם כן צריך הוא לפסוק כסתם משנתנו, שעולה ממנה שאף לאו שאין בו מעשה לוקים עליו.

ואתמר [ומצד אחר נאמר] כך: מי שנשבע "שבועה שאוכל ככר זו היום", ועבר היום ולא אכלה, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: אינו לוקה. אלא שנחלקו בטעם הדבר, ר' יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוה [שהוא] לאו שאין בו מעשה שהרי מה שלא אכל הוא רק הימנעות ולא עשיה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וריש לקיש אמר: אינו לוקה, משום שכאשר מתרים בו לקיים את שבועתו, ואם לא — ייענש, התראת ספק היא, שגם אם אין כוונתו לאכול יש לו זמן לחזור בו ולאכול, והתראת ספק לא שמה התראה!

ומשיבים: ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח [סתם משנה אחרת מצא] שממנה מוכח שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, ולפיה פסק, בניגוד למשנה שלנו.

ושואלים: הי סתמא [איזו סתם משנה] מצא? אילימא האי סתמא [אם תאמר סתם משנה זו], דתנן [ששנינו] בענין קרבן הפסח: אבל המותיר מן הבשר עד בוקר חמישה עשר בניסן, בפסח הטהור, והשובר עצם בקרבן פסח הטמא — אינו לוקה את הארבעים.

ויש לשאול: בשלמא [נניח] שובר בטמא אינו לוקה — דכתיב [משום שנאמר] בקרבן הפסח: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו), ויש לדייק: "בו" — בכשר ולא בפסול. אבל המותיר בטהור מאי טעמא [מה טעם] אינו לוקה? לאו [האם לא] משום דהוי [שהוא] לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו? ומכאן למד ר' יוחנן.

על כך יש להקשות: וממאי [ומנין] שמשנה זו הפוטרת את המותיר ממלקות שיטת ר' יעקב היא, שאמר: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו? דלמא [שמא] המשנה כשיטת ר' יהודה היא, ושלדעתו המותיר מן הפסח אינו לוקה מטעם אחר, משום שבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה זה, כדי לתקן מה שעבר, הא לאו הכי — לקי [הרי אם לא כך — היה לוקה] למרות שאין בו מעשה!

דתניא [ששנויה ברייתא] בענין זה: "לא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו" (שמות יב, י), בא הכתוב ליתן מצות עשה ("והנותר... באש תשרופו") אחר לא תעשה ("לא תותירו"), לומר שאין לוקין עליו על הלא תעשה, שכל לאו שיש עשה אחריו לתקנו — אין לוקים עליו, דברי ר' יהודה. ר' יעקב אומר: לא מן השם הוא זה, לא זה הוא הטעם, אלא משום דהוה [שהוא] לאו שאין בו מעשה, ולאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו. ואם כן, מנין למד ר' יוחנן שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו?

אלא האי סתמא אשכח [סתם משנה זו מצא] ר' יוחנן, בהמשך מסכת זו, וממנה למד שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה: נשבע "שבועה שלא אוכל ככר זו", וחזר ונשבע: "שבועה שלא אוכלנה", ואכלה —