ומסבירים: כי קאמר [כאשר אמר] רב את דבריו לא בכל תלמיד אמר, אלא כגון תלמידיו רב כהנא ורב אסי, דלגמריה [שלמסורותיו] של רב הוו צריכי [היו צריכים], ולסבריה [ואולם לסברותיו] של רב לא הוו צריכי [היו צריכים], שהוא קיבל מרבותיו דברים שלא היו ידועים להם, אבל אחר שמסר להם מסורת שהיתה בידו מרבותיו, יכולים היו לדון באופן עצמאי, ולא היו כפופים לו.

אמר ר' אבהו: עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ששנינו בראשית הפרק, וכולן, כל אותם דברים שמחמירים בדיני נפשות, אין נוהגין בשור הנסקל, אלא נוהגים בו כבדיני ממונות, חוץ מזה שדנים אותו בעשרים ושלשה כבדיני נפשות.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו] שאין צריך לדקדק על כך בדין שור הנסקל? אמר רב אחא בר פפא: שאמר קרא [הכתוב]: "לא תטה משפט אבינך בריבו" (שמות כג, ו), ומכאן למדים כי משפט אביונך אי (אין) אתה מטה, שאתה דואג לאדם שילמדו כל זכות שאפשר ללמד עליו, אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל, כלומר, אין צורך להפוך בזכותו של השור ולחפש צד זכות לו.

ושואלים: כיצד אומר אתה שיש הבדל של "עשרה דברים "? הא [הרי] תשעה הוו [הם] המנויים במשנה. ותוהים על השאלה: הא כיצד? הא [הרי] עשרה דברים קתני [שנינו]! ומסבירים: משום שאין הכל כשרין לדון בדיני נפשות, וענין הדין בעשרים ושלשה חדא [אחת] היא.

ומשיבים: הא איכא אחריתי [הרי יש עוד הבדל אחר], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מושיבין בסנהדרין זקן מופלג וסריס ומי שאין לו בנים, משום שכיון שאין להם בנים ואינם יודעים (או שכחו) צער גידול בנים, הרי הם מחמירים ביותר. ר' יהודה מוסיף: אף אדם שידוע שהוא אכזרי אין מושיבים אותו לדון בדיני נפשות. ומעירים: וחילופיהן במסית, שמשתדלים להושיב בבית הדין הדן אותו אנשים קשים, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה]: "לא תחמל ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט), שיש לדאוג שלא יחמלו וירחמו עליו.

א שנינו במשנה שהכל כשרין לדון דיני ממונות. ושואלים: "הכל" לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה]? אמר רב יהודה: לאתויי [להביא] ממזר, שאף הוא כשר לדיני ממונות.

ומקשים: הא תנינא חדא זימנא [הרי כבר שנינו דבר זה פעם אחת], ששנינו: כל הראוי לדון דיני נפשות — ראוי לדון דיני ממונות, ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות. והוינן [ועסקנו] בה, באותה משנה: זה ששנינו שיש ראוי לדיני ממונות ואינו ראוי לדיני נפשות לאתויי מאי [להביא את מה]? ואמר רב יהודה: לאתויי [להביא] ממזר! ומשיבים: משנה חדא [אחת] באה לא לממזר אלא לאתויי [להביא] גר שכשר לדיני ממונות, וחדא לאתויי [ואחת להביא] ממזר.

ומעירים: וצריכא [ונצרכו שתיהן], ואין ללמוד זה מזה. דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] בענין גר, היינו אומרים שגר כישראל הוא לכל דבר, כיון שראוי הוא לבא בקהל, אבל ממזר שאינו רשאי לבוא בקהל אימא [אמור] שלא. ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק ממזר, היינו אומרים שממזר כשר לדיני ממונות כיון שבא מטיפה כשרה (של זרע) שהרי הוא מזרע ישראל, אבל גר שלא בא מטיפה כשרה אלא מזרע גוי אימא [אמור] שלא יהא כשר אף לממונות, על כן צריכא [נצרכה] לומר בשניהם.

ב עוד שנינו במשנה: שאין הכל כשרין לדון דיני נפשות. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומשיבים: דתני [ששנה] רב יוסף: כשם שבית דין צריכים להיות מנוקים בצדק שלא יהא פגם בצדקתם ותורתם, כך צריכים הם להיות מנוקין מכל מום שביוחסין. אמר אמימר: מאי קרא [מה הכתוב] המרמז על כך? שנאמר: "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ד).

ושואלים: ודילמא [ושמא] הכוונה למום גופני ממש? אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא [הכתוב]: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... והתיצבו שם עמך" (במדבר יא, טז), וכוונתו: "עמך" — בדומין לך שאף הם ממשפחות מיוחסות שבישראל.

ומקשים: ודילמא התם [ושמא שם] משום שכינה? שהרי אותם שבעים זקנים לא שופטים בלבד נעשו אלא אף נביאים, ולהשראת השכינה צריך שיהיה אדם ראוי ומיוחס אבל אין הדבר הכרחי בשעת הדין! ומשיבים: אלא אמר רב נחמן בר יצחק, הראיה היא ממה שאמר קרא [הכתוב] במינוי שופטים לישראל: "ונשאו אתך" (שמות יח, כב), ולמדים: "אתך" — בדומין לך ליהוי [שיהיו].

ג משנה סנהדרין של עשרים ושלושה היתה יושבת כחצי גורן עגולה, כדי שיהו כל הדיינים רואין זה את זה ואת העדים. ושני סופרי הדיינין עומדים לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין את דברי המחייבין ואת דברי המזכין. ר' יהודה אומר: שלשה סופרים היו, אחד כותב את דברי המזכין בלבד, ואחד כותב את דברי המחייבין בלבד, והשלישי כותב גם את דברי המזכין וגם את דברי המחייבין, שאם יהא ערעור על דיוק הדברים שכתב אחד הסופרים, ישוו עם דברי הסופר השלישי.