מה יום טוב שנדחה מפני קרבן יחיד, שהרי מקריבים ביום טוב אף נדרי יחידים ונדבותיהם, בכל זאת אין רציחה דוחה אותו, שלענין עצם איסורי מלאכה אין הבדל בין יום טוב ושבת (חוץ ממלאכות הצריכות כ"אוכל נפש"), קרבן יחיד שהוא דוחה את יום טוב, אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותו וכהן שרצח ורוצה להקריב קרבן יחיד, מניחים לו להקריב,

ונמצאים דברי אביי נסתרים. וממשיכים: הניחא [זה נוח, מובן] למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שאין נדרים ונדבות של יחידים קריבין ביום טוב, וכיון שאין קרבן יחיד דוחה את יום טוב אין מקום לקל וחומר זה, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שנדרים ונדבות של יחידים קריבין ביום טוב, ונמצא איפוא שקרבן יחיד חמור דוחה יום טוב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא אמר רבא יש לדחות את מה שאמרנו, ולומר שלא מיבעיא למאן דאמר [נצרכה לומר לשיטת מי שאומר] שנדרים ונדבות קריבין ביום טוב — דהא [שהרי] לא מתקיים לפי זה "מעם מזבחי" כלל, שהרי אז אין הדבר מתקיים לא בציבור ולא ביחיד, ואין לומר שהפסוק אין לו כל תוכן.

אלא אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב, אין לקבל את דעת אביי שמדובר בכתוב רק בקרבן יחיד, כי הכתיב [הרי נאמר] "מעם מזבחי", וכוונתו: מזבחי המיוחד לי. ומאי נינהו [ומה הוא]? — קרבן התמיד, שהוא זבח המיוחד לה'. ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "מעם מזבחי תקחנו למות".

א שנינו במשנה שדיני ממונות וכן הטמאות והטהרות מתחילים מן הגדול, שבכל הדינים חוץ מדיני נפשות מתחילים מן הגדול שבחבורה. אמר רב: אנא הואי במנינא דבי [אני הייתי במנין הדיינים שבבית] רבי יהודה הנשיא, ומינאי דידי הוו מתחלי ברישא [וממני היו מתחילים בראש] לשאול מה דעתי, ורב הצעיר שבהם היה. ומקשים: והא אנן [והרי אנו] "מתחילין מן הגדול" בשאר דינים תנן [שנינו], ובימי רבי לא דנו דיני נפשות!

אמר רבה בריה [בנו] של רבא: ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' הלל בריה [בנו] של ר' וולס, שאני מניינא דבי [שונה מניינו של בית] רבי, דכולהו מנינייהו [שאת כל מניינם] מן הצד הוו מתחלי [היו מתחילים], משום שהיה רבי גדול מאוד בחכמה ובגדולה ולא היו מעיזים להמרות את פיו, ולכן אמרו שבבית דין יתחילו מן הקטן כדי שדעת רבי תישמע באחרונה ולא תשפיע על האחרים.

ואמר רבה בריה [בנו] של רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' הלל בריה [בנו] של ר' וולס: מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה (גדול הדור בתורה) וגדולה (שנתברך בשלטון ועושר) במקום אחד, שיהיו שתי מידות אלה באדם אחד שהוא יחיד בכך.

ומקשים: וכי לא היה כדבר הזה? הא הוה [הרי היה] יהושע בן נון! ומשיבים: אכן היו בו שניהם, אלא שלא היה גדול הדור בכל, שכן בזמנו הוה [היה] אלעזר שהיה גדול בתורה כמותו. ומקשים: והא הוה [והרי היה] פנחס! ומשיבים: הוו [היו] זקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע שהיו גדולים בתורה.

ומקשים: והא הוה [והרי היה] שאול המלך! ומשיבים: הוה [היה] שמואל בדורו שהיה גדול הדור בתורה. ושואלים: והא נח נפשיה [והרי מת] שמואל בחיי שאול! ומשיבים: כולהו שניה קאמרינן [כל שנותיו אמרנו], שלא היה אדם שבכל שנות מנהיגותו היה גדול מכל בני דורו בתורה ובממשלה.

ומוסיפים להקשות: והא הוה [והרי היה] דוד! ודוחים: הוה [היה] עירא היאירי שהיה רבו בתורה. ושואלים: והא נח נפשיה [והרי מת] בחיי דוד! ומשיבים: כולהו שניה קאמרינן [כל שנותיו אמרנו].

ועוד שואלים: והא הוה [והרי היה] שלמה! ודוחים: הוה [היה] שמעי בן גרא שהיה רבו של שלמה בתורה. ומקשים: והא קטליה [והרי הרגו שלמה]! ומשיבים: הלא גדול הדור כוליה שניה קאמרינן [כל שנותיו אמרנו].

ומקשים: הא הוה [הרי היה] חזקיה המלך, שלא היה בדורו כמותו! ומשיבים: הוה [היה] שבנא הסופר מפי המסורת שהיה גדול בתורה. ושואלים: והא איקטיל [והרי נהרג שבנא]! ומשיבים: כולהו שניה קאמרינן [כל שנותיו אמרנו]. והא הוה [והרי היה] עזרא! ומשיבים: הוה [היה] בזמנו נחמיה בן חכליה שהיה כמותו בגדולה. ואם כן, עד רבי לא היה אדם שיהיה גדול הדור בתורה ובגדולה כאחד.

אמר רב אדא בר אהבה: אף אני אומר מעין זה: מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. ותוהים: וכי לא היה כדבר הזה? והא הוה [והרי היה] הונא בר נתן! ומשיבים: הונא בר נתן עצמו מיכף הוה כייף ליה [כפוף היה לו] לרב אשי, ואף שגם הוא גדול בתורה ובגדולה, מכל מקום רב אשי גדול היה ממנו.

ב שנינו במשנה שדיני נפשות מתחילין להתברר בבית הדין מן הצד. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה]? אמר ר' אחא בר פפא: אמר קרא [הכתוב]: "לא תענה על רב" (שמות כג, ב), ונדרש כפי הכתוב — לא תענה על רב, כלומר, אל תתווכח עם הרב, הגדול שבדיינים. וכיון שכך, אם יפתח הגדול לחובת הנאשם שוב לא ירצו האחרים לומר דבר לזכותו.

רבה בר בר חנה אמר בשם ר' יוחנן: מהכא [מכתוב זה] נלמד הדבר, שנאמר לפני שרצה דוד להחליט להעניש את נבל הכרמלי: "ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו, ויחגרו איש את חרבו ויחגר גם דוד את חרבו" (שמואל א' כה, יג), ושם דין נפשות היה, ודוד, הגדול שבהם, היה האחרון. משמע שבדיני נפשות גדול שבכולם מדבר אחרון.

אמר רב: שונה אדם לתלמידו ואומר לו את מסורת ההלכה שבאותו ענין, ודן עמו בדיני נפשות שיכול אף תלמיד זה להצטרף ולהיות כאחד הדיינים. מיתיבי [מקשים] על הדבר ממה ששנינו במקום אחר בתוספתא: בדיני הטהרות והטמאות, האב ובנו, הרב ותלמידו — מונין להם שנים כשתי דעות. ואילו בדיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות, וכן בדיני קידוש החדש ועיבור שנה — במקרים אלה אב ובנו, הרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד, שהרי הבן נגרר אחר דעת אביו והתלמיד אחר דעת רבו.