שבת קיא ע"ב

אסור להדוקיה ביומא טבא [אסור להדקו ביום טוב] מחמת איסור סחיטה. והלא ר' שמעון מתיר בדבר שאינו מתכוון! ומתרצים: בהלכה ההיא אפילו ר' שמעון מודה שאסור. שאביי ורבא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון במקרה של "פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות". שכל מלאכה, אף זו המותרת, שהתוצאה ההכרחית שלה היא מלאכה אסורה — אסור לעשותה בשבת אף לדעת ר' שמעון, וכיון שלא יתכן להכניס את הבגד בנקב החבית בלא לסחוט — אף ר' שמעון מודה שאסור.

ושבים ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב חייא בר אשי שכך אמר רב במפורש: הלכה כשיטת ר' יהודה, ורב חנן בר אמי אמר בשם שמואל: הלכה כשיטת ר' שמעון. ורב חייא בר אבין מתני לה [שונה אותה] מסורת בלא גברי [שמות האנשים] המוסרים את ההלכה בשם אחרים, אלא במישרין, רב אמר: הלכה כשיטת ר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כשיטת ר' שמעון! אלא אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנא [פירשנו]. ומעירים דרך אגב: ומנו [ומי הוא] "הארי שבחבורה" — ר' חייא בר אבין, והוא ואני פירשנו: הלכה היא אכן כשיטת ר' שמעון, ולאו מטעמיה [ואולם לא מטעמו].

ומעתה באים לברר את הדברים: מאי [מה] בדיוק פירוש "הלכה כשיטת ר' שמעון ולאו מטעמיה [ולא מטעמו] "? אילימא [אם נאמר] כי הלכה כשיטת ר' שמעון דשרי [שהתיר] לסוך, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו], שאילו ר' שמעון סבר [סבור] כי שמן ורדים מסי [מרפא], ואילו רב סבר [סבור] כי הוא לא מסי [מרפא]. ולכן התיר לסוך בו בשבת, שאין בו משום רפואה. ואולם וסבר [וכי סבור] רב כי שמן ורדים לא מסי [מרפא]? והא מדקתני [והרי ממה ששנינו] "בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד" מכלל הדבר אתה למד דמסי [שהוא מרפא]. אלא יש לומר: הלכה כשיטת ר' שמעון שהתיר, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו], שאילו ר' שמעון סבר [סבור]: אף על גב דלא שכיח [אף על פי שאינו מצוי] שמן הורד במקומו של זה ודמיו יקרים, וכל הרואה שסך בו מבין שודאי לרפואה הוא עושה כן, מכל מקום שרי [מותר]. ורב סבר [סבור]: אי שכיח [אם שמן הורד מצוי] באותו מקום — אין [כן], מותר לו לסוך בו, ואי [ואם] הוא לא שכיח [מצוי] — לא. ובאתרא [ובמקום] של רב שכיח משחא דוורדא [מצוי שמן ורד], ולכן התיר רב לכל אדם לסוך בו בשבת, אבל במקום שאינו מצוי סבר כחכמים האוסרים.

א משנה ואלו קשרים שחייבין עליהן אם קושרים אותם בשבת: כגון קשר הגמלין וקשר הספנין שהם קשרים של קיימא (המתקיימים), שעושים אותם כדי שישארו כך לעולם, וכשם שהוא חייב על קישורן של אלה, כך הוא חייב על היתרן. ר' מאיר אומר, כלל יש בדבר: כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו — אין חייבין עליו אם קשרו, שקשר רופף כזה אינו קרוי קשר של קיימא, אפילו נתכוון לכך.

ב גמרא שואלים: מאי [מה הם] קשר הגמלין וקשר הספנין? אילימא קטרא דקטרי בזממא [אם תאמר שהוא הקשר שקושרים בחח] שקושר בחח הגמל רצועה כדי למושכו בה, וכן קטרא דקטרי באיסטרידא [וקשר חבל שקושרים בטבעת הקבועה בחרטום הספינה] לקושרה באמצעותו לחוף כדי שתעמוד במקומה. והלא האי [זה] קשר שאינו של קיימא [קיום, המתקיים] הוא, שהרי מתירים אותו מזמן לזמן! אלא קשר הגמלים הוא קיטרא דזממא גופיה [קשר החח עצמו], הקשר שבו קושרים את החח אל הגמל, וקשר הספנים דאיסטרידא גופה [של טבעת הספינה עצמה], הקשר שקושר את הטבעת לספינה, שאין מתירים קשרים אלה והם קשרים המתקיימים.

שנינו במשנה שר' מאיר אומר וקובע כלל: שכל קשר שיכולים להתירו ביד אחת אין חייבים עליו. בעי [שאל] רב אחדבוי אחוי [אחיו] של מר אחא: קשר עניבה לשיטת ר' מאיר מהו דינו, המותר לעשותו בשבת כשמהדקו כראוי, או לא? וצדדי הבעיה: האם טעמיה [טעמו] של ר' מאיר הוא משום שיכול להתירו באחת מידיו הוא, והא נמי [וקשר עניבה זה גם כן] יכול להתירו, ונמצא שאינה קשר יציב, או דילמא טעמא [שמא הטעם] של ר' מאיר משום שקשר הניתר ביד אחת הוא לא מיהדק [מהודק] דיו והא מיהדק [וזה, קשר עניבה, מתהדק]. שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ג משנה יש לך קשרין שאין חייבין עליהן כשעושה אותם בשבת בשוגג קרבן חטאת כמו על קשר הגמלין, וכקשר הספנין, אבל אסור מלכתחילה לעשותם, וכגון: קו‍שרת אשה מפתח חלוקה ברצועות וכן חוטי סבכה שבראשה, וכן שרוכים של פסקיא (חגורה רחבה הנקשרת בשרוכים), וכן קושרים רצועות של מנעל ושל סנדל ושל נודות (נאדות) יין ושמן, וקדירה של בשר שקושרים בגד על פיה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: קושרין חבל לרוחב הפתח לפני הבהמה בשביל שלא תצא.

ד גמרא שואלים: הא גופא קשיא [היא עצמה, המשנה, קשה], שכן מצד אחד אמרת [אומר אתה] כי יש קשרין שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין, ומשמע: חיובא [חיוב] הוא דליכא [שאין] בדבר, הא איסורא [אבל איסור שמדברי סופרים] — איכא [יש], והדר תני [וחזר ושנה]: קו‍שרת אשה מפתח חלוקה, ומשמע: אפילו לכתחילה מותר! ומתרצים, הכי קאמר [כך אמר התנא במשנה]: יש קשרין שאין חייבין עליהן אם עשו אותם בשבת בשוגג, כקשר הגמלין וכקשר הספנין. ומאי ניהו [ומה הם] —

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיא - ב

והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב: האי מסוכרייתא דנזייתא פקק החבית שכרוך עליו בגד כדי שיתהדק היטב אסור להדוקיה ביומא טבא משום שהוא סוחט את היין הספוג בבגד, ^[1] ואעפ"י שאינו מתכוין לסחיטה. הרי שרב אינו פוסק כרבי שמעון בהלכות שבת, דאילו לרבי שמעון, דבר שאינו מתכוין מותר? ^[2] ומתרצינן: בההיא אפילו רבי שמעון מודה דאסור להדק הפקק דאביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות והכא נמי פסיק רישה הוא דאי אפשר להדק הפקק בלא שיסחט היין ממנו. ואין ראיה מכאן שרב אינו פוסק כרבי שמעון באיסורי שבת.

ומקשינן: והאמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כרבי יהודה בכל דבר שאינו מתכוין דאסור. ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר.

ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי שלא נחלקו אמוראים בשם רב ושמואל אלא רב ושמואל עצמם נחלקו בדבר רב אמר: הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון. הרי שרב אינו פוסק כרבי שמעון באיסורי שבת?

ומתרצינן: אלא אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנא יישבנו הסתירה בדברי רב ומנו הארי שבחבורה? רבי חייא בר אבין!

שאמנם רב אמר הלכה כרבי שמעון שמותר לכל אדם לסוך שמן וורד על מכתו ולאו מטעמיה דרבי שמעון אלא מטעם אחר.

והוינן בה: מאי "הלכה כרבי שמעון ולאו מטעמיה"? אילימא הלכה כרבי שמעון דשרי ולאו מטעמיה, דאילו רבי שמעון סבר: מסי השמן וורד מרפא, ואפ"ה מותר לכל הואיל והוא מותר לבני מלכים ואין לך דבר שמותר לזה ואסור לזה. ואילו רב סבר: לא מסי כלל ולכן הוא מותר. וכי סבר רב לא מסי? והא מדקתני במתניתין בדברי התנא קמא "בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד" מכלל דמסי שאם אינו מרפא למה הם סכין על המכה, וכיון שאפילו התנא קמא סבר דמרפא, רב דאמר כמאן? ומסקינן: אלא הלכה כרבי שמעון דשרי ולאו מטעמיה. דאילו רבי שמעון סבר: אע"ג דלא שכיח השמן וורד במקומו של אדם זה הסך ממנו שרי הואיל ומותר הוא לבני מלכים. ורב סבר כתנא קמא דאי שכיח אין, ואי לא שכיח, לא דמוכחא מילתא דלרפואה הוא סך, ובאתרא דרב שכיח משחא דוורדא שמן וורד, ולכן הוא מתיר.

הדרן עלך פרק שמנה שרצים

הערות

^[1] רש"י. וביארו בתוד"ה האי מסוכרייתא, דהאיסור הוא או משום מלבן שהבגד מתכבס קצת ע"י הסחיטה או משום מפרק שהוא תולדה דדש כמו סחיטת זיתים וענבים. ור"ת [בכתובות ו, א, תוד"ה האי מסוכרייתא] הקשו על פירוש רש"י דמלבן לא שייך אלא במים אבל ביין וכל דבר שמלכלך את בולעו אין בסחיטתו משום ליבון וגם משום מפרק לא שייך כיון שאינו מתכוין לכך, ואע"ג דהוי פסיק רישיה, כיון דלא ניחא ליה מותר, והביאו כן בשם הערוך שהוכיח מכמה מקומות דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר. והתוס' שם נקטו כשיטת רש"י דאפילו בשאר משקין שייך ליבון, וגם משום מפרק יש בו, וסתרו ראיות הערוך אלא דאפילו פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור. ושם הביאו בשם הערוך פירוש אחר שהאיסור להדק המסוכרייתא דשמא יבטלנה שם ונמצא עושה כלי. והקשו, שממה נפשך, אם דעתו לבטלה מאי שייך פסיק רישיה הלא מתכוין הוא לעושת כלי ואם אין דעתו לבטלה א"כ לא עשה שום איסור. ותירצו בדוחק שהוא מתכוין לבטלה אך לא לעשות כלי והוי פ"ר לגבי עשיית הכלי.

^[2] כך פירש רש"י. והתוד"ה למימרא, הקשו עליו דאטו מאן דאית ליה בחדא מילתא בשבת כר"ש סובר כן בכל הלכות שבת, והרי מצינו כמה אמוראים שמחלקים באיסורי שבת שפעמים סוברים כר"ש ופעמים כרבי יהודה. ולכן הם מפרשים דהא בהא תליא דטעמא דר"ש במשנתנו משום דאינו מתכוין הוא דמיירי שסך השמן וורד לתענוג ולא לרפואה אלא שממילא הוא מתרפא [דלא הוי פסיק רישיה דאינו ודאי שמרפא. מהרש"א] הלכך מותר. ותנא קמא אוסר אפילו באינו מתכוין לרפואה דדבר שאינו מתכוין אסור.

פרק חמש עשרה - ואלו קשרים

מתניתין:

בפרק כלל גדול נמנו מלאכות הקושר והמתיר בכלל ל"ט אבות מלאכות.

במשכן היו קושרין את חוטי היריעות שנפסקו בקשר של קיימא, העומד להתקיים לעולם, ומכאן למדים שמלאכת קשירה היא רק בקשר העשוי להתקיים, ולא בקשר העומד להפתח.

כמו כן היו במלאכת המשכן ציידי חלזונות שהיו צריכים מידי פעם להתיר את הקשרים שברשתות כדי להרחיבן או לקצרן, ומכאן למדנו למלאכת מתיר.

ואלו קשרים של קיימא שחייבין עליהן: כגון קשר הגמלין, וקשר הספנין, שקושרים קשר שאינו עומד להיות ניתר.

וכשם שהוא חייב על קישורן - כך הוא חייב על היתרן.

רבי מאיר אומר: כל קשר שאינו מהודק, שהוא יכול להתירו באחת מידיו - אין חייבין עליו, על קשירתו, ואפילו עשאו כדי שיתקיים לעולם.

גמרא:

והוינן בה: מאי קשר הגמלין וקשר הספנין? הדרך הוא לעשות נקב בחוטם הגמל, לתת בתוך הנקב רצועה, ולקושרה כמין טבעת קבועה. לטבעת הזו הנקראת "זממא" מחברים מידי פעם חבל כדי להוביל בו את הגמל, ולעיתים מתירים אותו.

וכמו כן קושרים רצועה כמין טבעת בנקב שבראש הספינה, וקושרים לטבעת הזו הנקראת "איסטרידא" מידי פעם חבל, ולעיתים מנתקים אותו מהטבעת.

והגמרא דנה על איזה קשר חייבים:

אילימא קטרא דקטרי קשר שקושרים את החבל בזממא, בטבעת המונחת בנקב שבאף הגמל, ובקטרא דקטרי באיסטרידא -

האי קשר - קשר שאינו של קיימא הוא!

אלא: קיטרא דזממא גופיה, ודאיסטרידא גופה.

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר כל קשר שיכול להתירו ביד אחת אינו חייב עליו.

בעי רב אחדבוי, אחוי אחיו דמר אחא: עניבה לרבי מאיר - מהו?

וצידי הספק הם: האם טעמיה דרבי מאיר - משום דיכול להתירו באחת מידיו הוא. והא נמי - יכול להתירו באחת מידיו.

או דילמא, טעמא דרבי מאיר - משום דלא מיהדק, והא עניבה מיהדק.

ומסקינן: תיקו.

מתניתין:

יש לך קשרין שאין חייבין עליהן חטאת כקשר הגמלין וכקשר הספנין. קושרת אשה לכתחילה מפתח שרוכי חלוקה, וחוטי סבכה שבראשה, ושל חוטי פסקיא, אזור רחב, ורצועות מנעל וסנדל, ונודות עור של יין ושמן, וקדירה של בשר שנותנין עליה בגד. לפי שכל הקשרים האלה עשויים כדי לחזור ולפותחם.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: קושרין חבל לפני הבהמה ברוחב הפתח בשביל שלא תצא.

גמרא:

והוינן בה: הא גופא קשיא.

אמרת תחילה שיש קשרין שאין חייבין עליהן, כקשר הגמלין וכקשר הספנין. ומשמע שרק חיובא של קרבן הוא דליכא, הא איסורא לעשותן מדרבנן - איכא.

ואילו הדר תני: קושרת אשה מפתח חלוקה - דמשמע שמותר לעשותו אפילו לכתחילה!?

ומשנינן: הכי קאמר: יש קשרין שאין חייבין עליהן, כגון: כקשר הגמלין וכקשר הספנין. ומאי ניהו -

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is prohibited to insert it tightly on a Festival due to the prohibited labor of wringing. Doesn’t Rabbi Shimon permit performing an unintentional act from which a prohibited labor may ensue? The Gemara answers: In that case, even Rabbi Shimon concedes that it is prohibited, as it was Abaye and Rava who both said: Rabbi Shimon concedes in instances categorized as: Cut off its head and it shall not die. This category refers to situations where the ensuing prohibited labor is inevitable. In those kinds of cases, one is liable even according to Rabbi Shimon. Since stuffing a cloth into a barrel will inevitably lead to wringing wine from it, Rabbi Shimon concedes that doing so is forbidden.

The Gemara asks again: Didn’t Rav Ḥiyya bar Ashi say that Rav said explicitly: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and Rav Ḥanan bar Ami said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And Rav Ḥiyya bar Avin taught the same tradition without mentioning the names of the men who cited the statements, but cited it directly: Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Rather, Rava said: I and the lion of the group explained this. And the Gemara asks: And who is the lion of the group? It is Rabbi Ḥiyya bar Avin. He and Rava explained: The halakha is indeed in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, but not for his reason.

The Gemara explains: What exactly is the meaning of the statement: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, but not for his reason? If we say the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who permits smearing rose oil, but not for his reason, because Rabbi Shimon holds that rose oil heals, and Rav holds that it does not heal, which is why he permits smearing it on Shabbat, then does Rav hold that rose oil does not heal? From the fact that it is taught: Princes smear rose [vered] oil on their wounds; by inference, it heals. Rather, it means: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who permits rose oil, but not for his reason. As Rabbi Shimon holds that although rose oil is uncommon and expensive, and anyone who sees one smearing it realizes that it is for medicinal purposes, nevertheless, it is permitted. And Rav holds that if rose oil is common in a given place, yes, one may smear it on himself; however, if it is not common there, it is not permitted. And in Rav’s place, roses were common, and that is why he permitted smearing with rose oil on Shabbat. However, in a place where rose oil is uncommon, he concedes to the Rabbis, who prohibited doing so.

MISHNA: And these are knots for which one is liable to bring a sin-offering if one tied them on Shabbat: A camel driver’s knot and a sailor’s knot, both of which are meant to be permanent. And just as one is liable to bring a sin-offering for tying these knots, so too, he is liable to bring a sin-offering for untying them. Rabbi Meir says a principle: For tying any knot that one can untie with one of his hands, one is not liable to bring a sin-offering, because a loose knot of that sort is not considered permanent even if that was his intention.

GEMARA: The Gemara asks: What are a camel driver’s knot and a sailor’s knot? If you say that these are a knot that one uses to tie a strap to the camel’s nose ring in order to pull it and a knot that one uses to tie a rope to the ring [isterida] fixed to the bow of a ship when the ship is docked, then these knots are not meant to be permanent, as they are periodically untied. Rather, a camel driver’s knot is the knot that fixes the nose ring itself in the camel’s nose, and the sailor’s knot is the knot that fixes the ring itself to the ship. These knots are never untied and are permanent.

We learned in the mishna that Rabbi Meir says a principle: For tying any knot that one can untie with one of his hands, one is not liable for tying it. Rav Aḥadvoy, brother of Mar Aḥa, raised a dilemma: With regard to tying a bow, what is the ruling according to Rabbi Meir? Is it permitted to tie it tightly on Shabbat or not? The dilemma is: Is the reason for the opinion of Rabbi Meir merely that because one can untie the knot with one of his hands it is not considered a permanent knot, and this bow too, he can untie it with one of his hands and therefore he would not be liable for tying on Shabbat? Or perhaps the reason for the opinion of Rabbi Meir is because typically a knot that can be untied with one hand is not particularly tight, and this bow is tight and therefore it is prohibited to tie it on Shabbat. This dilemma is not resolved, and the Gemara concludes: Let it stand unresolved.

MISHNA: You have knots for which one is not liable to bring a sin-offering as one is liable for tying a camel driver’s knot and a sailor’s knot; however, it is nevertheless prohibited to tie them. A woman may tie closed the opening of her robe with straps, as well as the strings of her hairnet and the laces of her girdle, i.e., a wide belt tied with laces. One may also tie the straps of a shoe or a sandal, as well as the spouts of wine or oil jugs. One may also tie a garment over a pot of meat. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: One may tie a rope across an entrance before an animal so that it will not go out.

GEMARA: The Gemara asks: This matter itself is difficult, as there is an internal contradiction in the mishna. On the one hand, you said that there are knots for which one is not liable to bring a sin-offering as he is for tying a camel driver’s knot and a sailor’s knot, which would seem to indicate that although there is no Torah liability, there is a rabbinic prohibition. And then it was taught that a woman may tie the opening of her robe, indicating that doing so is permitted even ab initio. The Gemara answers that this is what the mishna is saying: There are knots for which one is not liable to bring a sin-offering for tying them on Shabbat as he is for tying a camel driver’s knot and a sailor’s knot. And which are these?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' כגון מוך או כיוצא בו דבר שסותמין בו פי החבית אמר רב אסור לאמץ סתימתו דאתי לידי סחיטה והנה אע"פ שאינו מתכוין לסחיטה אלא לסתימת פי החבית בלבד כיון שסוחט אסור דלא כר' שמעון. ושנינן במסובריא דנזייתא אפי' ר' שמעון מודה כיון דאי אפשר ליה דלא להדוקי' ודאי מתחילה סוחט הוא וכי האי גוונא ר' שמעון מחייב דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות וכבר פירשנוהו למעלה. ואכתי רב כר' שמעון סבירא ליה והא בהדיא אמרי' רב הלכה כר' יהודה אמר ושמואל אמר הלכה כר' שמעון.

ומשני (רב אמר) הכי אמר רב הלכה כר' שמעון ולאו מטעמיה דאילו ר' שמעון אע"ג דלא שכיח שרי וכו' ואע"ג דהוא דר"ש סלקא בפרק המקבל בשיטה. דגרסי' התם אמר אביי רשב"ג ור' שמעון ור' ישמעאל ור"ע כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים ולית הלכתא כחד מינייהו ה"מ בהא סברא בלחוד דקם ליה בהדייהו. אבל דבר שאין מתכוין בהדיא קיי"ל דהלכתא כוותיה הלכך אע"ג דשמן [וורד] ע"כ מסי אם סך הוא כדרכו ואינו מתכוין לרפואה אע"ג שמתרפא בין בדוכתא דשכיח שמן ורד בין בדוכתא דלא שכיח שרי. פי' מודה ר' שמעון בפסיק' רישיה ולא ימות כל היכא דעביד מידעם בשבת דאפשר שיבא לידי איסור ולא מיכוון לההוא איסורא שרי למיעבד ההוא עבידתא ולא אסרינן ליה גזירה שלא יבא לידי אותו איסור והוא כגון הגורר מטה כסא וספסל דאפשר לעשות בגרירתו (להן) חריץ ואפשר לגוררן ברפיון בלא עשיית חריץ אע"פ שנעשה מותר אבל כגון האומר כוונתי לחתוך ראש זה העוף לאכילה לכלב ואין כוונתו להמיתו. כגון זה מודה ר"ש שחייב שאע"פ [שאינו מכוין כיון] שאי אפשר לו לחתוך ראש העוף אלא עד שימיתהו וכן המתקנח בספוג שאין לו עור בית אחיזה עתה אם יאמר להתקנח ואין כוונתו לסחוט נתירהו לו והלא אי אפשר לאדם להתקנח בספוג שאין לו עור בית אחיזה ולא יסחוט כגון זה אומר מי איכא דפסיק רישיה ולא ימות וכן מסובריא דנזייתא פי' נזייתא כדות של יין או של שכר. מסובריא הוא הנקב העשוי להוציא בו יין בזמן שהיין שותת ויוצא אם בא אדם לסתמו ולהדקו ואומר למנוע שפיכות היין אני מתכוון (נתכוונתי) ולא לסתום הפתח בהא קאמר רב מודה ר' שמעון. וכן לענין נר שהוא אחר הדלת ותניא פותח ונועל ואם כבתה כבתה. ואמרי' (לקמן קכ) דלייט רב עלה דכיון דהמקום רחוק הוא אי אפשר לפתוח ולנעול אלא אם יכבה. ובענין הזה מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וכבר פרשנו כל דבר שאינו מתכוון מותר:

הדרן עלך שמונה שרצים.

ואלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלים כו'. קשר גמלים קטרא.

אסיקנא קיטרא דזממא גופיה. פי' [עושין] נקבים לחוטמיה דגמל ומחתין ביה יתר וקטרין ביה אפסר קטן והיינו זממא וקשר של קיימא הוא ובתר כן קטרי בההוא אפסר חבל ארוך שמושכין בו הגמל והוא קיטרא דקטרין בזממא איסתדירא הוא אסקריא דספינתא והוא התורן וקטרין ביה חבל והוא קשר של קיימא. והדר קטרי בההוא איסתדירא חבל אחד דעייליה ביה ניגדי מושכי הקלע כשבאין להרימו על הספינה כדי שתסע והוא קטרא דקטרי באיסתדירא.

בעי רב אחדבוי מדאח"ה פי' (חדחאה) [אחה] שם מקום ידוע מתא דאחא. פי' עניבה כדבעינן למימר לקמן. ואסיקנא האי קטרא דקטרי בזממא ודקטרי באיסתדירא חיובא ליכא איסורא מיהא איכא אבל מפתחי חלוק אע"פ דאית ליה תרתי דשי כי (היכי דאית אשתא) למני שרי למיקטרינהו לתרווייהו ולא אמרי' דחדא מנייהו בטולי בטלה אלא תרווייהו שרי למיקטרינהו. פי' פסיקיא חגורה כדמתרגמינן (ישעיה ג') ותחת חגורה נקפה [ואתר דהוה אסרן פסקיא]. והוא המיין של נשים:

הא דבעי רב אחדבוי עניבה לר' מאיר מאי. ולא איפשיטא. תימה אמאי לא פשטוה מההיא דתניא לקמן (שבת קיג, ב) חבל דלי לא יהא קושרו אלא עונבו, וההיא ר"מ היא מדפריך מינה בפרק קמא דפסחים (יא, א) לרבנן דר' יהודה דהיינו ר"מ, גבי ר' יהודה אומר בודקין אור י"ד.

מקצת חכמים כתבו מתורת פסיק רישיה שצריך להזהר שלא ליטול ידיו בפרדס ושאר מקומות שיש שם עשבים מחוברים אע"פ שאינו מתכוין להשקאה שהרי פסיק רישיה אבל מתירין הם להשתין מים לשם מפני שמי רגלים עזים ושורפים וכל שכן שאין מצמיחין וכן התירו בשפיכת יין שאף היין אינו מצמיח:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק חמשה עשר בעזר הצור:

אלו קשרים וכו' כבר ביארנו בחלקי המסכתא שהראשון שבה הוא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה ושהרבה פרקים באו בזה הענין ושהחלק הד' שבה לבאר בו הדברים שאדם מותר לעשותם מן הדברים הדומים למלאכות וזה הפרק אמנם בא בביאור אלו הענינים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון במלאכת הקשירה וההתרה שנמנו באבות מלאכות והשני בביאור קצת דברים שהותרו לעשותם אע"פ שיש בהם קצת מלאכה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים ע"י גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה אלו קשרים שחייבין עליהם קשר הגמלים וקשר הספנים כשם שהוא חייב על קשרן כך הוא חייב על התרן ר' מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו אמר הר"ם פי' העקר שתסמוך עליו הוא זה כל קשר שהוא של קיימא חייבין עליו ושאינו של קיימא אין חייבין עליו אבל אם היה הקשר בלולאות או בחבור קצוות ועניבתם בלבד הוא מותר לכתחלה ואם הוא קשר הוא פטור אבל אסור אם אינו של קיימא ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר אלו קשרים שאדם חייב עליהן וצריך שתדע שדבר זה חלוק על שלשה דינים קשר שהוא חייב בו וקשר שפטור אבל אסור וקשר שמותר לכתחילה וכל שהוא חייב או פטור או מותר בקשורן כך הדין בו בהיתרן וכלל הדברים בדינין אלו שכל שהוא קשר של קיימא ר"ל שאינו עשוי לינתק ומעשה אומן חייב שכך היו קושרין במשכן חוטי היריעות שנפסקו וכל שהוא קשר של קיימא או כעין קשר של קיימא אבל אינו מעשה אומן או שהוא מעשה אומן ולא קשר של קיימא פטור אבל אסור וכל שאינו קשר של קיימא ולא מעשה אומן מותר לכתחילה וכן הדין בכלן בהתרתן והוא מזכיר תחלה את שהוא חייב בהם והם קשר הגמלים וקשר הספנים וענין קשר הגמלים פי' בגמ' שהיו נוקבין את הנאקה בחוטמה ונותנין בה רצועה כעין טבעת כענין שביארנו בענין יוצאה נאקה בחוטם וקושרין אותה במעשה אומן ועומדת שם לעולם וכן בקשר הספנים פי' בגמ' מין עקל או רצועה כעין טבעת יוצאה ונקשרת שם קשר של קיימא ובמעשה אומן ר' מאיר אומר כך קשר שהוא יכול להתירו בידו אחת אין חייבים עליו אע"פ שהוא עשוי שלא לינתק לעולם ואין הלכה כמותו:

משנה יש לך קשרים שאין חייבין עליהם כקשר הגמלים וכקשר הספנים קושרת אשה מפתחי חלוק וחוטי סבכה של פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל ונאדות יין ושמן וקדרה ר' אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא וקושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ור' יהודה מתיר כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו אמר הר"ם פי' זאת המשנה יש לה שיעור וזהו אמרו כי יש קשר שאינו חייב על קשירתו כמו שהוא חייב על קשר הגמלים והספנים ולא זכר אותו הקשר והם הקשרים שקושרן כדי שיתקיימו זמן ידוע מן הזמן כמו שקושרין קשר במתג להנהיג הסוס ואחר כך מתיר אותו וחזר ואמר כי יש קשרים הוא מותר לקשרן לכתחלה והתחיל לזכרן ואמר קושרת אשה מפתחי חלוק והם שפתי הבגד ואפי' היה לבגד שתי שפתות וחוטי סבכה הם חוטי הכובע שעל הראש פסיקיא חתיכה של בגד וחבל האורג מותר לקשור בהם הבהמה לדברי הכל כי כלי האורג כלם חבלים ועצים וקנים כלן מותר לטלטלן בשבת לפי כשאר כל הכלים והלכה כר' אליעזר ואין הלכה כר' מאיר שהתיר לקשור הדלי בחבל:

אמר המאירי והוא מזכיר אח"כ הדרך השני והוא שאמר יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר גמלים וספנים שהזכרנו אבל אסור לעשותם והם קשרים השניים לאלו שהזכרנו והוא שהגמלים כשמביאים את הבהמה לפני האבוס קושרים חבל היוצא מכותל האבוס ברצועה זו ואין קשר זה מעשה אומן אבל מאחר שלפעמים מניחה שם הרבה נעשו כעין קשר של קיימא וכן ברצועה היוצאת מראש הספינה כשהספן רוצה להעמיד את הספינה קושר רצועה באותה רצועה היוצאת משם וקושרה ביתדות התחובות בארץ ומעמידה כן זמן ואחר שכן הרי הוא כעין קשר של קיימא או שמא בבהמה פעמים שכשהוא מתירה מתיר הקשר הסמוך לאבוס והחבל נשאר בקשורו עם הרצועה הראשונה למשכו בה וכן בספינה ובגמ' יתבארו בחלק זה מינים אחרים בשאינו מעשה אומן והוא של קיימא או שאינו של קיימא והוא מעשה אומן:

והוא מזכיר אח"כ את שהותרו לכתחילה ואמר שקושרת אשה מפתחי חלוק אע"פ שיש לה שני פתחים והם כעין לשונות שהיו יוצאים בבגדיהם בגד עליון כנגד הצואר שקושרים לשון של ימין בכתף של שמאל ולשון של שמאל בכתף של ימין ואחר שבכל יום ויום עושים כן אין בו קשר של קיימא ואין לחוש שמא תפתח האחת והשנית תעמוד סגורה וקשורה זמן רב והוא כעין קשר של קיימא אלא פעמים שמתיר את זו ופעמים שמתיר את זו ואין בא' מהם קשר של קיימא וחוטי שבכה והוא המקיף מאוזן לאזן ונקשרין בחוטיהן אחורי העורף ומתירתן בכל לילה ואין לחוש שמא לא תתירה אלא מוציאתה מראשה קשור ומחזירתו דרך מלבוש שהאשה חסה על שערה ואם עשה כן הרי היא מרצצת שערותיה בלבישה והפשטה וכל שכן בכובע של איש שהוא עשוי להתיר תמיד ושל פסיקיא והוא אזור רחב שאינו מקיף כל הגוף וחוטין תלויין בו משני קצותיו ליקשר בהם ואין חוששין שתוציאהו דרך ראשה או מרגלותיה ויעמוד האזור קשור שאין זה צניעות לה:

ורצועות מנעל וסנדל פי' בגמ' שרצועות אלו יש מהן חייב ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה ופירוש הדברים במנעל שזה שהוא חייב בו בשל אושכף ר"ל בקשר שהאושכף עושה בשעה שעושה את המנעל כשתוחב הרצועה במנעל שקושרה בתוך המנעל קשר של מעשה אומן ושלא לינתק לעולם שלא היה דרכם בתפירת הרצועה כמנהג של עכשיו אלא בקשר במקום התפירה ושזה שפטור אבל אסור הוא בקשר ראש הרצועה אחר שננעל המנעל שאדם קושר ראשי הרצועה להדקה על הרגל ובמנעל של תלמיד חכם וכיוצא בו שמתוך שהלוכם בנחת אין מהדקין אותו כ"כ ויכולים לחלצו ולנעלו בלא התרה ונמצא קשר של קיימא אלא שמ"מ אין בקשר זה מעשה אומן וז"ש מותר לכתחילה בשל שאר בני אדם שהלוכן ברעש ורוגז לעסקיהם וצריכים להדוק גדול והם צריכים להתירו ולקמטו תמיד לפי הלוכם או עמידתם ונמצא שאין כאן לא קיימא ולא מעשה אומן ופירוש הדברים ג"כ בסנדל שזה שהוא חייב בשל סוחרים שהאושכף קושר בהם רצועות בקשר חזק והם מעשה אומן וקשר של קיימא וזה שהוא פטור אבל אסור בקשר ראש הרצועה הבא אחר שננעל הסנדל על ידי עצמן שאינו אלא קשר פשוט אלא שהוא בא לקיימא שאינו מהודק כל כך שיהא צריך להתירו בשעה חליצת הסנדל וזה שאמרו מותר לכתחילה במין זה שהזכרנו שהקשר נעשה על ידי עצמן וכן שאינו של קיימא כגון שמשתמשין בו שנים אחד גדול ואחד קטן ממנו שצריכין תמיד להתיר ולקשור וכן כל כיוצא בזה וי"מ דבר זה בענין אחר אלא שאין צריך בהזכרתו:

ונאדות של יין ושל שמן ופי' בגמ' אע"פ שיש להם ב' אגנים להוציא פעמים בזה ופעמים בזה ואין חוששין שמא קשר זה שקשר בשבת יעמוד קשור ויוציא באזן האחר ונמצא זה מיהא של קיימא שהרי אין לו ענין בזה יותר מזה:

וקדירה של בשר שצומדת לה פתיל לשמרה ופי' בגמ' אע"פ שיש לה ב' אזנים וקושרה משני צדדין בחבל או חתיכת בגד קשר פשוט של מעשה הדיוט ואין חוששין שכשתוציא את הבשר לא תתיר אלא מצד א' ותניח את האחר קשור ועומד:

וכן אמר ר' אליעזר בן יעקב שקושרין בפני בהמה ופי' בגמ' אפי' שני חבלים ברחב הפתח שלא תצא ואין חוששין שכשירצה להוציאה יתיר את התחתון וישאר החבל העליון קשור וכן הלכה וכ"ש בחבל אחד:

קושרים דלי בפסקיא ר"ל בחתיכת בגד ארוכה שאין זה של קיימא שהרי יתירנו לאלתר אחר שידלה הדלי אבל לא בחבל שכך הוא דרכו ולבטלו אצל הכלי ופי' בגמ' אפי' בחבל של גרדי שהוא צריך לו ואין דרכו לבטלו ואיסורו מגזירת חבלי' דעלמא ור' יהודה מתיר פי' בשל גרדי שאינו גוזר משום חבלים דעלמא והלכה כדבריו כמו שיתבאר בגמ' וצריך שתדע שכל מה שכללנו במשנה זו הוא על שיטת גדולי הפוסקי' אבל גדולי המפרשים חלוקים לומר שכל שהוא של קיימא אפי' היה מעשה הדיוט חייב וכל שאינו של קיימא אלא שנראה כשל קיימא שמשתהא לפרקים ואינו מתפרק אלא לזמן פטור אבל אסור ומה שעשוי להתירו בסמוך לקשירתו או ביומו מותר ומפרשים במנעל של חכמים שאינו קשר של קיימא אלא שנראה כקשר של קיימא שאין צריכין להתיר אלא בימות הגשמים מפני הטיט שנכנס לתוכן וצריכים להדקו וכן פירשו גדולי הרבנים וכן פרשו בסנדל בענין חמרתא דקטרי אינהו מפני שנראה כשל קיימא שפעמים שמתקיים שבת או חדש:

וזהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

בא"ד מפי הנשים שהתיר ר"ת ליטול ידיה ולקנח ידיה בבגד כו' עכ"ל כצ"ל מדברי הרא"ש בפרק קמא דיומא ומדברי המרדכי פרק ואלו קשרים וק"ל:

סליק פרק שמנה שרצים

רש"י בד"ה אע"ג כו' אלא במקומו הוא דשכיח דסכין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה האי מסוכרייתא כו' מיטמיש במיא ואתי כו' כצ"ל. ונ"ב פי' ישרה במים:

בד"ה ושלש מחלוקת כו'. ונ"ב פי' במקצת ספרים היה כתוב וג' מחלוקת בדבר ת"ק סבר אע"ג דשכיח אסור ור"ש סבר אע"ג דלא שכיח שרי ורב סבר כו':

תוס' ד"ה האי מסוכרייתא. וא"ת היכי שרי התם ליכנס בבגדים כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אע"ג. ור' יהודה אוסר כו'. ר"י מאן דכר שמיה לפי' ר"ת בתוס' לעיל בד"ה למימרא יש לכוונו. אבל רש"י בעצמו לא פי' כן:

במשנה רש"י ד"ה כך. כדי לקצרן כו'. ולעיל (ס"ד ע"ד) מפרש להתיר מרשת זו ולהוסיף ע"ז:

(בגמרא) [ברש"י] ד"ה זממא (בסופו). ופעמים שמתירה. משמע דלפעמים מניחה קשורה להזמם ומתיר ראש האחר וכ"כ להדיא לקמן בר"ד הסמוך. ובאיסטרידא פי' וכשרוצה להתיר מתיר הרצועה ונוטלה משמע דלעולם מתיר הרצועה מן האיסטרידא. ונ"ל משום דספינה דרכה שתעמוד כשבאה לנמל איזו שבועות קשורה לכן אסור לכתחלה אבל נאקה אין דרך להעמידה קשורה אלא איזו שעות ביום לפוש ולאכול. ולכן אי לאו שאין מתירין לפעמים אותו הקשר היה מותר לכתחלה:

תוס' ד"ה עניבה. אמאי ל"פ מדתניא כו' כצ"ל. והוא לקמן (קי"ג):

בא"ד וי"ל דהתם כו' כמו שמסתפק כאן. ולפ"ז צ"ל שלצד הא' של האיבעיא קילא עוד עניבה מן קשר שיכול להתיר בא' מידיו. דעניבה שרי שם לכתחלה. והכא תני אין חייבין עליו דמשמע הא איסורא איכא כדדייק הש"ס לקמן:

אסור להדוקיה. בנקב משום סחיטה ואע''ג דלא קא מכוין לסחוט אלמא לא ס''ל כר''ש בדבר שאין מתכוין: הלכה כר' יהודה. בדבר שאין מתכוין דאסור: בלי גברי. מתני לה לפלוגתא דרב ושמואל בלא אמוראים האומרים משמם אלא הם עצמם נחלקו בה: תרגימנא. דלא תיקשי דרב אדרב: הלכה כר''ש. דשרי בשמן וורד: אבל לא מטעמיה. דאין הטעם כדבריו: דאילו ר''ש סבר מסי. ואפ''ה שרי דאין לך דמותר לזה ואסור לזה: מכלל דמסי. אפי' לת''ק דאי לאו דמסי למאי איצטריך ליה: אע''ג דלא שכיח. שמן וורד במקומו של זה הסך ממנו ודמיו יקרים והכל יודעין שאינו סכו אלא לרפואה שרי דכל ישראל בני מלכים הם ור' יהודה אוסר דמוכחא מילתא ורב נמי כר''י ס''ל אלא במקומו הוא דשרי דשכיח דסכין שמן וורד ולא מוכחא מילתא: מתני' ואלו קשרים. המנוין באבות מלאכות דקתני הקושר והמתיר קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקות: קשר הגמלין וקשר הספנין. בגמרא מפרש להו: כך הוא חייב על היתרן. כדילפי' בכלל גדול (לעיל דף עד:) מציידי החלזון שנצרכין לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימות כדי לקצרן או להרחיבן: שיכול להתירו. דלא הדקיה: אין חייבין עליו. ואפי' עשאו לקיימא: גמ' זממא. מנקבין לנאקה בחוטמ' ונותנין בה טבעת של רצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם וכשרוצה לקושרה לבהמה קושר רצועה ארוכה באותה טבעת וקושרין בה ופעמים שמתירה: קטרא דקטרי בזממא. זהו קשר הרצועות שקושרין בטבעת: איסטרידא. גם הוא כמין טבעת שעושין מן עקל או מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים וכשרוצה להעמידו קושר רצועה באותה טבעת ומעמידה בה וכשרוצה להתיר מתיר הרצועה ונוטלה: קטרא דקטרי באסטרידא. קשר רצועה הארוכה: עניבה. ומהדקה שפיר לר''מ מהו: מתני' יש לך קשרין שאין חייבין עליהן. חטאת כמו שחייבין על קשר הגמלין אלא פטור אבל אסור ובגמרא מפרש הי נינהו: מפתח חלוקה. כמו שיש לגלחים כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרים של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין דכיון דכל יומא שרו ליה לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחילה: סבכה. קוייפ''א: ושל פסקיא. אזור רחב וחוטין תלויין בראשו לקושרו בהן וקורין פינדור''ס: ונודות יין. של עור שכופפין פיהם וקושרין: וקדרה של בשר. פעמים שקושרין בגד לפיה: קושרין בפני הבהמה. חבל ברוחב הפתח: גמ'

וטעמא משום דאין אדם חושש לסוחטו כיון דע''י סחיטה אינו יכול לנקותו מריחו וחזותו גם אין דרך לסחוט בגד לצורך משקה שבו אבל מ''מ אסור לסחוט דכי סחיט ליה מתלבן הבגד קצת והוי מכבס או משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים כדאמרי' בפרק מפנין (לקמן קכח:) אם היתה צריכה שמן חבירתה מביאה לה בשערה ופריך והא אתי לידי סחיטה אלמא יש סחיטה בשמן ובפרק תולין (לקמן דף קמא.) קאמר רבא לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה ופי' בקונט' כד של שמן ובפרק נוטל (לקמן דף קמג.) ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו משום סחיטה ולהכי אסור להדוקה וא''ת דאמר בפרק בתרא דיומא (דף עז:) ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול הימנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש ואמר נמי בפ''ב דביצה (דף ית.) גבי טבילת כלים בשבת דנדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ולא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה וי''ל דמצוה שאני ואם תאמר היכי שרי התם ליכנס בבגדיה ונדה נמי איך טובלת בבגדיה נימא שרייתו זהו כיבוסו כדאמרי' בזבחים בפרק דם חטאת (דף צד:) וי''ל דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמר שרייתו זהו כיבוסו דבהכי מיירי בפ' דם חטאת ומצא ר''י מוגה בספר הישר דלא אמר שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כ''א לכלוך כמו סיפוג באלונטית וקינוח ידים במפה והני שהולכין במים עם הבגדים הוי נמי דרך לכלוך ולא דרך נקיון ועל תינוק שלכלך בגדי אמו במי רגלים אין לזרוק עליו מים דשרייתו זהו כיבוסו ושמע ר''י מפי הנשים שהתיר ר''ת [ליטול ידיה] ולקנח ידיה בבגד כיון שהוא דרך לכלוך כדי שתוכל להתפלל ולברך ואין נראה לר''י שהרי היא מתכוונת לטהר הלכלוך ודרך רחיצה וליבון הויא זה הקינוח: מודה ר''ש בפסיק רישיה. והא דאמר גבי לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה ולא הוי פסיק רישיה יש לחלק דהתם מיירי בכיסוי שאינו בולע כ''כ וגם אינו סותמו כל כך בחוזק שאינו חושש רק שיהא מכוסה אבל הכא שהוא בצד הגיגית בולע הרבה וגם מהדקו בחוזק כדי שלא יצא היין והוי פסיק רישיה: ושלש מחלוקות בדבר. אית ספרים דל''ג ליה: מתני' ואלו קשרים. עניבה לר''מ מהו. וא''ת אמאי לא פשיטא מדתנן לקמן חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ומוכח' בפ''ק דפסחים (ד' יא.) דהנהו רבנן היינו ר''מ דפריך התם מינה לרבנן שהם ר''מ וי''ל דהתם נמי פריך מספק אם הנהו רבנן הם ר''מ כמו שמסתפק כאן: