קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא [הקשר שקושרים בחח והקשר שקושרים בטבעת חרטום הספינה], ובאלה חיובא [חיוב] הוא דליכא [שאין] הא איסורא — איכא [אבל איסור — יש]. ויש שמותרין בעשייה בשבת לכתחילה, ומאי ניהו [ומה הם] — האשה שקושרת מפתחי חלוקה.

א שנינו במשנה שאשה יכולה לקשור בשבת מפתח חלוקה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמותר, הלא קשר זה עשוי להתירו ואינו של קיימא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא לאופן דאית ליה תרי דשי [שיש לו, לפתח שני דשים] וקושרים בשניהם יחד. מהו דתימא [שתאמר] כי חדא מינייהו בטולי מבטיל [אחד מהם בטל משימוש] כיון שיכולה לפשוט הבגד אף אם תתיר רק אחד מהם, וממילא נחשב זה שבטל כקשר של קיימא, ומאחר ואיננו יודעים איזהו ייאסרו שניהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ששניהם אינם נחשבים כקבועים.

ב ועוד שנינו במשנה שאשה יכולה לקשור בשבת חוטי סבכה. ושואלים: הלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמותר לקושרם! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא לאופן דרויחא [שמרווחת] לה הקשירה. מהו דתימא [שתאמר]: מישלף שלפא לה [נוהגת היא לחלוץ אותה] ולהשאיר את הקשר קבוע, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאשה חסה על שערה וחוששת שייתלש בדרך זו ומישרא שריא לה [ולכן מתירה אותה, את הסבכה].

ג שנינו במשנה: ומתירים לקשור בשבת רצועות מנעל וסנדל. איתמר [נאמר] ששנו בברייתא במקום אחר: מי שהתיר בשוגג בשבת רצועות מנעל וסנדל, תני חדא [שנויה ברייתא אחת] שהעושה כן חייב חטאת. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] שהוא פטור מחטאת אבל אסור לו לעשות כך מלכתחילה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מותר לכתחילה. ואם כן קשיא [קשה] מענין מנעל על ענין מנעל, וכן קשיא [קשה] מענין סנדל על ענין סנדל.

ומתרצים: מענין מנעל על ענין מנעל לא קשיא [קשה], שכן אפשר לומר כי הא דקתני [ברייתא זו ששנינו] בה שחייב חטאת — מדברת בדאושכפי [בקשר הסנדלרים], שהם קושרים במנעל קשר קבוע שלא יינתק. וברייתא זו ששנינו בה שפטור אבל אסור — מדברת בדרבנן [במנעל של חכמים], כשלעתים הם מתירים את קשר הרצועה, וברייתא זו ששנינו בה שמותר לכתחלה מדברת במנעל של בני העיר מחוזא המקפידים בלבושיהם ורצועות מנעליהם עשויות להיפתח ולהיקשר בכל יום.

וכן מענין סנדל על ענין סנדל לא קשיא [קשה], שכן ניתן לחלק ולומר כי הא דקתני [ברייתא זו ששנינו] בה שחייב חטאת — מדברת בדטייעי דקטרי אושכפי [בסנדלי הערבים שקושרים הסנדלרים] בהם קשר קבוע. וברייתא זו ששנינו בה שפטור אבל אסור — מדברת בדחומרתא דקטרי אינהו [ברצועות שקושרים הם, שאר בני האדם]. וברייתא זו ששנינו בה שמותר לכתחילה — מדברת בסנדל דנפקי ביה בי תרי [שיוצאים בו שנים] לסירוגין, וכל אחד מהם מתירו וקושרו לפי מידתו כסנדלו של רב יהודה. וכפי שמסופר שרב יהודה אחוה [אחיו] של רב סלא חסידא הוה ליה ההוא זוגא דסנדלי [היו לו זוג סנדלים], זמנין דנפיק ביה איהו, זימנין נפיק ביה ינוקיה [פעמים שיצא בהם הוא, ופעמים יצא בו ילדו]. אתא לקמיה [הגיע רב יהודה לפני] אביי, ואמר ליה [לו] לאביי: כהאי גונא מאי [באופן כזה מהו] הדין, האם יכול אני לקשור את רצועותי בשבת. אמר ליה [לו] אביי: חייב חטאת.

אמר ליה [לו] רב יהודה: השתא [עכשיו] אפילו אם פסק דינו הוא שפטור אבל אסור קא קשיא [היה קשה] לי, ואם כן "חייב חטאת" קאמרת [אומר אתה] לי?! שאל אותו אביי: מאי טעמא [מה טעם] אומר אתה כך? אמר ליה [לו] רב יהודה: משום שבחול (ימות החול) נמי זימנין נפיקנא ביה אנא, זימנין נפיק ביה ינוקא [גם כן פעמים יוצא בו אני, פעמים יוצא בו הילד]. אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך], מותר להתיר את רצועותיו לכתחילה.

ד מסופר כי ר' ירמיה הוה קאזיל בתריה [היה הולך בשבת אחרי] ר' אבהו בכרמלית. איפסיק [נפסקה] הרצועה דסנדליה [של סנדלו]. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אבהו: מאי ניעבד לה [מה נעשה לו לסנדל]? אמר ליה [לו] רב אבהו: שקול גמי לח דחזי [הראוי] למאכל בהמה, וכרוך עילויה [עליו, על הסנדל] להחזיקו. ומסופר עוד: אביי הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] רב יוסף בשבת, איפסיק ליה [נפסקה לו] הרצועה של הסנדל. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי איעביד ליה [מה אעשה בו]? אמר ליה [לו]: שבקיה [הניחנו] ואל תטלטלו. אמר לו אביי: מאי שנא [מה שונה] מקרה זה מזה של ר' ירמיה? ענה לו: התם — לא מינטר, הכא — מינטר [שם — לא היה הסנדל נשמר. כאן — נשמר הוא]. אמר לו אביי: ובכל זאת והא מנא [והרי עדיין כלי] הוא ומותר אם כן לטלטלו בשבת, דאי בעינא הפיכנא ליה [שהרי אם אני רוצה אני יכול להפוך אותו] מצד ימין לצד שמאל, ואפשר עדיין להשתמש בו. שכן בכל סנדל היו קבועות שתי רצועות, חיצונית ופנימית (מימין ומשמאל), ומשנפסקה החיצונית אף שבדרך כלל שוב אין הסנדל ראוי לשימוש כיון שאין דרך בני אדם לקושרו בפנימית, מכל מקום עדיין יכול הוא לנעול את של ימין בשמאלו ואת של שמאל בימינו ובכך להפוך את מקום השרוכים, שהרצועה שהיתה קודם לכן פנימית נעשית עתה חיצונית! אמר ליה [לו] רב יוסף: ממה שמתרץ ר' יוחנן אליבא [על פי שיטת] ר' יהודה, וכפי שיבואר, שמע מינה [למד ממנה] שהלכה כשיטת ר' יהודה, ומכאן אפשר להסיק שסנדל אינו נחשב כלי אם הופכים אותו.

ושואלים: מאי [מה] היא אותה הלכה? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סנדל טמא שנפסקו שתי אזניו המחזיקות את הרצועות, או שתי תרסיותיו (רצועות הסנדל. גאונים) או שניטל כל הכף (הסוליה) שלו — טהור, ששוב אינו כלי. אבל אם נפסקה רק אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו, או שניטל רק רוב הכף שלו — עדיין הוא טמא. ר' יהודה אומר: אם נפסקה התרסית הפנימית — טמא, שאפשר עוד להשתמש בחיצונה. ואם נפסקה החיצונה — טהור. ואמר עולא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת, אם מותר או אסור ללכת בסנדל כזה. אבל לא לענין חליצה.

והוינן [והיינו עוסקים] בה בבעיה זו: ר' יוחנן אליבא דמאן [כשיטתו של מי] הוא סבור? אילימא אליבא דרבנן [אם תאמר כשיטת חכמים] ונפרש כך: ממה שלענין טומאה מנא הוי [כלי הוא] — לענין שבת נמי מנא הוי [גם כן כלי הוא], אבל לא לחליצה, דלאו מנא [שבעניינה לא כלי] הוא, והתנן [והרי שנינו במשנה]: חלצה כשהיתה נעל של שמאל ברגל ימין — חליצתה כשרה. והרי שאף במינעל הפוך אפשר לחלוץ, ואין לומר שסנדל כגון זה אינו כלי ראוי לחליצה! ואלא יש לומר שאמר ר' יוחנן דבריו אליבא [כשיטת] ר' יהודה, והתכוון: ממה שלענין טומאה לאו מנא [לא כלי] הוא, לענין שבת נמי לאו מנא [גם כן לא כלי] הוא, אבל לא לחליצה שבעניינה מנא [לכלי], מנעל ראוי, הוא נחשב.

ומקשים: אימר דאמרינן [אמור שאנו אומרים] שאם חלצה נעל של שמאל ברגל ימין חליצתה כשרה, הרי זה דווקא היכא דלמילתיה מנא [היכן שלעניינו כלי] הוא, שהרי לענין חליצה ראוי הסנדל אף לרגל שמאל, ואולם הכא למילתיה לאו מנא [כאן אפילו לענין שבת וטומאה לצורכו לא כלי] הוא, דהא [שהרי] אמר ר' יהודה: נפסקה רצועת הסנדל החיצונה — טהור. אלמא [מכאן] שר' יהודה סבור כי לאו מנא [לא כלי] הוא! ונמצא שקשים דברי ר' יוחנן לפי כל שיטה. ומתרצים: לעולם תאמר שדבריו אליבא [כשיטת] ר' יהודה הם, ואולם אימא [אמור, תקן] שאמר ר' יוחנן: וכן לחליצה. והא קמשמע לן [ודבר זה השמיע, חידש לנו]: דכי אמרינן [שכאשר אנו אומרים] שאם חלצה נעל של שמאל בשל ימין שחליצתה כשרה — הרי זה דווקא היכא [היכן, במקום]