דלמילתיה מנא [שלעניינו כלי] הוא, אבל הכא — למילתיה לאו מנא [כאן — גם לעניינו לא כלי] הוא.

א ומקשים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך], שהלכה כדברי רב יהודה האומר שאם נפסקה הרצועה החיצונית הסנדל טהור? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן [ושנויה משנה]: סנדל שהיה טמא במדרס הזב שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה — עדיין טמא מדרס, שאוזן שנפסקה אינה פוסלת את הסנדל משימוש ועדיין כלי גמור הוא, נפסקה האוזן השניה ותיקנה — טהור מלטמא מדרס, שכן בניתוק שתי אוזניו בטל מלהיות עוד כלי ונטהר אבל עדיין טמא הוא מחמת מגע מדרס, שכיון שבפועל יש בו רק אוזן אחת קרועה עדיין כלי הוא והרי יש בו עוד אפשרות לקבל טומאה, ונחשב כאילו קיבל טומאה מעצמו במצבו הקודם. מאי לאו [האם לא] נאמר כי לא שנא הדין לענין זה בין את נקרעה הרצועה הפנימית ולא שנא [שונה] אם נקרעה הרצועה החיצונה, ואוזן סנדל אחת שנפסקה אינה מבטלת אותו ונסתרו איפוא דברי ר' יוחנן!

ודוחים: לא, המדובר במשנה הוא בפנימית דוקא, ובשנפסקה הפנימית אף לדעת רב יהודה הסנדל טמא. ושואלים: אבל אם נפסקה הרצועה החיצונה מאי [מה] דין הסנדל — טהור, אי הכי, אדתני [אם כך, עד שהוא שונה] בהמשך הדברים: נפסקה השניה ותיקנה — טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, ניפלוג בדידה [שיחלוק בהלכה זו עצמה] באופן זה: במה דברים אמורים — שנפסקה הפנימית, אבל אם נפסקה החיצונה — טהור הסנדל! אמר רב יצחק בן יוסף: תהא משנתנו מתפרשת בסנדל שיש לו ארבע אזנים וארבע תרסיותים ונפרש את האמור בה "נפסקה שניה" — אוזן חיצונית שניה. כדי שלא לשבור (לסתור) את דבריו של ר' יוחנן.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל מסר שאמר רב חנן בר אבא שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר' יהודה. ור' יוחנן אמר: אין הלכה כשיטת ר' יהודה. ומקשים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שאין הלכה כר' יהודה? והא [והרי] ממה שמתרץ ר' יוחנן אליבא [לשיטת] ר' יהודה, שמע מינה [למד מכאן] כי כשיטת ר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא]! ומתרצים: אמוראי נינהו [אמוראים הם] שנחלקו בדבר ואליבא [ועל פי שיטת] ר' יוחנן נחלקו.

ב בהקשר עם ההלכה הקודמת מביאים, תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת כלים: כל כלי בעלי בתים שנטמאו ולאחר מכן ניקבו, שיעורן כדי להטהר בנקב כגודל רמונים. בעי [שאל] חזקיה: ניקב הכלי בחור שגודלו כמוציא זית וסתמו, וחזר וניקב בצידו כמוציא זית וסתמו, וכן הלאה עד שהשלימו באותם נקבים לכדי מוציא רימון, מהו דינו? האם נאמר שבסך הכל הלא ניקב הכלי בכמוציא רימון וטהור, או כיון שלא היתה נקיבתו בבת אחת, ובכל פעם לא ניקב כשיעור עדיין טמא הוא?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן תלמידו: רבי, והלא שנית לנו שסנדל טמא מדרס הזב שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה שעדיין הוא טמא מדרס. נפסקה הרצועה השניה ותיקנה — טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס. ואמרינן [ואמרנו] לך: מאי שנא [במה שונה] דין הראשונה שאם נקרעה עדיין הוא טמא — דהא קיימא [שהרי עדיין מצוייה] השניה, ואם כן כאשר נקרעה השניה נמי [גם כן] הרי מתקנה [מתוקנת] הראשונה ורק אוזן אחת קרועה! ומדוע נטהר הסנדל ממדרס?

ואמרת לן עליה [לנו על כך] שטעם הטהרה הוא משום שפנים חדשות באו לכאן. שהסנדל שתיקנו את שתי אוזניו שוב אינו נחשב כסנדל הראשון, אלא כסנדל חדש, ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] בכלי שניקב כמה פעמים ובכל פעם סתמו מחדש נאמר כי פנים חדשות באו לכאן וייטהר.

התפעל חזקיה מר' יוחנן שפתר לו את השאלה מדבריו שלו, קרי עליה [קרא עליו] ואמר: לית דין בר אינש [אין זה בן אדם] אלא מלאך. איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר עליו: כגון דין בר אינש [זה הוא אדם]. ובדומה קצת אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים — אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים — אנו כחמורים. ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל ר' פנחס בן יאיר שהראו בינה יתירה אלא כשאר חמורים רגילים.

ג ועוד שנינו במשנה שקשרי נודות (נאדות) יין ושמן אינם נחשבים כקשרים של קיימא ומותר לעשותם בשבת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] המשנה לומר זאת אלא לאופן מיוחד וכגון דאית ליה תרתי אוני [שיש לו לנאד שתי אוזניים, פתחים], שכן מהו דתימא [שתאמר]: חדא מינייהו בטולי מבטל לה [אחת מהן מבטל אותה] ורוצה שהקשר בה יהא קשר קבוע, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כך.

עוד שנינו במשנה שאף מותר לקשור בגד על קדירה של בשר לכסותה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] המשנה לומר זאת אלא לאופן מיוחד וכגון דאית [שיש] לה לקדירה שלאכא [שרוך] הקושר פתח נוסף שיש בה בקדירה זו, מהו דתימא [שתאמר] כי מאחר ובדרך כלל די בפתח אחד ולכן בטולי מבטל לה [מבטל הוא אותו, את הקשר שבקדירה] על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

ד עוד שנינו במשנה שר' אליעזר בן יעקב אומר שקושרה לחבל בשבת לפני הבהמה לרוחב הפתח בשביל שלא תצא. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], ומדוע לא יותר לו לעשות כן? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא לאופן דאית [שיש] לה לאותו פתח תרתי איסרי [שני קשרים], ומכיון שכן מהו דתימא [שתאמר]