את סכת דויד הנפלת" (עמוס ט, יא), ולכן נקרא המשיח "בר (בן) ניפלי". אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: דור שבן דוד (המשיח) בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות (מתרבות), וגזרות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה (עוברת), שניה ממהרת לבא.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שבוע (שמיטה, שבע שנים) שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה: "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר" (שם ד, ז). בשנה השניה מאותה שמיטה — חיצי רעב משתלחים, שמקומות מסויימים יסבלו מן הרעב. בשנה השלישית של שמיטה זו — רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. בשנה הרביעית — שובע ואינו שובע. בחמישית — שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בששית — קולות נשמעים משמים, בשביעית — מלחמות כגון מלחמת גוג ומגוג, הבאות על ישראל. במוצאי שביעית — בן דוד בא.

אמר רב יוסף: הא [הרי] כמה שנות שביעית דהוה כן [שהיה כך] כעין מאורעות אלה ולא אתא [בא] משיח! אמר אביי: מה שאמרו שיהיו בששית קולות, ובשביעית מלחמות, מי הוה [האם היה]? שחלק זה עדיין לא נתקיים. ועוד, כסדרן מי הוה [האם היה], שאף אם היו שנות רעב ושובע ומלחמה, אבל לא ארעו הדברים לפי הסדר שבאותה ברייתא.

נאמר "אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך" (תהלים פט, נב). תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו, בית הוועד שהוא מושב החכמים יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן (הבשן) יאשם (יהא שומם), ואנשי גבול שימלטו מפני הגויים יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו (ירוחמו), וחכמת הסופרים תסרח (תתמעט), ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני כלב בחוצפה וחוסר בושה,

והאמת תהא נעדרת, שנאמר: "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל" (ישעיה נט, טו). מאי [מה פירוש] "ותהי האמת נעדרת"? אמרי דבי [אמרו חכמים מבית מדרשו] של רב: מלמד שנעשית האמת עדרים עדרים, והולכת לה. מאי [מה פירוש] "וסר מרע משתולל"? אמרי דבי [אמרו חכמים מבית מדרשו] של ר' שילא: כל מי שסר מרע — משתולל, נחשב כמשוגע על הבריות.

א כיון שדובר בהעדר האמת, מביאים דברים שאמר רבא: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] כי ליכא קושטא בעלמא [אין אמת בעולם], שאין מקום שידברו בו תמיד אמת. אמר לי ההוא מרבנן [אחד החכמים] ורב טבות שמיה [שמו], ואמרי לה [ויש אומרים] שרב טביומי שמיה [שמו], והוא היה אדם ישר כל כך, דאי הוו יהבי ליה [שאם היו נותנים לו] את כל חללי דעלמא [חלל העולם] לא הוה משני בדיבוריה [היה משנה בדיבורו], וסיפר לי: זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא ו"קושטא" שמיה [פעם אחת הזדמנתי למקום אחד ו"אמת" שמו], ולא הוו משני בדיבורייהו [היו משנים בדבריהם], שהיו מקפידים לומר רק אמת, ולא הוה מיית איניש מהתם [היה מת אדם משם] בלא זימניה [זמנו]. נסיבי איתתא מינהון, והוו [נשאתי אשה מביניהם, והיו] לי תרתין בנין מינה [שני בנים ממנה].

יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישא [יום אחד ישבה אשתו וחפפה את ראשה], אתאי שיבבתה טרפא אדשא [באה שכנתה ודפקה בדלת] להכנס, סבר [חשב]: לאו אורח ארעא [לא דרך ארץ] זה לספר לה שאשתו רוחצת עצמה, אמר לה: ליתא הכא [איננה כאן], וכיון ששינה בדיבורו שכיבו ליה תרתין בנין [מתו לו שני בנים]. אתו אינשי דאתרא לקמיה [באו אנשי המקום אליו] ואמרו ליה [לו]: מאי האי [מה זה]? אמר להו [להם]: הכי הוה [כך היה] מעשה ששיניתי בדיבורי מפני הנימוס. אמרו ליה [לו]: במטותא מינך, פוק מאתרין ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי [בבקשה ממך צא ממקומנו ואל תגרה את המות באותם אנשים], כלומר, אל תביא עלינו מיתה שלא בזמנה.

ב ושוב לענין ראשון: תניא [שנויה ברייתא], ר' נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים לכבדם, ובת קמה (מורדת) באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו.

תניא [שנויה ברייתא], ר' נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו, העזות (חוצפה) תרבה, והיוקר יעות את האנשים, שיהיו רמאים, והגפן יתן אמנם פריו, ואולם היין יהיה ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות, שתתפשט הנצרות בעולם, ואין תוכחה, שלא יקבלו הבריות תוכחה שמוכיחים אותם. ומעירים, מסייע ליה [לו] הדבר לשיטת ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא: מאי קרא [מהו הכתוב] הרומז על כך — שנאמר בדיני צרעת: "כלו הפך לבן טהור הוא" (ויקרא יג, יג), שאף שאם יש מקצת לובן של נגע חולני בעור הרי זה סימן לנגע צרעת, אולם אם כל העור הופך לבן הרי זה סימן טהרה. ואף תיקון העולם יהיה כשיגיע לתחתית הירידה.

תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" (דברים לב, לו), "אזלת יד" זו כוונתה: אין בן דוד בא עד שירבו המסורות (המלשינים). דבר אחר: עד שיתמעטו התלמידים. דבר אחר: אינו בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס. דבר אחר: עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר: "ואפס עצור ועזוב" כביכול אין סומך ועוזר לישראל,

כי הא [כמו מעשה זה] של ר' זירא כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה [כאשר היה מוצא חכמים שעוסקים בו, בענין קץ המשיח] אמר להו [להם]: במטותא, בעינא מנייכו לא תרחקוה [בבקשה מבקש אני מכם אל תרחקוהו] על ידי עיסוק בחישובי קיצים, דתנינא [ששנינו]: שלשה דברים באין בהיסח הדעת כשאין חושבים עליהם, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב. ולכן מוטב שלא להתעסק בענייני המשיח, ולהסיח את הדעת ממנו.

ג אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא, וחד חרוב [ששת אלפים שנה הוא משך ימי העולם, ואלף אחד יחרב]. ומנין שאלף אחד ייחרב — שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיה ב, יא), שיומו של ה' — אלף שנה הוא. אביי אמר: תרי חרוב [שני אלפים יחרב], שנאמר: "יחינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו" (הושע ו, ב).

תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב קטינא: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט ומבטל קיומו את הרגיל אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", ואומר: "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב, א), כלומר, יום (אלף שנה) שכולו שבת. ואומר: כדי שנבין את שיעור הגודל "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר ואשמורה בלילה" (תהלים צ, ד).

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא [הוא העולם], שני אלפים מהם תוהו, שאין העולם מסודר ומאורגן, שני אלפים תורה מימות האבות עד סוף ימי תקופת המשנה בערך, שני אלפים ימות המשיח. זה צריך היה להיות סדר מהלך ההיסטוריה.