תנהו ענין לדין מלקות, שכדי שילקו או יענישו אותו שאר עונשי גוף חייב שיודיעוהו, ויהא ברור לו מה הוא עושה.

דבי [מבית מדרשו] של חזקיה תנא [שנה החכם] הוכחה מכתוב זה, שנאמר: "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה" (שמות כא, יד), כיצד יודעים שהזיד? — שהתרו בו, ועדיין הוא מזיד.

דבי [מבית מדרשו] של רבי ישמעאל תנא [שנה החכם] הוכחה מכתוב זה, שנאמר: "ויקריבו אותו המצאים אתו מקשש עצים" (במדבר טו, לג), שכתוב בלשון הווה ללמד שהתרו בו שלא יעשה, ועדיין הוא מקושש.

דבי [מבית מדרשו] של רבי תנא [שנה החכם] ראיה מהפסוק: "על דבר אשר ענה את אשת רעהו" (דברים כב, כד) — על עסקי דיבור, כלומר, שדיברו עמו מדוע עושה כן.

ומעירים: וצריכא [וצריכים] כל אותם מקראות, משום שמאחד מהם בלבד אי אפשר היה ללמוד. דאי כתב רחמנא [שאילו היתה התורה כותבת] דבר זה ב"אחתו" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: חייבי מלקות — אין [כן] צריכים התראה, אבל חייבי מיתות שעבירתם חמורה — לא יצטרכו התראה, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "וכי יזד" לענין רוצח.

ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] רק "וכי יזד", הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא במיתת סייף דקיל [שהיא קלה], אבל סקילה שהיא חמורה, שמא על עבירה חמורה אימא [אמור] שלא צריכה התראה, על כן צריכא [נצרכה לומר] גם במחלל השבת.

ושואלים: ותרתי [ושתי פעמים] בדין הנסקלין למה לי? שהרי נאמר פעם במחלל שבת ופעם באונס נערה המאורסה שהוא בסקילה! ומשיבים: לדעת ר' שמעון בא הדבר לאתויי [להביא, ללמד] גם נשרפין, שלשיטתו נשרפים חמורים מנסקלים, והוא לומד זאת ב"אם אינו ענין לנסקלים תנהו ענין לנשרפים",

לרבנן [לדעת חכמים] אין זה קשה כי מילתא דאתיא [דבר שבא, נלמד] בקל וחומר פעמים שטרח וכתב לה קרא [אותו הכתוב] במפורש. ושואלים: ולכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] דין התראה רק בנסקלין, וליתו הנך וליגמרו מיניה [ושיבואו כל אלו וילמדו ממנו]! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מילתא דאתיא [דבר שבא, נלמד] בקל וחומר פעמים שטרח וכתב לה קרא [אותו הכתוב] במפורש.

א שנינו בברייתא כי בין החקירות בעדות על ההורג נפש שואלים את העדים גם האם התיר עצמו הנאשם לאחר ההתראה למיתה, שצריך שיאמר שהוא מקבל עליו את העונש. ושואלים: מנא לן [מנין לנו] דבר זה? אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת חזקיה, אמר קרא [הכתוב]: "על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת" (דברים, יז, ו), וכוונתו: עד שיתיר עצמו למיתה.

אמר רב חנן: עדי נערה המאורסה שבאו והעידו ששכבה עם מישהו מרצונה, אם הוזמו — אין נהרגין. וטעם הדבר — מתוך שיכולים לומר שלא להעיד להורגה באנו אלא לאוסרה על בעלה באנו, שהרי אשת איש שנבעלה מרצונה לאיש אחר אסורה לבעלה, ולשם כך העדנו.

ומקשים: והא אתרו [והרי התרו] בה ואמרו לה: דעי לך שענשך מיתה, וכיצד יכולים הם לומר שלא להרגה באו? ומשיבים: מדובר כאן באופן שלא אתרו [התרו] בה. ומקשים: ואי [ואם] לא אתרו [התרו] בה היכי מיקטלא [כיצד היא עצמה נהרגת]? ואם אכן אינה נידונה למיתה, ודאי שאין העדים נהרגים!

ומשיבים: מדובר שם באשה חבירה היודעת תורה, ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' יוסי בר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: חבר (תלמיד חכם) אין צריך התראה כדי להיענש, לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וזה הלא יודע שאסור.

ומקשים עוד: וכיון דאינהו לא מיקטלי [שהם אינם נהרגים] על עדותם הזוממת, איהי היכי מיקטלא [היא כיצד נהרגת] על כך? והלא הויא לה [הרי היא] עדות שאי (אין) אתה יכול להזימה, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה ולענוש את הזוממים לא שמה, אינה קרויה כלל עדות!

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], וזו היתה כוונתו: מתוך שאין נהרגין, שהרי יכולין הם לומר "לאוסרה על בעלה באנו", אף היא אינה נהרגת, דהויא לה [שהרי היא] עדות שאי אתה יכול להזימה.

ומקשים: אלא דין הזמה באשה חבירה, דקיימא לן דמיקטלא [שמוחזק לנו שהיא נהרגת], אליבא [על פי שיטתו] של ר' יוסי בר' יהודה, היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה] שאפשר שיעשו כן, שהרי אם לא התרו בה אי אפשר להרגה? ומשיבים: שמעידים שזינתה וחזרה וזינתה, ועל הזנות השניה אין העדים יכולים לומר שבאו לאוסרה על בעלה, שהרי כבר אסורה היא משעת ביאה ראשונה.

ומקשים: והא [והרי] יכולין לומר: "לאוסרה על בועלה השני באנו"! שכשם שאשה שזנתה אסורה לבעלה, כך אסורה היא גם לזה שבא עליה גם לכשתתגרש מבעלה. ואומרים העדים שבאו להעיד רק שאסורה לבועל השני! ומשיבים: מדובר כאן שזינתה מבועל ראשון, כלומר, זינתה פעם שניה עם אותו אדם וכבר היא אסורה עליו, ואז אין מקום לטענה זו. אי נמי [או גם כן] במקרה שזינתה מקרוביה, שגם בלי העדות הריהי אסורה להינשא להם, ואין יכולים העדים לומר שבאו לאוסרה עליהם.

ושואלים: אם כן, מאי שנא [מה שונה] דוגמה של נערה מאורסה דנקט [שתפס]? אפילו נשואה נמי [גם כן] אפשר שיהא בה דין זה! ומשיבים: אין [כן] הוא, אלא אפילו האי דלא יתבא תותיה [זו שאינה יושבת תחתיו], כלומר, שאינה עוד אשתו, יכולין העדים לומר: "לאוסרה על בעלה באנו וכלל לא היתה כוונתנו להעיד עליה להורגה ".

ב אמר רב חסדא: אחד העדים אומר "בסייף הרגו", ואחד אומר "בארירן (כעין גרזן) הרגו" — אין זה "נכון" ("והנה אמת נכון הדבר". דברים יז, י), שברור שיש סתירה בעדות. ואולם אם אחד מהעדים אומר "כליו (בגדיו) של ההורג היו שחורין", ואחד אומר "כליו לבנים" — הרי זה נכון, ואין לומר שיש כאן הכחשה מהותית בעדות.

מיתיבי [מקשים], נאמר: "והנה אמת נכון הדבר" ו"נכון" כוונתו שיהא נכון — מכוון, ששני העדים מסכימים בעדותם. אם עד אחד אומר "בסייף הרגו", ואחד אומר "בארירן הרגו", אחד אומר "כליו שחורין", ואחד אומר "כליו לבנים" — אין זה נכון. וקשה איפוא לדברי רב חסדא. תרגמה [הסבירה] רב חסדא לאותה ברייתא: מדובר בה בסודר שחנקו בו, שדנים בכלים שהרג בהם, וצבע הסודר הוא איפוא עדות הנוגעת לגוף המעשה, דהיינו [שזהו] כמו בעדויות שניים על סייף וארירן.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר: עד אחד אומר "סנדליו שחורין", ואחד אומר "סנדליו לבנים" — אין זה "נכון"! ומשיבים: לשיטת רב חסדא התם נמי [שם גם כן] מדובר כגון שבעט בו בסנדלו והרגו, שהיא עדות על עצם ההריגה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנה, משמע שאפשר למצוא סתירה אפילו בדברים שאינם בגוף המעשה! ומשיבים: אמר רמי בר חמא: מדובר כאן כגון שעקץ (קטף) תאנה בשבת, דעלה קא מיקטיל [שעליה הוא נהרג], ועדותם בתאנה היא מגוף העדות.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] האומרת: אמרו לו "תחת תאנה הרגו", משמע שמדובר בדיני רוצח! אלא אמר רמי בר חמא: כגון ששפדו בייחור של תאנה, שלקח ענף תאנה והרגו בו, ואף כאן הדבר הוא מגוף העדות.

תא שמע [בוא ושמע] שבאותה חקירה של בן זכאי אמר להן: "תאנה זו שאתם מעידים אודותיה ביחס לנאשם, האם עוקציה דקין, או שעוקציה גסין, האם היו התאנים שעליה שחורות, או היו התאנים לבנות"? וענין שחורות ולבנות בוודאי מתייחס לפרי התאנה ולא לענף של התאנה, משמע שלא בגוף העדות חקר! אלא יש לדחות את ההסברים הקודמים, אמר רב יוסף: וכי מבן זכאי לותיב איניש [יקשה אדם] לדיני חקירות? שאני [שונה] בן זכאי שבדיקות כחקירות משוי ליה [עושה הוא אותן], שלדעת בן זכאי סתירה בבדיקות הריהי כסתירה בחקירות, ופוטרים את הנאשם.

ג כיון שדנו בחקירה שערך בן זכאי שואלים: מאן [מיהו] בן זכאי זה? אילימא [אם תאמר] שהיה זה ר' יוחנן בן זכאי, מי הוה [האם אמנם היה] חבר בסנהדרי שדנה בדיני נפשות? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כל שנותיו של ר' יוחנן בן זכאי היו מאה ועשרים שנה. ארבעים שנה מהן עסק בפרקמטיא (במסחר), ארבעים שנה למד, וארבעים שנה לימד והנהיג את ישראל.

ותניא [ושנויה ברייתא]: ארבעים שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרי מלשכת הגזית וישבה לה בחנות. ואמר ר' יצחק בר אבודימי: כוונת הביטוי לומר שלא דנו עוד בסנהדרי דיני קנסות. ותוהים: דיני קנסות סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? והלא דיני קנסות המשיכו לדון בארץ ישראל מאות שנים לאחר חורבן הבית! אלא יש לתקן ולומר: שלא דנו דיני נפשות. שכאשר אין סנהדרי גדולה יושבת עוד במקומה בלשכת הגזית, בטל תוקף בתי הדין לדון דיני נפשות.

ותנן [וכיון ששנינו במשנה]: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, הרי יודעים מכאן שהאריך ימים גם לאחר החורבן, ולפי זה נמצא שבארבעים השנים שלימד היה זה כבר לאחר הזמן שבטלה הסנהדרין מתפקידה (שכן כבר ארבעים שנה קודם החורבן לא דנו דיני נפשות)!

אלא יש לומר שהיה זה בן זכאי דעלמא [סתם], אדם אחר שנקרא "בן זכאי". ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר], דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שהיה זה רבן יוחנן בן זכאי, קרי ליה [קורא לו] רבי (ר' יהודה הנשיא) במשנה בלשון זלזול "בן זכאי" סתם? אלא ודאי איש אחר היה.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] מפורשת: מעשה ובדק רבן יוחנן בן זכאי בעוקצי תאנים! אלא יש לומר כך: באותה שעה שעשה כן לא היה מחברי הסנהדרין אלא תלמיד היושב לפני רבו הוה [היה], ובאותן שנים סנהדרין במקומה היתה ודנה דיני נפשות, ואמר מילתא [דבר] בתוך כדי חקירת העדים, ומסתבר להו טעמיה [והיה מסתבר להם לסנהדרין טעמו] וקיבלו את דבריו,