"או כי יגע בטומאת אדם וכו' ונעלם ממנו והוא ידע ואשם" (ויקרא ה, ג), "ונעלם ממנו" — מכלל הדברים משמע שקודם לכן ידע, ולכן נאמר שנעלם ממנו, ולפי זה מה שנאמר "והוא ידע" — הרי כאן שתי ידיעות, אחת קודם שנעלם ממנו ואחת לאחר מכן, ומכאן אנו למדים שצריך להיות העלם באמצע. אם כן מה תלמוד לומר "ונעלם" "ונעלם" פעמיים — לחייב על העלם טומאה שלא ידע שהוא טמא, וגם על העלם מקדש שלא ידע שנכנס למקדש, הרי שפסק כר' ישמעאל, אבל מטעמו שלו.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] בענין ידיעות הטומאה דאית ליה טעמיה דנפשיה [שיש לו לרבי טעם, שיטה, שלו עצמו] שלא כדעת ר' עקיבא, אבל לענין שבועות, דלית ליה טעמיה דנפשיה [שאין לו טעם, שיטה של עצמו] אלא הולך הוא בשיטת ר' עקיבא, מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: סברא הוא.

(לישנא אחרינא [לשון אחרת] יש לשאלה זו: אשכחן [מצאנו] בידיעות הטומאה דסבר לה [שהוא סבור] כר' ישמעאל, בשבועות דסבר לה [שהוא סבור] כר' עקיבא, מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: סברא הוא):

ר' עקיבא מאי טעמא קא [מה טעם הוא] מחייב על שבועה לשעבר — דדריש ריבויי ומיעוטי [משום שהוא דורש את הכתובים בדרך של ריבויים ומיעוטים], כמבואר להלן (שבועות כו,א), רבי נמי דריש ריבויי ומיעוטי [גם כן דורש את המקרא בדרך של ריבויים ומיעוטים],

דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: בכל דבר ששוויו תמישה שקלים פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות. ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: בכל פודין בכור אדם, חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? דריש ריבויי ומיעוטי [שהוא דורש בדרך של ריבויים ומיעוטים], שנאמר לכהנים: "ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש" (במדבר יח, טז), וכך הוא דורש: "ופדויו מבן חדש" — ריבה, שלשון כללית זו מלמדת שניתן לפדותו בכל דבר שהוא, "בערכך כסף חמשת שקלים" — מיעט, לומר: דווקא בכסף. ובלשון הכללית "תפדה" — חזר וריבה, הרי

ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל, חוץ מדבר אחד שנתמעט. מאי [מה] ריבה — כל מילי [הדברים], ומאי [ומה] מיעט — מיעט שטרות, שאין פודים בהם, לפי שהם עצמם אינם כסף, ואינם שווה כסף אמיתי, אלא רק משמשים לראיה או לקניה של דבר אחר. זו שיטתו של רבי.

ורבנן דרשי כללי ופרטי [וחכמים החולקים עליו דורשים את הכתובים בדרך של כללים ופרטים], כיצד? "ופדויו מבן חדש" — כלל, "בערכך כסף חמשת שקלים" — פרט, "תפדה" — חזר וכלל,

כלל ופרט וכלל — אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט (חמשת שקלים) מפורש, שהוא דבר המטלטל וגופו (והוא עצמו) ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון ניתן לפדות בו. יצאו מכלל זה קרקעות, שלא ניתן לפדות בהם לפי שאינן מטלטלין, יצאו גם עבדים, למרות שהם מיטלטלים, משום שהוקשו (הושוו) בדינם לקרקעות להרבה עניינים. יצאו שטרות, שאף על פי שהם מטלטלין אין גופן ממון, שאין להם ערך עצמי, ואינם משמשים אלא לראיה או לקניה של דבר אחר.

אמר ליה [לו] רבינא לאמימר: וכי רבי דריש ריבויי ומיעוטי [דורש את הכתובים בריבויים ומיעוטים]? והא [והרי] מצאנו שרבי כללי ופרטי דריש [כללים ופרטים הוא דורש]!

דתניא [ששנינו בברייתא] בענין עבד עברי הרוצה להישאר בעבדותו לאחר שש שנים, שנאמר: "ולקחת את המרצע ונתתה באוזנו ובדלת" (דברים טו, יז) וכך דרשו: "מרצע" — אין לי אלא מרצע בלבד, מנין לרבות הסול (קוץ דקל) והסירה (קוץ), המחט והמקדח והמכתב (חרט, כלי לכתיבה על גבי שעווה)? תלמוד לומר "ולקחת" — כל דבר שנלקח ביד, דברי ר' יוסי בר' יהודה. רבי אומר: "מרצע" — מה מרצע מיוחד שהוא של מתכת, אף כל של מתכת, אבל בדבר שאינו עשוי מתכת לא ניתן לרצוע עבד עברי.

ואמרינן [ואמרנו]: במאי קא מיפלגי [במה באיזה ענין הם חולקים]? רבי דריש כללי ופרטי [דורש כללים ופרטים], ור' יוסי בר' יהודה דריש [דורש]