ומקשים: ואימא חדא חדא כדכתיבא [ואמור אחת אחת כפי שהיא כתובה], כלומר, שבאותו דין שנאמר בו "ודרשת וחקרת היטב" יהיו שלוש חקירות, וכן כיוצא בו באחרים, שאם לא כן וצריכים שבע חקירות ליכתבינהו רחמנא בחדא [שתכתוב התורה במקום אחד], וילמדו השאר מדין זה! ומשיבים: כיון דכולהו בהדי הדדי כתיבא [שכולם זה עם זה כתובים, בלשון דומה] — מהדדי ילפי [למדים זה מזה], וכיון דילפי מהדדי [שלמדים זה מזה] — הרי כמאן דכתיב בחדא דמי [כמי שכתובים במקום אחד הם נחשבים].

ומקשים: והא לא דמיא להדדי [והרי אין שלושת המקרים דומים זה לזה]! (סימן להבדלים: פלט, סייף, התראה). כיצד?

עיר הנדחת להנך תרתי לא דמיא [לאלה השתיים, לעבודה זרה ועדים זוממים, אינה דומה], שכן האחרים ממונן פלט, שאמנם ממיתים אותם אך אין מחרימים את ממונם, אבל אנשי עיר הנדחת לא זו בלבד שהם נענשים, אלא גם שורפים את כל רכושם. עבודה זרה להנך תרתי לא דמיא [לאלה השתיים אינה דומה], שכן על העבירות האחרות נידונים בסייף, ועל זו בסקילה. ודין עדים זוממין להנך תרתי לא דמיא [לאלה השתיים אינו דומה], שכן העוברים בשתי העבירות האחרות צריכים התראה לפני המעשה, ואילו בעדים זוממים אין מתרים לפני שהם מעידים.

ומשיבים: אין זו השוואה של דמיון מושגים בלבד, אלא בגזירה שווה מן המילים "היטב" "היטב" ילפינן מהדדי [למדים זה מזה]. ומעירים: וגזירה שוה חייבת להיות מופנה, שאותן מילים שמהן למדים גזירה שווה חייבות להיות מיותרות בעניינן, שבמקרה כזה אין מערערים על תוקף הגזירה השווה! דאי [שאם] היא לא מופנה איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור ולהקשות] על השוואה זו, לאיי אפנויי מופני [על כן, בוודאי מופנים הכתובים]. ומסבירים: מדהוה ליה למיכתב [מכיון שהיה לו לכתוב] רק "ודרשו וחקרו", ושני קרא בדיבוריה [ושינה הכתוב בדיבורו] וכתב "ודרשו היטב", שמע מינה [למד מכאן] שמילה זו לאפנויי [להפנות], כדי לשמש אחיזה לגזירה השווה.

ומקשים: ואכתי [ועדיין] הרי מופנה מצד אחד הוא, שרק בפסוק אחד המלה מיותרת אבל לא בשניהם וצריך שיהיה מופנה משני הצדדים! בשלמא הנך תרתי [נניח שני אלה] שנאמר בהם גם דרישה וגם חקירה מופנה הוא, משום דהוה ליה למכתב [שהיה לו לכתוב] באופן אחד "ודרשו וחקרו", וכתב במקום זה "היטב", אלא עיר הנדחת מאי הוה ליה למכתב [מה היה לו לכתוב אחרת]? הא כתיבא כולהו [הרי כתובות כולן]!

ומשיבים: התם נמי אפנויי [שם גם כן מופנית] מופנה המלה, מדהוה ליה למכתב [מכיון שהיה לו לכתוב] "דרוש תדרש" או "חקור תחקר", ושני קרא בדיבוריה [ושינה הכתוב בדיבורו] וכתב "ודרשת וחקרת היטב" — שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר לאפנויי [להפנות] מילה זו לגזירה שווה. למדנו איפוא חובת דרישה וחקירה בעבירות שעונשן סקילה, ובעבירות שעונשן הריגה בסייף.

ואתו [ובאו, נלמדו] לענין עבריינים שעונשם שהם נחנקין בקל וחומר מנסקלין ומנהרגין, שמה אלה שעבירתם חמורה (שהרי עונשם חמור) דורשים חקירות כל כך, אלה שעבירתם קלה יותר, על אחת כמה וכמה. ואתו [ובאו, נלמדו] נשרפין בקל וחומר מנסקלין.

ומקשים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת רבנן דאמרי [שאומרים] שסקילה חמורה משריפה, ולכן אפשר ללמוד לגבי חטא שעונשו שריפה מחטא שעונשו סקילה בקל וחומר. אלא לר' שמעון שאמר ששריפה חמורה מסקילה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא אמר רב יהודה: לא כך למדים, ויש להוסיף עוד למספר החקירות את מה שנאמר "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר" (דברים יג, טו) האמור בעיר הנדחת, וכן "ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר" (דברים יז, ד) האמור בעובד עבודה זרה. שאם נצרף עוד את הביטוי "אמת נכון" לביטויים המדגישים את החקירה, הא [הרי] בסך הכל ישנן חד סרי [אחת עשרה] הדגשות, שבע — לשבע חקירות, ומתוך הארבע שנשארו דל תלת [הוצא שלוש] בכל מקרה לצורך גזירה שוה — פשא להו חדא [נשאר לו איפוא אחד].

לר' שמעון בא ביטוי נוסף זה לאתויי [להביא, ללמד] גם על נשרפין, ואף לדעת רבנן [חכמים] הלומדים דבר זה בקל וחומר אין זה קושי, כי כלל בידינו: מילתא דאתיא [דבר הבא, נלמד] בקל וחומר פעמים שטרח וכתב לה קרא [אותו הכתוב במפורש].

מגדף בה [מקשה עליה] בלשון קשה ר' אבהו: אימא לאתויי [אמור שבא הדבר להביא, ללמד] שצריך שמנה חקירות! ושואלים: ושמנה חקירות מי איכא [האם יש]? והרי כבר מיצינו את כל החקירות האפשריות! ומשיבים: אלמה [מדוע] לא? והאיכא לאתויי [והרי יש להוסיף] שאלה בכמה בשעה, כלומר, באיזה זמן בתוך השעה! ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך]: היו בודקין אותו בשמנה חקירות!

ומעירים: הניחא [זה נוח] לשיטת אביי אליבא [לפי שיטתו] של ר' מאיר, שאמר: אין אדם טועה ולא כלום, כלומר, אנו חוקרים את העדים מתוך הנחה שיכול אדם לדעת את השעה בדיוק. ולהך לישנא נמי [ולאותה לשון גם כן] שאמר אביי שאדם טועה משהו גם כן שפיר [יפה], יש מקום לשאול בכמה בשעה היה הדבר. אלא לדעת אביי אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה, שאמר: אדם טועה חצי שעה, ולרבא שאמר: טעו אינשי טובא [אנשים טועים הרבה] אפילו יותר משעה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלפי זה אין מקום לחקירה של כמה בשעה!

ומשיבים: אלא עדיין יש אפשרות של חקירה שמינית לאתויי [להביא שאלה] בכמה ביובל, כלומר, באיזה שנה משנות היובל היה מאורע זה.

ומקשים: היינו [הרי זוהי] בדיוק השאלה באיזה שבוע ביובל היה הדבר! ומשיבים: אלא לאתויי [להביא] את השאלה באיזה יובל היה הדבר. ואידך [והאחר] שאינו מתחשב באפשרות זאת סבור: כיון שאמר באיזה שבוע, שוב לא בעי [נצרך לומר] באיזה יובל, שאין להעלות על הדעת שהוא מעיד על מאורע שמלפני חמישים שנה.

א שנינו במשנה שר' יוסי אומר ששואלים רק באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום, ולא יותר. תניא [שנויה ברייתא] המפרטת יותר את המחלוקת. אמר להם ר' יוסי לחכמים: לדבריכם, מי שבא ואמר: אמש הרגו, וכי אומר לו הדיין בחקירתו: באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזו חדש, בכמה בחדש היה הדבר? שכן מה מקום לשאלות אלה? אלא די שישאלו לגבי היום, השעה והמקום.

אמרו לו: לדבריך, מי שבא ואמר: עכשו הרגו, וכי אומר לו: באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום הרגו? הלא בכגון זה אין מקום אף לשאלות הללו!

אלא אף לשיטתך, אף על גב דלא [אף על פי שאין] צריך, מכל מקום רמינן עליה [מטילים עליו] את החובה לענות על כל השאלות, כטעמו של ר' שמעון בן אלעזר, שמטריחים את העדים בשאלות, שמא מתוך כך יתבלבלו ויודו שהם משקרים. הכא נמי [כאן גם כן] לשיטתנו, אף על גב דלא [אף על פי שאינו] צריך, מכל מקום רמינן עליה [מטילים עליו] לענות על שאלות רבות, כשיטת ר' שמעון בן אלעזר.

ושואלים: ור' יוסי מה עונה הוא על טענה זו? ומסבירים: לדעתו, אמש הרגו — שכיח (מצוי) ברוב עדיות, ויש להתחשב בכך בקביעת נוסח השאלות, אבל עכשיו הרגו — לא שכיח ברוב עדיות, ואין להתחשב באפשרות זו.

ב שנינו במשנה כי לאחר החקירות שואלים כמה שאלות יסודיות לגוף העדות, כגון: האם מכירים אתם אותו, האם התריתם בו וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא את השאלות ששואלים את העדים בפירוט: האם מכירים אתם אותו, את הנאשם האם יודעים אתם אם גוי הרג או ישראל הרג האם התריתם בו האם קיבל עליו התראה, שאמר שהוא שומע ויודע האם התיר עצמו למיתה, כלומר, שאמר שהוא יודע שהעונש הוא מיתה ואף על פי כן עובר האם המית בתוך כדי דיבור להתראה, שאם לא כן אין ההתראה צמודה למעשה ויכול לטעון ששכח.

או לענין העובד עבודה זרה — את מי מעבודות זרות עבד, לפעור עבד, למרקוליס עבד? ובמה עבד, באיזה סוג עבודה: האם בזיבוח, או בקיטור קטורת, בניסוך יין, בהשתחואה לפניו?

אמר עולא: מניין לחובת התראה מן התורה? — שנאמר: "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם" (ויקרא כ, יז), ובמשמעות המילים יש לתהות: אטו [וכי] בראיה תליא מילתא [תלוי הדבר]? הרי נענש על הביאה ולא על הראיה. אלא ודאי הביטוי "לראות" סמלי הוא, ומשמעו: עד שיראוהו טעמו של דבר, שצריך שיהיה מחוור לו שהוא עובר עבירה, ואם אינו ענין לכרת, שהרי לענין עונש כרת שמדובר בו שם אין צורך בהתראה שכן עונשו בידי שמים, וכלפי שמים גלוי אם עשה בזדון או בשגגה,