ושמע שמת לו מת אחד מקרוביו, האם יכול הוא שיטמא? אמרת על פי אזהרת המקרא: "לא יטמא".

יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה שהוא מוצא בדרך? תלמוד לומר ההדגשה: "ולאחתו", וכוונתו: לאחותו הוא שאינו מטמא שהרי יש מי שיטפל בה, אבל מטמא הוא למת מצוה, הרי שעבודת הקרבנות (הקרבת קרבן פסח) נדחית מפני מת מצוה.

ומעתה שבת שנידחת אף מפני עבודה, אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: מכאן אין להוכיח, כי עונש על רציחה תוכיח, שאמנם דוחה את העבודה, שאף אם יש רק כהן יחיד במקדש ונידון למוות — מורידים אותו מעל המזבח ומבטלים אותו מהעבודה, ובכל זאת אינה דוחה את השבת.

הקשה לו ריש לקיש, אם כן נאמר להיפך: רציחה גופה תדחה את השבת מקל וחומר זה: מה עבודה שדוחה את השבת — רציחה דוחה אותה, ומנין יודעים שעונש רציחה דוחה את העבודה? — שנאמר: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד), אם כן, שבת שנידחת מפני עבודה, אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה?

אמר רבא: כבר פסקה, כבר הוכיח את הדבר התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מה שנאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג) מה תלמוד לומר? מה בא פסוק זה ללמדנו? הלא כל המלאכות אסורות בשבת, והבערה בכללן!

ותוהים: מה תלמוד לומר?! והלא הרבה לימודים יש בדבר, אי [אם] לשיטת ר' יוסי — שלדעתו עבירה זו לאיסור לאו (מצות "לא תעשה") יצאת (יצאה) ללמד, שלשיטתו מוכיח הכתוב שהבערת אש איננה מכלל המלאכות האסורות בשבת בעונש כרת, אלא חייבים עליה רק בלאו בלבד. אי [או] לדעת ר' נתן — לחלק יצאת. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הבערה זו שכתובה בתורה ללאו יצאת, כלומר, ללמד שיש רק איסור לאו בדבר, אלו דברי ר' יוסי. ר' נתן אומר: לחלק יצאת, ללמד שעל כל אב מלאכה ומלאכה שעושים בשבת חייבים לחוד, ואין כל המלאכות נחשבות כאחת. ועל כל פנים לימוד גדול יש מכאן.

אלא אמר רבא: אותו התנא הלומד מכתוב זה, לא מ"לא תבערו אש" למד, אלא המלה "משבות" שבכתוב זה קשיא ליה [היתה קשה לו]. וכך יש להבין את דבריו: נאמר שם "בכל מושבותיכם", "מושבות" מה תלמוד לומר? מכדי [הרי] שבת חובת הגוף היא, שהיא חלה על האדם ולא על מקום מסויים, וחובת הגוף הלא נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, ואם כן ההדגשה "מושבות" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי?

— משום (בשם) ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד, לפי שנאמר: "כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת" (דברים כא, כב), ומדברי הכתוב הזה שומע אני (כיון שלא נאמר אחרת) שדין זה של הריגת החייב על ידי בית דין קיים בין בחול בין בשבת, והא [והרי] מה אני מקיים מה שנאמר "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד) — בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין המותרת אפילו בשבת, או אפשר להבין באופן אחר, שאינו אלא שאיסור חילול שבת כולל אפילו מיתת בית דין, ומה אני מקיים את הכתוב "והומת" — בחול אבל לא בשבת, או אינו אלא אפילו בשבת?

והרי ספק שקול, תלמוד לומר: "לא תבערו אש בכל משבתיכם" שנאמר כאן, ולהלן הוא אומר בדיני רוצח: "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם" (במדבר לה, כט), מה לשון "מושבות" האמור להלן (בענין רוצח) — הכוונה לבית דין, אף "מושבות" האמור כאן (לענין שבת) — בית דין הוא. ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "לא תבערו אש בכל משבתיכם", שגם במושב בית הדין שדן דיני נפשות כגון שריפה באש — אין עושים אותם. ולענייננו למדים אנו איפוא ראיה מן התורה שאין רציחה דוחה את השבת.

אמר אביי: השתא דאמרת [עכשיו שאומר אתה] על סמך הכתובים שאין רציחה של החייב על ידי בית הדין דוחה את השבת, לכאורה אפשר לומר שאין רציחה דוחה את העבודה מקל וחומר זה: ומה שבת שנידחית מפני העבודה — אין רציחה דוחה אותה, עבודה שהיא חמורה ודוחה את השבת — אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה?

ומקשים: אלא הא דכתיב [זה שנאמר] ברוצח "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד), הרי שרציחה דוחה את העבודה! ומתרצים: הפסוק ההוא לקרבן יחיד בא ללמד, שהוא כידוע לא דחי [דוחה] את השבת, שאין הכהן מקריב קרבן יחיד בשבת, ורק קרבנות ציבור דוחים את השבת. וכוונת הכתוב לפירוש זה היא כך: כהן שרצח ועומד להקריב קרבן יחיד, אינו מקריב אלא לוקחים אותו למות.

אמר רבא: אי הכי [אם כך] אתה מבין, נמשיך איפוא בדרך זו ונאמר שלא תהא רציחה דוחה אף קרבן יחיד מקל וחומר זה: