שבת קיא ע"א

הכל מודים במחמץ את המנחה שבמקדש או עוסק בה ומשלים מלאכתה כשהחמיצה אחר מחמץ, שאף שכבר היתה מחומצת — שהוא חייב גם על חימוץ זה. שנאמר בדבר זה: "לא תאפה חמץ" (ויקרא ו, י), וגם: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ויקרא ב, יא), ובדרך מדרש ההלכה למדו שחייב על כל פעולה ופעולה במנחת חמץ. וכן הכל מודים במסרס אחר מסרס — שהוא חייב, שנאמר "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד), ולכאורה, אם על כרות, שרק נכרתו אצלו חוטי האשכים — חייב, על נתוק שאשכיו נותקו לגמרי — לא כל שכן שנחייבנו! אלא להביא (ללמד) על הנותק אחר כורת שהוא חייב. נמצא שאף הגורם עקרות לסריס חייב! ואלא יש לומר שהרפואה הגורמת עקרות הותרה בזקן, שאינו מסוגל להוליד.

ומקשים: אף בזקן, והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן על הרפואות להחזרת הכוח הרבייה: הן הן החזירוני לנערותי, נמצא שאף הזקן מסוגל להוליד אם ישתמש בריפוי הראוי! אלא יש לומר שסגולה זו נאמרה באשה שאינה מצווה על פריה ורביה. ושואלים: ולשיטת ר' יוחנן בן ברוקא שאמר: על שניהם, גם על הגבר וגם על האשה, הוא אומר : "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כח) מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי לשיטה זו אף אשה מחוייבת לפרות ולרבות! ומתרצים: לשיטתו רפואה זו ראויה לזקינה, אי נמי [או גם כן] בעקרה, שאף הוא מודה שבאשה שאינה מסוגלת ללדת אין איסור בגרימת עקרות.

א משנה החושש בשיניו — לא יגמע בהן בשבת את החומץ לרפואה, אבל מטבל הוא את מאכלו כדרכו בחומץ ואוכלו, ואף שבדרך זו מגיע החומץ לשיניו, מכל מקום אם נתרפא — נתרפא. החושש במתניו — לא יסוך עליהם בשבת יין וחומץ, לפי שכן סכים לרפואה, אבל סך הוא את השמן. ואולם לא שמן וורד שהוא יקר ביותר, ואין סכים אותו אלא לרפואה. ואולם בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן בשבת, שכן דרכן לסוך שמן ורד להנאת סיכה בחול. ר' שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם, ומותר לכל לסוך בשבת בשמן ורד.

ב גמרא רמי ליה [השליך, הקשה לו] רב אחא אריכא [הארוך] שהוא רב אחא בר פפא לר' אבהו: תנן [שנינו במשנתנו] שהחושש בשיניו — לא יגמע בהן את החומץ. למימרא [האם נאמר] כי חומץ מעלי [יפה] לשינים?! והכתיב [והרי נאמר]: "כחמץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו" (משלי י, כו)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כי ניתן לחלק ולומר כי הא [זה] שמשמע מהפסוק שאינו טוב לשיניים — הרי זה בקיוהא [בחומץ] של הפרי, ואילו הא [זה] שמשמע ממשנתנו שהוא טוב לשיניים — הרי זה בחלא [בחומץ] שביין ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי הא והא בחלא [בזה ובזה מדובר בחומץ יין], ויש לחלק ולומר כי הא [זה] ששנינו שהוא יפה לשיניים — הרי זה באופן דאיכא [שיש] מכה בשינים, ואילו הא [זו] שמשמע מהפסוק שאינו טוב לשיניים — הרי זה באופן דליכא [שאין] מכה. ומסבירים: כאשר איכא [יש] מכה — הריהו מסי [מרפא], ואם ליכא [אין] מכה — הריהו מרפי [מרופף] את השיניים.

ג שנינו במשנה: לא יגמע בהן, בשיניו את החומץ בשבת. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: זה ששנינו שלא יגמע בהן חומץ בשבת הכוונה היא שלא יגמע ופולט, אבל מגמע ובולע! אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן את הדין במשנתנו], במגמע ופולט תנן [שנינו]. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שאסרה המשנה במגמע ובולע, עדיין יש לחלק ולומר כי כאן בברייתא שהתירה לגמוע חומץ מדובר — בלפני טיבול מאכלו בחומץ, שנראה שהוא גומע חומץ להנאה, ואילו כאן במשנתנו מדובר — בלאחר טיבול, שניכר לכל שגומע משום רפואה.

ומקשים: ונימא [ונאמר]: מאחר שלפני טיבול שרי [מותר] — לאחר טיבול נמי שרי [גם כן מותר]. דשמעינן ליה [ששמענו אותו] את רבא דאית ליה [שיש לו, שהוא מקבל] את הנימוק "הואיל", שדנו חכמים אם מותר לאדם לטבול עצמו בשבת, אף שיתכן לומר כי מאחר ובטהרתו הריהו כמתקן עצמו, ואמרו שבשבת מותר משום שנראה כרוחץ להנאתו, אבל ביום הכיפורים סברו לאסור, כיון שאסור לרחוץ להנאה.

ואמר רבא: ליכא מידי [אין דבר] שבשבת שרי [מותר] וביום הכפורים אסור, והואיל ובשבת שרי [מותר] — ביום הכפורים נמי שרי [גם כן מותר]. ואף שטעם ההיתר בשבת אינו קיים ביום הכיפורים, מכל מקום מתיר רבא מטעם "הואיל", שאין לחלק בתקנות חכמים וראוי להשוותן ככל האפשר. ואף כאן, אם מותר לגמוע חומץ לפני טיבול — לא יתכן שיאסר לאחר טיבול!

ועונים: הדר ביה [חזר בו] רבא מהך [מזה] שאסר גמיעת חומץ. ומקשים: ממאי דמהך הדר ביה [מנין שמזה חזר בו], דילמא [שמא] מההלכה ההיא בענין טבילה ביום הכיפורים הדר ביה [חזר בו]? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, וודאי תואמים דברי רבא לשיטת ברייתא זו.

ד שנינו במשנה שלדעת התנא קמא החושש במתניו אסור לו לסוך שמן ורד על מכתו, ור' שמעון מתיר. אמר ר' אבא בר זבדא שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר' שמעון. ותוהים: למימרא [האם נאמר] כי רב כשיטת ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא]? והאמר [והרי אמר] רב שימי בר חייא משמיה [משמו] של רב: האי מסוכרייא דנזייתא [הבגד ששמים בברז החבית]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיא - א

ומקשינן: והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכל מודים אפילו התנאים שהתירו להטיל מום בבכור שהוא כבר בעל מום במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב.

בעשיית קרבן מנחה נאמר בתורה שאסור לעשותה בחימוץ. ואם אחד לש את העיסה בחימוץ והשני אפאה, אף השני חייב, אעפ"י שכבר היתה חמץ שנאמר "לא תאפה חמץ" "לא תעשה חמץ" והרי אפיה בכלל עשייה ולמה הוצרך לכותבה, אלא ללמד שכשם שחייב על אפייה כך חייב על כל מעשה ומעשה.

וכמו כן מודו במסרס אחר מסרס שהוא חייב. שאם אחד כרת את הביצים והשאיר אותם בכיס [וכבר אינו מוליד] ובא השני ונתק אותם מהכיס והשליכם, אף הוא חייב שנאמר "ומעוך וכתות ונתוק וכרת ... ובארצכם לא תעשו". והכי דרשינן לה: אם על כרות חייב ואעפ"י שהשאירן בכיס על נתוק לא כל שכן! ולמה צריך לכתוב "ונתוק"? אלא להכי קאתי קרא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב.

ועדיין תיקשי איך מותר לאדם לשתות כוס של עיקרין ואפילו הוא סריס? ^[1] ומתרצינן: ואלא בזקן שכבר אינו מוליד ואין בו איסור סירוס [ועדיף ממסרס אחר מסרס דזה דוקא כשתחילתו בא לו ע"י סירוס אבל זקנה לאו סירוס הוא ^[2] תוד"ה אלא בזקן]. ולכן מותר לו לשתות כוס עיקרין. ^[3] ומקשינן: והאמר רבי יוחנן: הן הן הרפואות האמורות במסכת גיטין למי שאין לו כח ההולדה החזירוני לנערותי לאחר שזקנתי, שנתחדש בי כח ההולדה. וכיון שגם לזקן יש אפשרות להוליד אסור הוא בסירוס?

ומתרצינן: אלא באשה דלא שייך בה סירוס וגם אינה מצווה על פריה ורביה [דכתיב "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" ודרשינן שדוקא איש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא אשה שאין דרכה לכבוש]. ^[4]

ומקשינן: ולרבי יוחנן בן ברוקא דאמר: על שניהם האיש והאשה הוא אומר "ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו" בלשון רבים, מאי איכא למימר דתיפוק ליה שתיאסר בסירוס מצד מצות פריה ורביה?

ומסקינן: בזקינה, אי נמי בעקרה דלא שייך בה פריה ורביה. ^[5]

מתניתין:

החושש בשיניו שיש לו כאב שינים לא יגמע בהן את החומץ לא ימלא פיו חומץ כדי לרפאות את שיניו, דמוכחא מילתא שעושה זאת לרפואה. אבל מטבל הוא כדרכו טובל פתו ומאכלו בחומץ ואם נתרפא נתרפא.

החושש במתניו לא יסוך עליהם יין וחומץ שאין רגילות לסוך בהן אלא לרפואה. אבל סך הוא את השמן שאף הבריאים דרכם לסוך בשמן. ולא שמן וורד לפי שהוא ביוקר ואינו מצוי ואין הדרך לסוך בו אלא לרפואה.

בני מלכים סכין שמן וורד על מכותיהן שכן דרכן לסוך בחול גם כשאין להם מכה.

רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם ומה שמותר לבני מלכים מותר לכל ישראל.

גמרא:

רמי ליה רב אחא אריכא דהוא רב אחא בר פפא לרבי אבהו: תנן במתניתין: החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ.

למימרא, דחומץ מעלי מועיל לשיניים? והכתיב "כחומץ לשינים וכעשן לעינים"?

לא קשיא: הא בקיוהא דפרי יין שנעשה מענבים לא בשלות הוא קשה לשינים, הא בחלא חומץ, טוב לשינים.

ואיבעית אימא: הא והא בחלא. הא דאיכא מכה, הא דליכא מכה.

ומבארינן: איכא מכה, מסי הרי החומץ מרפא את השינים. ליכא מכה, מרפי החומץ מחליש את השינים שהם מתרחקות זו מזו ע"י החומץ.

שנינו במשנה: לא יגמע בהן את החומץ.

והוינן בה: והתניא: לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע דלא מוכח ששותה לרפואה, ואילו מתניתין אוסרת לגמוע בכל אופן?

ומתרצינן: אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין, מגמע ופולט תנן! ^[6] אבל לבלוע מותר. ^[7]

רבא אמר: אפילו תימא מתניתין במגמע ובולע, ולא קשיא: דכאן לפני טיבול הברייתא שמתרת לבלוע מדברת קודם אכילה, שהיה דרכם לטבול בחומץ בשעת אכילה והרואה אותו בולע אומר זהו טיבולו. כאן לאחר טיבול המשנה מדברת לאחר שסעד וטבל כל צרכו שבודאי לרפואה הוא שותה.

ומקשינן: ונימא מדלפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי שאין לך דבר שאסור למקצת השבת ומותר למקצתו אלא הואיל והוא מותר למקצתו מותר לכולו דשמעינן ליה לרבא דאית ליה "הואיל"? דבמסכת ביצה אמרינן דאדם מותר לטבול בשבת וכלים אסור להטבילם בשבת. ומבאר רבא הטעם, דכלים אסור משום שנראה כמתקן כלי אבל אדם נראה שרוצה לקרר עצמו במים. ומקשינן שם, דתינח בשבת אבל ביום הכפורים שאסור לרחוץ לשם תענוג והכל יודעין שהוא מתכוין לטבילה אמאי מותר? ועל זה אמר רבא: ליכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור, אלא הואיל דבשבת שרי ביוה"כ נמי שרי.

ומתרצינן: הדר ביה רבא מהך דסוגיין וסבר דבאמת מותר אפילו אחר טיבול מטעם "הואיל", וסתירת המשנה והברייתא הוא מיישב כאביי.

ומקשינן: ממאי דמהך הדר ביה דילמא מההיא הדר ביה שמא ההיא דיוה"כ אמרה רבא בתחילה וממנה חזר דלא אמרינן "הואיל" אלא ביוה"כ אסור באמת לטבול, וכמו כן בסוגיין אסור לגמוע חומץ לאחר טיבול?

ומשנינן: לא סלקא דעתך: דתניא: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ. ובהכרח דההיא דסוגיין נאמרה ראשונה וממנה חזר.

שנינו במשנה: החושש במתניו ... רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם.

אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: הלכה כרבי שמעון!

והוינן בה: למימרא דרב כרבי שמעון סבירא ליה שהוא מיקל באיסורי שבת?

הערות

^[1] הקשה הרמב"ן דלא דמי לנותק אחר כורת, שהוא עושה מעשה, וכן מחמץ אחר מחמץ הקפידה התורה על כל מעשה שנעשה בחימוץ, אבל סריס ששותה כוס של עיקרין לא עשה כלום [ביאור דבריו, שבנותק אחר כורת יש תוספת בקלקול צורת כלי זרע, משא"כ בשתית כוס עיקרין, חזו"א]. ותירץ, דהגמרא מדייקת מדקאמר "תרין בשיכרא ומיעקר", משמע שיש כאן תוספת עיקור, דמיירי בסריס חמה שאינו מוליד אבל מתאוה ובועל, וע"י השתיה של כוס עיקרין נעקר לגמרי ואינו מתקשה כלל, ואינו יכול להיות נזקק לנשים. והוסיף החזו"א דלפי"ז מתפרשים דברי הגמרא "ואלא בזקן" היינו דזקן כבר בטל תאותו.

^[2] וכך מבאר החזו"א [סי' ס"ב סקכ"ו] את דברי התוס': "נראה, דבכוס עיקרין אין איסור אלא אם הדבר גורם גרעון בגופו, אבל אם שותה כוס שני אין בשני איסור, כיון דכבר היה לקוי ע"י הראשון, ואין השני מוסיף כלום. והא דאסרינן לסריס לשתות כוס עיקרין, היינו משום דהלקותא של הסריס היא בגיד ובביצים, והלקותא של כוס עיקרין הוא בשאר הגוף, שגם המוח וחוט השדרה ושאר עצבי הגוף משתתפים לבישול הזרע, והלכך הלקוי בגיד ובבצים, אע"ג שכבר הוא נטול כח ההולדה וכח המתאוה, [אם] שותה כוס עיקרין נלקה עוד בכח [לעומת מה] שהיה עדיין בריא עד ששתה את הכוס. וכשאמרו בגמרא ואלא בזקן, היינו לומר דזקן לקוי באותה לקותא שהבחור לקוי ע"י כוס, ואין הכוס מלקה אותו כלום. ומסיק, דאינו כן, דזקן יכול לחזור לנערותו. ובתוס' כתבו דזקנה לאו סירוס הוא, ורצונם לומר דכשיש לקותא של זקנה אין הכוס פועל כלום, ואפשר דצריך לומר: דבזקנה לאו סירוס הוא". [כלומר שהכוס אינו מסרס בזקנה]. והרשב"א מבאר החילוק בין זקן לסריס, דבסריס אינו ניכר שהיה סריס מתחילתו ונראה כמסרסו עכשיו, משא"כ בזקן, שניכר לכל שאינו ראוי להוליד, לא הקפידה תורה בסירוס דידיה. ובחזו"א כתב שאין דבריו סברא להכריע בדאורייתא. אלא דעת הרשב"א היא דשתיית כוס עיקרין אינה אסורה אלא מדרבנן [וכ"ה דעת הרמב"ם] הלכך יש להקל בזקן טפי מסריס, אבל לסרס ממש אסור אפילו בזקן.

^[3] הקשה תוס' הרא"ש: מנין לגמרא לדרוש טעמא דקרא דהסירוס תלוי במי שיכול להוליד? דלמא גזה"כ היא לאסור בכל אופן, כדדרשינן "כל אשר בארצכם" לרבות אפילו בעלי חיים לאיסור סירוס.

^[4] עפ"י התוד"ה בזקנה. אולם רש"י מפרש כפשוטו, דכיון שאינה מצווה על פריה ורביה, ממילא אין בה איסור סירוס. מהרש"א.

^[5] פי' שעברו שנותיה מלדת, דלגבי אשה ליכא למימר שתחזור לנערותה אם אינו ע"י נס. ריטב" א.

^[6] הקשה השפת אמת, ממה נפשך, אם חומץ הוא משקה בריאים ובכל זאת אסור לפלוט, א"כ בכל המשקין הדין כן שמותר רק לבלוע ולא לפלוט [כשמתכוין לרפואה], ולמה נקט התנא חומץ דוקא, והיה לו למיתני לעיל [קט א] במשנה, דכל המשקין שותה אדם לרפואה ובלבד שיבלע ולא יפלוט. ואם אינו משקה בריאים, למה מותר לבלוע? והרי לא התירו לעיל במי דקלים אלא בבריא לצמאו ולא לרפואה. ומתרץ, שבאמת במשקה בריאים מותר אף לפלוט. אלא שחומץ אינו משקה בריאים, ומ"מ מותר לבלוע, כיון דרפואת השינים אינה ע"י בליעה, ומוכחא מילתא דלאו לרפואה עביד אלא לשתיה. משא"כ במי דקלים שרפואתו ע"י שתיה אין הוכחה דלא בעי לרפואה. וכתב שלפי"ז מיושב קושית התוס' בד"ה כי תנן [ראה הערה] דלמה קתני בסיפא מטבל כדרכו, שהרי אפילו לבלוע מותר. אלא שבא להשמיענו דמטבל כדרך אכילה מותר אפילו בפולט כמו בכל המשקין שדרך הבריאים לשתותם.

^[7] וסיפא דקתני אבל מטבל הוא כדרכו ה"ה דמותר לגמוע ולבלוע אלא אורחא דמילתא נקט ששותין חומץ ע"י טיבול. תוד"ה כי תנן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Everyone agrees that one who leavens a meal-offering after one who already leavened it is liable for the additional leavening, as it is stated: “It shall not be baked leavened” (Leviticus 6:10), and it is also stated: “No offering that you sacrifice to God shall be made with leaven” (Leviticus 2:11). The Sages interpreted this to mean that one is liable for every act of leavening performed on a Temple offering. Similarly, everyone agrees that one who castrates after one who castrates is liable, as it is stated: “Those whose testicles are bruised, or crushed, or torn, or cut, shall not be offered to the Lord, and you shall not do this in your land” (Leviticus 22:24). Presumably, if one is liable when the seminal vesicles are cut, when the testicles are detached altogether all the more so one is liable. Rather, this comes to include that one who detaches after one who cuts is liable. Apparently, one is liable for sterilizing one who is already castrated. Rather, we must say that it is permitted to use a remedy that causes sterility in an old man who is no longer capable of procreating.

The Gemara asks: Didn’t Rabbi Yoḥanan say with regard to remedies that restore procreative ability: These have restored me to my youth? Apparently, even an elderly man can procreate with the proper remedy. Rather, the remedy for jaundice was discussed with regard to a woman, who is not commanded to reproduce. The Gemara asks: And according to Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who said: The mitzva is incumbent on both of them, the man and the woman, as it states: “And God blessed them and God said to them: Be fruitful and multiply and fill the earth and conquer it” (Genesis 1:28), what is there to say? How could a woman use this remedy? In his opinion a woman is also commanded to procreate. The Gemara answers: In his opinion, this remedy may be used for an elderly woman or, alternatively, for a barren woman. He would agree that there is no prohibition to cause infertility in a woman who cannot conceive.

MISHNA: One who is concerned about pain in his teeth may not sip vinegar through them on Shabbat for medicinal purposes: however, he may dip his food in vinegar in his usual manner and eat it, and if he is healed by the vinegar, he is healed. One who is concerned about pain in his loins may not smear wine and vinegar on them on Shabbat because that is a medical treatment. However, one may smear oil on them. However, one may not use rose oil, which is very expensive and used exclusively as a cure. However, princes may smear with rose oil on their wounds on Shabbat because it is their usual manner to smear rose oil on themselves during the week for pleasure. Rabbi Shimon says: All of the Jewish people are princes, and it is permitted for them to smear rose oil on themselves on Shabbat.

GEMARA: Rav Aḥa Arikha, so named for his height as the word arikha literally means long in Aramaic, who is also known as Rav Aha bar Pappa, raised a contradiction before Rabbi Abbahu: We learned in the mishna that one who is concerned about pain in his teeth may not sip vinegar through them on Shabbat. Is that to say that vinegar is beneficial for teeth? Isn’t it written: “Like vinegar to the teeth, and like smoke to the eyes, so is the lazy one to those who send him” (Proverbs 10:26)? The Gemara answers: This is not difficult, as there is a distinction. This verse, which indicates that vinegar is harmful for teeth, is referring to fruit vinegar. The mishna, which indicates that vinegar is beneficial for teeth, is referring to wine vinegar. And if you wish, say instead that both this and that are referring to wine vinegar. In that case, the distinction is as follows: The mishna, which states that vinegar is beneficial for teeth, is referring to a situation in which there is a wound in the teeth. That verse, which indicates that it is harmful for teeth, is referring to a situation in which there is not a wound in the teeth. The Gemara explains: Where there is a wound, vinegar heals; where there is not a wound, it weakens the teeth.

We learned in the mishna: One may not sip vinegar through his teeth on Shabbat. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that the prohibition to sip vinegar on Shabbat means that one may not sip and spit it out; however, one may sip and swallow it? Abaye said: When we learned this ruling in the mishna, we learned it with regard to the case of one who sips and spits it out. Rava said: Even if you say that the mishna prohibits sipping vinegar even in a case where one sips and swallows it, there is still a distinction. Here, the baraita permits sipping vinegar before dipping one’s food in it, as he appears to be doing so for pleasure. Here, the mishna prohibits sipping vinegar after dipping, when it is clear that one is doing so for medicinal purposes.

The Gemara asks: And let us say that since before dipping it, sipping it is permitted, after dipping it sipping it is also permitted. As we heard that Rava accepts the principle of since. The principle of since is illustrated in the following example: The Sages discussed whether one may immerse himself in a ritual bath on Shabbat, even though immersion is similar to repairing oneself through purification and is therefore prohibited. The conclusion of that discussion was that immersion is permitted because it appears as if the individual is bathing for pleasure. On the other hand, immersion is prohibited on Yom Kippur, as bathing for pleasure is prohibited then.

Rava said: There is nothing that is permitted on Shabbat and prohibited on Yom Kippur. The principle is: Since it is permitted on Shabbat, it is also permitted on Yom Kippur. Although the reason to permit bathing on Shabbat does not apply on Yom Kippur, Rava nonetheless permits it due to the principle of since. The decrees of the Sages should be applied equally to whatever degree possible, without making distinctions for particular cases. Here, too, in the case of sipping vinegar, since it is permitted to sip vinegar before dipping food, it should also be permitted to sip vinegar after dipping food.

The Gemara answers: Rava retracted that statement and prohibited sipping vinegar. The Gemara asks: From where can it be determined that he retracted that statement? Perhaps he retracted this statement with regard to immersion in a ritual bath on Yom Kippur. The Gemara answers: It does not enter your mind to say so, as it was taught in a baraita: All obligated in immersions immerse in their usual manner, both on the Ninth of Av and on Yom Kippur. Rava certainly does not dispute this baraita.

We learned in the mishna: One who is concerned about pain in his loins may not smear rose oil on them on Shabbat, and Rabbi Shimon permits doing so. Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara is surprised at this: Is that to say that Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? Didn’t Rav Shimi bar Ḥiyya say the following in the name of Rav? With regard to this cloth stopper inserted into the spout of a barrel,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והאמר ר' יוחנן הן הן החזירוני לנערותי. עיקר דילה במסכת גיטין בפרק מי שאחזו קורדיקוס (דף ע) אמר אביי מי שאינו בקי בדרך ארץ ליתי תלתא בביזי קרטמי דחדיי ופרוקינהו וניסלוק כל יומא חדא מינייהו ונימזוג בחמרא ונישתי אמר ר' יוחנן הן הן החזירוני לנערותי:
ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים. במשנת יבמות (דף סה) בסוף פרק הבא על יבמתו:

החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ איני והא תניא לא יגמע ויפלוט אבל מגמע ובולע ומשני אביי כי תנן נמי מתני' לא יגמע ויפלוט תנן.

רבא אמר אפי' תימא מגמע ובולע והא דתניא שרי לפני טבול כלומ' קודם אכילה שרי. מתניתין דאסר לגמע ולבלוע לאחר והוא לאחר אכילה וממאי דטיבול לשון אכילה הוא דתנן הביאו לפניו מטביל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת ותוב אבל מטבל במיני תרגימא. ר' יצחק מטבל בירקי. תניא נמי הכי השמש מטבל בבני מעים וטעמא מאי שהחומץ קודם אכילה אינו מרפא אבל לאחר אכילה מרפא. ומפורש בתלמוד א"י מודים חכמים לר' במגמע חומץ של תרומה אחר טיבולו שמשלם קרן וחומש. שהחומץ מיישב את הנפש. ודברי ר' מפורשי ביוה"כ ואקשינן לרבא' והא מדלפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי.

דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הואיל דגרסי' בי"ט פרק [ב'] דתנן [התם] מטבילין כלים מלפני השבת. כ"ע מיהת כלים בשבת לא מ"ט וכל חד אמר טעמא. רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי. ואקשי' אי הכי אדם נמי. ושנינן אדם נראה כמקר ומהווינן בימות הגשמים ובמים הרעים ג"כ אית ליה אנפא שלא נראה כמתקן כלום ואקשי' התינח בשבת ויוה"כ מי שרי ברחיצה דאמרת נראה כמיקר.

אמר רבא הואיל ואישתרי טבילה בשבת אשתרי נמי ביוה"כ הכא נמי לימא רבא הואיל ולפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי וקמה קשיא זו על רבא ושנינן הדר ביה רבא ואמר בין לפני טיבול בין לאחר טיבול שרי. ומוקים לה למתני' כדאביי דאמר לא יגמע ויפלוט תנן אבל לגמע ולבלוע שרי. ואקשי' ממאי דהאי דטיבול הדר ביה דלמא מטבילה דיוה"כ הדר ביה ואמר אין טובלין. ושנינן לא דהא תניא בהדיא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ. אלמא אמרי' הואיל והתירה טבילה בשבת התירה נמי ביוה"כ. וכך פירשנו שמועה זו ביום טוב:
החושש בשיניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא שמן ולא שמן וורדים כו'. שמעינן מינה דבני מלכים דרגילי בסיכת שמן וורד בחול לא מסי להו בשבת והוא חשוב להן. לפיכך בשבת אסור הלכך בני מלכים ושכיח להו ורגילי ביה לא מסי להו ושרי אבל שאר בני אדם דלא שכיח להו ולא רגילי ביה מסי לפיכך אסור. ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים. כלומר כל ישראל מותרין בשמן וורד אמר רב הלכה כר"ש. ודייקינן (לרבי) [דרבי] שמעון לטעמיה לפיכך שנה כל אדם סך כדרכו ואינו מתכוין לרפואה ואם נתרפא נתרפא ואקשי' למימרא דרב כר' שמעון סבירא ליה דאמר דבר שאין מתכוון מותר. לפיכך פסק הלכה כר' שמעון והאמרי משמיה דרב האי מסוברייא דנזייתא אסור להדוקא ביומא טבא.

האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא. פרש"י ז"ל בגד שכורכין בברזא ואסור משום סחיטה כהאי דאמרי' בפ' תולין לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה. ור"נ בעל הערוך כ' שכל מלאכה שאין אדם עושה אותה להנאתו ואינו נהנה בה אע"פ שהיא פסיק רישי' ולא ימות מותר לר"ש דדבר שאינו מתכוין מקרי וכשהודה ר"ש לא הודה אלא באומר אפסיק רישי' לצרכו ולא ימות והוא נהנה בפסיקת הראש ומיתתו אלא שלא נתכוין אלא לפסיקת הראש. וראיותיו מדאמרי' במסכת סוכה ואסור למעטן בי"ט ואי אית ליה הושענא אחריתי שרי אלמא דבר שאינו מתכוין מיקרי אע"פ שהמלאכה נעשית בודאי כיון שאינו נהנה באותה המלאכה ולא להנאתו הוא עושה. ועוד מדאמרי' בפ' הבונה גבי התולש עולשין מתוך שדהו אם ליפות את הקרקע בכל שהוא ופרכי' אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ופרקי' ל"צ דקעביד בארעא דלאו דילי' ומאי תירוצא הא מ"מ מיפה הוא ופסיק רישי' ולא ימות הוא ובפ' ר"א דמילה אמרי' ואי דאיכא אחר ליעבד אחר ומתרץ דליכא אחר ולרבא נמי פריך ולא כמו שפרש"י ז"ל דלאביי פריך מקמי דסברה. ועוד אחרת מדאמרי' בפ' ב"מ מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלמא שאינו מתכוין מקרי אע"פ שהוא לובש בודאי. ועוד אחרת מדאמרי' בסדר יומא בפ' א"ל הממונה א"ר יהודה עששיות של ברזל מחמין לו מערב יה"כ ומטילין בתוך הצונן בשביל שתפוג צינתן ואקשי' והלא מצרף ופריק אביי אפי' תימא שהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוין מותר והיכי הוי דבר שאינו מתכוין ששם בודאי הוא נעשה אותו הצירוף. ולפ"ז הדעת פי' בעל הערוך ז"ל במסובריתא דנזייתא שהיא סתימה בפי הכד או סתימת נקב של מעלה כההוא דאמרי' בפ' תולין לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא וכו' שהשמן חוזר לפך הא סתימת ברזי הדפנות מותר שהרי אינו מתכוין לסחיטה ואינו נהנה בה אנא הוי פסיק רישי' ולא ימות דלאבוד אזיל. וזאת הסברא לא הסכימה לדעתי ואלו הראיות יש לדחות. שזו שאמרו במס' סוכה דא"ל הושענא אחריתי כך טעמא שאין מיעוכי ענבי ההדס תיקון אלא למי שרוצה לצאת בו י"ח אבל למאן דבעי ליה למידי אחרינא לאו תיקון הוא ואין ההדס עומד ומיוחד לצאת בו אלא להריח בו או לדבר אחר לפיכך כשאין לו הדס אחר והוא ממעט כדי לתקן אותו לחובתו הוא כעושה כלי ואסור אבל כשהוא ממעט לדבר אחר ויש לו הושענא אחריתי נמצא שאינו מתקן שהרי אין בזה תיקון להדס שהרי הוא עומד להריח ולא עשה שום מלאכה לא במתכוין ולא בשאינו מתכוין ולא שמענו בממעט ענבי הדס בפסח שיהא אסור וזו כיוצא בה. ומ"ש בפ' הבונה בארעא דלאו דילי' אפשר לפרש שפטור מפני שהוא מלאכה שא"צ לגופה וכבר כתבתי זה במקומה. וענ"ל שיפויי השדה אינה מלאכה אבל תלישת עשבים היא המלאכה המחייבתו ומשום תולש מתרינן בי' אלא שהתלישה חשובה להתחייב עליה בכל שהוא כשהוא מתכוין ליפויי השדה וכשהשדה אינו שלו אינו חשוב בעיניו יפוי השדה כלום ואין התלישה חשובה להתחייב עליה במשהו וזה דומה למצניע דחייב בכל שהוא ושאר בני אדם אינן חייבין עליהן אלא בשיעורן. אבל בתוספתא מצאתי דמייפה את הקרקע מלאכה בפני עצמה הוא ומשום חורש מתרינן בי' דקתני אם נתכוין בכולן חייב שתים אלא שיש לתרץ כדאמרן דחורש וא"צ אלא לעפר מלאכה שא"צ לגופה הוא וה"נ מוכח בירושל' בפ' כלל גדול. ומה שהתיר ר"ש למוכרי כסות ללבוש כלאים משום דלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כשאין לו ממנו הנאה לאו מלבוש הוא אלא משאוי בעלמא והכי אית' בפ"ק דיבמות ואתא ר"ש ושרי בשאינו מתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמי' ומן הטעם הזה אמרו בגדי כהונה קשין הן והאי נמטא גמדא דנרש שרי (בסדר יומא ס"ט) לפי שאין בהן הנאה אע"פ שהוא לבוש בכלאים. ומ"ש בס' יומא בעששיות של ברזל שהוא דברי שאינו מתכוין אינה ראי' של כלום דההוא למאי דקס"ד מעיקרא אביי אמרה מקמי דגמר מרבא דמודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות ומש"ה איקשי עלה מההוא דמילה בצרעת דאיתמר מקמי הכי כדמפורש בפ' ר"א דמילה ובתר הכי מסקי' דהואיל וצירוף דרבנן הוא והוא אינו עושה לשם כך מותר שאין כאן ליגזר משום מתקן שהרי אינו רואה כמתקן. אבל אין פרש"י ז"ל במסוכרייתא דנזייתא מחוור עדיין לפי שהסחיטה אינה אב מלאכה בפני עצמו שיתחייב עלי' בכל ענין אבל מפרק הוא ותולדה דדש הוא כסחיטת זתים וענבים וכשא"צ למשקין הנסחטין אינו דומה לדש כלל כדמשמע גבי הסוחט כבשין דלגופן מותר ולמימיהן חייב ואפשר דלרב אסור כיון דקא סחיט מ"מ אע"פ שא"צ לסחיטה זו שהרי דרך סחיטה בהן ואסור לכתחלה וכן עיקר. עוד לשון אחר פי' בעל הערוך שהוא סתימת הנקב של חבית בחתיכת עץ או בברזא מהו דקתני ואסור משום מחבר כלו' שהוא משקעהו לחבית בהדוק ונמצא עושה דופן שמבטלין אותו בגיגית ימים הרבה אלא שאין מתכוין לדופן אלא לסתימת השכר יפה ואי קשי' הא אפי' ברא דתומא אסרי' בפרק תולין התם דלא מתקן להכי הכא כיון דמתקן שרי אלא להדוקי טפי אסור דהוי דופן. ואי קשיא להא דאמרי' סחיטה תולדה דדש הוא מהא דאמרי' לקמן בפ' ואלו קשרים ליעבר זימנין דמתווסן מאני במיא ואתי לידי סחיטה ובפ' חבית תנן גבי אלונתית ולא יביאם בידו ומפרש בגמ' משום סחיט' וכן במס' ביצה גבי טבילת כלים אור"ת ז"ל דתרי גווני סחיטה נינהו חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש וההוא דהוה תולדה דמלבן ליתא אלא בבגד שמתלבן ובמים שמלבנין וחייבין עליו אף על פי שא"צ למשקין אבל ביין ושמן ושאר דברים ליתי' וכשהוא צריך למשקין הזבין מהן הוא תולדה דדש וחייב כדאמרי' לא חייבה תורה אלא בסחיטת זתים וענבים בלבד ואיתא להא בין במים בין בשאר הנסחטין וכו' וכך הם דבריו בס' הישר ואין הלשון הזה מתוקן. אבל כך ראוי לומר כל סוחט פירות תולדת מפרק בצריך למשקין ושיעורן כגרוגרות ואין דישה אלא בגדולי קרקע (כלל) כפירות וכיוצא בהן והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין ודאמרי' התם לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה והוא שמתכבס הבגד בכך מועט ושיעורו כמלא רחב הסיט כפול בחוטין ובאריגה ג' על ג' כשיעורן להוצאה וכענין הזה כ' ה"ר משה הספרדי ז"ל ושנינו בתוספתא המכבס והסוחט מלאכה אחת ר' ישמעאל בר' יוחנן ב"ב אומר צבעים שבירושלים קבעו סחיטה מלאכה בפ"ע וההוא דאיתמר בפ' תולין מסננין את היין בסודרין ולא חיישינן דילמא סחיט לא מפני שאין ביין משום סחיטה דליבון אלא לפי שאין הסודרין מתלבנין בכך ואין דרך לסחטן מן היין עד שמתלכלכין הרב' ומכבסין אותן במי' וכל הגזירות כדרכן חששו להן כדחש ליה רבה בדסתודר אפומי דכובא בריש ב"ט ואע"פ שאין בכובא אלא יין:

הא דאקשי' דרב אדרב דאמר הלכה כר"ש למימרא דרב כר"ש ס"ל. קשיא טובא מי דמי אטו משום דס"ל כר"ש בהא בכולהו מילי ס"ל כותיה. ומתוך הדחק יש לי לפרש דגמרא גמירי ליה דרב משום דאזיל במילי דשבת לקולא פסק כר"ש ולאו למימרא דבעלמא כל ישראל בני מלכים הן ומש"ה אקשי' למימרא דרב בכולהו קולי דשבת כר"ש ס"ל וכ"נ מדברי רש"י ז"ל ואנן השתא אע"ג דס"ל כר"ש בדבר שאין מתכוין בכל ישראל בני מלכים הן לא ס"ל כותיה דלא מיתליא חדא בחברתה ואע"פ שבגמ' תלאום זו בזו לא מפני שכל מי שפוסק כאן כל ישראל בני מלכים הן משום קילא דשבת אמרה וכר"ש ס"ל בכל קולי דשבת כדפרי' ואדרבה מינה משמע שאין הלכה שכל ישראל בני מלכים הן ולא ס"ל הכי אלא מאן דמיקל לגמרי בכל אסורי שבת לפום מאי דפרישית ושמעי' לאביי דאוקי' בשטה לקמן בפ' מפנין הלכך ליתי' ומיהו באתרא דשכיח שרי כרב והכי פסק רבינו הגדול ז"ל ובתוס' חכמינו הצרפתים ז"ל ראיתי דהא בהא תלי' דלהכי שרי ר"ש ואמר דכל ישראל בני מלכים הם משו' דהוי דבר שאין מתכוין אלא לתענוג ולא מפני ייחוסן אמר אלא כל ישראל בני מלכים הן לדבר זה דכולן מותרין בו וכ"נ מדברי ר"ח ז"ל והוא פסק כר"ש אפי' בהא ועם כל זה אין אני מבין טעמם בתירוצם זה כלל ובה"ג מצאתי להלכה כר"ש דשרי:

אלא בזקן. קשיא לי ומי גרע זקן מסריס. ואיכא למימר דאין הכי נמי דמסרס אחר מסרס גזירת הכתוב הוא, וטעמא דקרא משום דכל שכיוצא בו כלומר בחור שכמותו מוליד וזה מסרסו אין ניכר שהיה סריס מתחילתו ונראה כמסרסו עכשיו ולפיכך אסריס הקפיד הכתוב, אבל זקן שאין ראוי להוליד לפי דרכן של בריות שוב לא הקפידה התורה בסירוס דידיה.

בזקנה אי נמי בעקרה. כלומר: דליכא משום ביטול פריה ורביה, ומשום סירוס נמי ליכא דבאשה ליכא משום סירוס, דאדם [זכר] הוא דאסר רחמנא.

כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים. כתבו בתוס' דטובלין אפילו למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה, דהא רבי יוסי ברבי יהודה לית ליה טבילה בזמנה, כדאיתא בנדה (ל, א) בשמעתא דטועה וכדאמרינן נמי לקמן בפרק כל כתבי הקדש (שבת קכא, א), ואפילו הכי קתני בברייתא (שם) הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אמר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול, כלומר ביום הכפורים, אלמא קודם המנחה טובל, ואפילו מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול קאמר אבל לא יטבול לא קאמר. וטעמא דמלתא, דאף על גב דאסור ברחיצה ואפילו להושיט אצבעו במים, הני מילי שלא לצורך אבל לצורך מותר וכדאמרינן (יומא עז, ב) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ואמרינן נמי (שם) שומרי פירות עוברין עד צוארן במים.

למימרא דרב כר' שמעון סבירא ליה והא אמר רב שימי וכו'. ואיכא למידק מאי קושיא, אטו מאן דאית ליה בחדא כר' שמעון, מי אית ליה בכולה שבת כותיה, והא שמואל אית ליה כותיה בדבר שאין מתכוון, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה לית ליה כותיה, כדאיתא בפרק כירה (שבת מב, א) גבי המיחם שפינהו, ואמוראי טובא דסבירא להו כר' שמעון בחדא ובחדא כר' יהודה. ויש מפרשים דקבלה היתה בידם כל מאן דאית ליה כר' שמעון בהא אית ליה בכל קולי שבת כותיה. ואינו מתיישב על הלב. ובתוס' פירשו, דר' שמעון שרי מטעם דבר שאין מתכוון, ותנא קמא אסר אפילו מתכוון לתענוג ולא לרפואה, וכי קאמר ר' שמעון כל ישראל בני מלכים הם, לא מחמת מעלתם קאמר, אלא כלפי דאסר תנא קמא לכולי עלמא חוץ מבני מלכים, קאמר ליה לדבר זה כל ישראל מותרים בו כבני מלכים דכל אדם סך בו לתענוג, ולפיכך פריך ליה מהא דדבר שאין מתכוון. ואינו מחוור בעיני, דהא קתני במתניתין בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, ועלה קאמר ר' שמעון כל ישראל בני מלכים דאלמא אפילו במתכוון לרפואה שרי ליה ר' שמעון. ועוד תנן בפרק במה אשה יוצאה (שבת סו, ב) ובני מלכים בזוגין ולא בני מלכים בלבד אמרו אלא אפילו כל אדם אלא שדברו חכמים בהוה, ואמרינן עלה בגמרא (סז, א) מאן תנא רבי שמעון היא דאמר כל ישראל בני מלכים, דאלמא טעמא דרבי שמעון משום דכל ישראל ראוין לכך מחמת מעלתם קאמר ולא משום דבר שאין מתכוון. ובספר המאור כתוב דהכי קים להו דבכל השבת כולה לא סבר לה כר' שמעון, ע"כ, כלומר ומשום הכי קא מתמה ומי סבר לה כלל כר' שמעון.

האי מסוכרייא דנזייאתא אסור להדוקיה ביומא טבא. פירש רש"י ז"ל: העץ שתוחבין בברזא שבצדי החבית כורכין עליו מטלית או נעורת של פשתן וכשמהדקו בברזא אתי לידי סחיטה, וכדאסרינן לקמן (שבת קמא, א) להדוקי אודרא אפומא דשישא. ור"ת ז"ל כתב בס' הישר (סי' ר"ל) דאין האיסור משום סחיטה, דאם כן הוה ליה למימר לא ליהדק דילמא אתי לידי סחיטה, וכדאמרינן התם לא ליהדוק אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה, אלא טעמא הכא משום דלמא מבטל ליה ומשוי ליה דופן, כדאמרינן (לקמן שבת קכה, ב) כיון דהדקיה שוייה דופן לקרוייה.
ועוד דתרי גווני סחיטה נינהו חד משום ליבון וחד משום מפרק בידים ואינו משום לבון, דדרכן של בני אדם ללבן (ביין) ולכבס כליהם במים, וההיא בין אזלי לאיבוד מים הנסחטים בין דלא אזלי לאיבוד אסור משום סחיטה, והיינו דאסר רבה לההוא דסדר דסתודר אפומא דחביתא כדאיתא בריש פרק במה טומנין (לעיל שבת מח, א) וההיא במים היא, והיינו נמי דאמרינן בפרק אלו קשרים (לקמן שבת קיג, ב) ליעבר זימנין דמיתווסן מאניה במיא ואתיא לידי סחיטה, אבל ביין ליכא משום סחיטה כדאמר בפרק תולין (לקמן שבת קלט, ב) מסננין את היין בסודרין, דאלמא לא חיישינן דלמא אתי לידי סחיטה כיון דאזיל לאיבוד, ואי משום ליבון לא מלבני אינשי כלים בשאר משקין, דאדרבא מתלכלכין ולעולם איכא ריחא וחזותא. אבל כשאין הדבר הנסחט הולך לאיבוד איכא משום מפרק, והיינו דאסרינן לקמן בפרק תולין (שבת קמא, א) להדוקי אודרא אפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה והשמן הנסחט נופל לתוך הכלי.
והרב בעל הערוך ז"ל (ערך סבר וערך פסק) גם כן כתב כן, דכל היכא דאזיל לאיבוד דלא ניחא ליה אף על גב דהוה פסיק רישיה שרי, והביא ראיה מההיא דאמרינן לעיל בפרק הבונה (שבת קג, א) לא צריכה דעביד בארעא דלאו דיליה, ועוד מדאמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה לג, ב) גבי אם היו ענביו מרובין מעליו וכו' לא ילקט, דאי אית ליה הושענא אחריתי שרי. ועוד בפרק במה מדליקין (לעיל שבת כט, ב) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים, ועוד ביומא (לד, ב) דאמרינן עששיות של ברזל מטילין לתוך הצונן ואף על גב דמצרף, וכל הני פסיק רישיה נינהו. ומשום הכי פירש הוא ז"ל משום דלמא מבטל לה ומשוי ליה דופן, כמו שפירש רבנו תם ז"ל. ואי נמי דהא מסוכריא הויא אפומא דנזייאתא ומשום סחיטה, כההיא דאודרא אפומא דשישא, ובריש פרק קמא דכתובות (ו, א) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

משנה החושש בשניו לא יגמע בהן חומץ אבל מטבל כדרכו אם נתרפא נתרפא החושש במתניו לא יסוך בהן יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן ורד ובני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן ורד שכן דרכן לסוך בחול ר' שמעון אומר כל ישראל בני מלכים אמר הר"ם פי' החושש בשניו לחזק רפיון בשר השנים אסור לו לגמוע החומץ ולזרקו מפיו אבל מותר לו לגמעו ולבלעו והוא אמרם לא יגמע ויפלוט אבל מגמע ובולע ומגמע כמו מגמא ומגמא מגז' הגמיאיני נא והלכה כר' שמעון וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה בני אדם הרבה:

אמר המאירי החושש בשניו לא יגמע בהם את החומץ מפני שהכל מכירין שלרפואה הוא עושה ואע"פ שכתוב כחומץ לשנים במקום מכה שאני כמו שהתבאר בגמ' ומ"מ לא נאסר אלא כשהוא מגמע ופולט מגמע ופולט אבל מגמע ובולע מותר ויתבאר בגמ' שאף במגמע ובולע לא הותר אלא קודם אכילה שאינה שעת רפואתה אבל לאחר אכילה אסור שזו היא רפואתה אף בבליעה ואע"פ שאמרו בטעם זה בגמ' הדר ביה וכו' משנה זו מעידה כן והוא שאמר מטבל הוא בו פתו ואוכל ואם נתרפא נתרפא:

החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אף שלא בכונת רפואה שזו היא רפואה ידועה לכל אבל סך הוא בשמן ואף זו לא בשמן ורד מפני שדמיו יקרים והכל מכירים שאינו עושה אלא לרפואה:

בני מלכים סכים מכותיהם בשמן ורד שהרי דרכן כן אף בחול ואין הדבר נראה כמכוין לרפואה ר' שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם כלומר ומותרים בו אחר שאין מתכוין ופירשו בגמ' לדעתו אף במקום שאין השמן מצוי אלא שחלק רב לומר דוקא במקום ששמן זה מצוי אבל כשאינו מצוי אסור אא"כ לבני מלכים כמו שאמר שכל שהוא מצוי שם אין הדבר נכר שיהא עושה כן לרפואה והלכה כרב ויש פוסקים אף במקום שאין השמן מצוי כר' שמעון שכל שאין מתכוין מותר כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מצות אזוב האמור בענין פרה אדומה הוא שהיה אדם טהור נוטל שלשה קלחים של אזוב ואוגדן אגודה אחת וכל קלח וקלח אין צריך שיהא בו אלא בד אחד וטובל ראשי הגבעולים במים שבכלי ומתכוין ומזה על הטמא על הצד שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו במקומו שהחכם שמת ונשיא או אב ב"ד שמתו מספידין אותן כל אחד כפי מה שראוי לו כמו שביארנו שם ומ"מ מטכסיסי המנהגים ומן הראוי למכבדי התורה והחכמה שיזהירו העם למעט בשמחה ולגדור בה גדרים בכל זמן שיצא צדיק מופלג מביניהם והעובר בהם בנשיכת נחש של תלמידי חכמים והוא שאמרו כי נח נפשיה דרב גזר ר' יצחק דלא לימטי איניש אסא לבי הלולא כלה שתא אזל חד אמטי וטרקיה חויא והיו משתדלים הרבה ברפואתו והיה ידוע להם ברפואה נשיכת נחש לקרוע את החמור ולהושיב את הנשוך עליו ובלבד שלא ימצא החמור טריפה ואמרו על זה הוו תליסר חמרי בפומבדיתא קרעינהו כולהו ואשתכחו טרפות אשתייר חד חמרא באידך גיסא דפומבדיתא אדאזלי אכליה אריא ואמרו עליו חויא דרבנן טרקיה דכתי' ופורץ גדר ישכנו נחש:

זה שכתבנו בשתיית כוס עקרין שהיא מותרת ואין חוששין בה לסירוס ר"ל מה שהוא עוקרו מלהוליד י"מ כמה שנ' בתחלת הסוגיא מפני שאינו סירוס בידים אלא ממילא וכשאינו מתכוין וכמו שאמר ר' יוחנן הרוצה לסרס את תרנגולו בהיתר יטול כרבלתו ויסתרס מאליו ואע"פ שנדחו דברים אלו ממה שאמר רמות רוחא הוא דנקיטא להו כלומר שדואגים על כרבלתם ואינם מזדוגים אבל מ"מ אלו הם מזדווגים אין כאן סירוס כלל הא אלו היה שם סירוס היה אסור אפשר שדחייה היא ודרך סוגיא נאמרה ומ"מ הואיל ואינו מתכוין לכך מותר ודבר זה לדעת הפוסקים כר' שמעון ומ"מ לדעת הפוסקים כר' יהודה על כרחך אסור ואף לדעת הפוסקים כר' שמעון כתוב בשאלתות שלא פסקו כמותו אלא בשבת ואין נראה כן שהרי בפרק המוציא הוציא ר' יוחנן שהלכה כר' שמעון ממה שאמרו בנזיר שהוא חופף ומפספס וכן בבכורות פרק פסולי המוקדשין בענין מקיז דם לבכור ומעתה אף בזו אתה צריך לומר שלר' שמעון מותר ושמא תאמר והרי אף לר' שמעון פסיק רישיה הוא ואם מפני שאין נוח לו בכך זו ודאי לא נאמרה אלא לענין שבת שלמלאכת מחשבת אנו צריכים אבל בשאר איסורין אין חלוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה והראיה שהרי בפרק כל התדיר אמרו בענין מתנדב יין ומזלפו על גבי האישים שהקשו בה והא מכבה הוא אע"פ שאין לו בכיבוי מ"מ אפשר שבאיסור חכמים מיהא אין פסיק רישיה מעכב כמו שביארנו במסכתא זו בענין צירוף האמור במסכת יומא וסירוס זה אינו אלא מדברי סופרים ואע"פ שדרשוה מן המקרא ר"ל ובארצכם לא תעשו קרי ביה לא תעשו כלומר אפי' ממילא אסמכתא בעלמא הוא או שמא אין כאן פסיק רישיה שקצת בני אדם שותים ואין נעקרין למדת מדברינו שלדעת הפוסקים כר' יהודה אסור ושמא תאמר להתיר מיהא בסריס שאף עכשיו אינו מוליד הרי אמרו במסרס אחר מסרס שהוא חייב והוא שאמר ונתוק וכרות להביא נותק אחר כורת ר"ל שאם כרתן הא' ונשארו עדיין בכיס ובא זה ונתקן חייב וא"ת בזקן הרי אפשר לו להוליד בקצת השתדלות והוא שאמר ר' יוחנן במסכת גיטין פרק קורדיקוס על קצת דברים הן החזירוני לנערותי ר"ל לתשמיש אלא על כרחך אין היתר לר' יהודה בכוס של עקרין אלא באשה שאינה מצווית על פריה ורביה וכ"ש בזקנה שאין כאן חזרה לנערות:

בכור שאחזו דם יתבאר במקומו שמותר להקיזו ובלבד שלא יתכוין להטיל בו מום ואם נעשה בה מום בהקזה שוחטו עליו:

יתבאר במקומו שהמחמץ אחר מחמץ חייב ר"ל שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחמץ ואם לשה אחד בחמוץ ובא השני וערכה בחמוץ וכן השלישי ואפאה בחמוץ כלם חייבים שנ' לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ אפיה בכלל היתה למה יצתה לחייב עליה בפני עצמה ודינה כמסרס אחר מסרס שחייב אע"פ שלא הועילו מעשיו על הדרך שביארנו:

יום הכפרים אע"פ שאסור ברחיצה טובל הוא טבילה של מצוה שכל חייבי טבילות טובלים כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפרים כמו שהתבאר במקומו:

בתוספתא אמרו אין לועסין מוסטכי בשבת אימתי בזמן שמתכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר לא ישוף אדם סם בשיניו בשבת בזמן שמכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר החושש בגרונו לא יערערנו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע:

מסוביתא דנזייתא והיא כריכת בגדים שהחבית מגופה בו אסור להדקה בי"ט וכ"ש בשבת משום סחיטה ואע"פ שאינו מתכוין לסחיטה אסור שהרי פסיק רישיה הוא כך פירשוה גדולי הרבנים ויש חולקים עליהם מצד מה שאמרו ומסננין את המים בסודרין ואין גוזרים משום סחיטה ומפרשים אותה במגופה של עץ ומסרך איסור בנין שהרי עושה דופן לקרויה ונמצא שהוא כבונה וכן עיקר ומה שראוי לבאר בה ממה שמצינו דינים חלוקים בפסיק רישיה כבר התבאר במה שקדם:

כאן קודם טיבול כאן לאחר טיבול פי' היו רגילין לטבל ירקות בתוך סעודתו הילכך קודם סעודה אם מגמע ובולע נראה כמכסה את החומץ אם הוא טוב לטיבול אבל לאחר סעודה ודאי מוכחא מילתא דלרפואה קעביד:

האי מסוכריא דנזייתא עיין בריש כתובות במהדורא תליתאה:

בד"ה בזקנה ובעקרה באשה נמי לא שייך מסרס אחר כו' עכ"ל ולעיל מיניה אהא דמשני אלא באשה לא הוצרכו לפרש זה דבאשה לא שייך בה סירוס דאיכא למימר דה"ק כפירש"י אלא באשה שאינה מצווה על פריה ורביה כו' ולכך אין בה נמי איסור סירוס אבל הכא דאליבא דריב"ב קיימינן דאמר על שניהם כו' ומוקי לה בעקרה ע"כ אית לן למימר דלא שייך בה סירוס ובזה יתיישב שהתוס' לעיל הוכיחו מהמסקנא דמוקי בזקנה ועקרה ולא מוקי ביש לה בנים ולא הוכיחו כן מדברי המקשה דפריך ולריב"ב כו' דאפשר דהמקשה הכי פריך לר' יוחנן ב"ב כיון דמצווה על פריה ורביה אית בה משום סירוס אבל דברי המתרץ בזקנה ועקרה ליכא לפרושי אלא דלא שייך סירוס באשה כמ"ש התוס' הכא ודו"ק:

בד"ה לא ס"ד כו' וא"ת ונוקי הך ברייתא כו' ורבא כמ"ד לאו מצוה כו' עכ"ל דהשתא לא הוה רבא הדר אלא מחדא מילתא דהוה ס"ל טעמא דהואיל אבל טעמא דנראה כמתקן קאי וס"ל דאסור לטבול ביוה"כ משום דטבילה בזמנה לאו מצוה ולית ליה הואיל דבשבת כו' ואין זה חזרה מתרי מילי דמהאי טעמא גופיה דהדר מטעמא דהואיל אסור לטבול ביוה"כ וקצת קשה דלפי מאי דס"ד השתא לפי קושייתם דמשום טבילה בזמנה מצוה שרינן איסור תיקון אמאי לא קשיא להו בפשיטות טפי דאימא רבא לא הדר אלא מטעמא דהואיל אבל טעמא דנראה כמתקן קאי ומיהו סבירא ליה דטובלין אף ביום הכפורים משום דטבילה בזמנה מצוה וי"ל דאי משום טבילה בזמנה מצוה לא הוה ליה לחלק בין טבילת כלים לאדם לרבא אבל הך מתני' דכל חייבי טבילות כו' שפיר מצינן לאוקמא דאפילו כלים טובלין ודו"ק:

בא"ד וליכא למימר שתועיל טבילה שיוכל להזות למחר דהא כו' עכ"ל וטובל היום אע"פ שלא יוכל להזות עד למחר משום דס"ל דטבילה בזמנה מצוה דהכי מוקמינן הך ברייתא בסוף פ"ב דיומא ע"ש:

בא"ד דטבילה היא כתחלת הזאה כו' א"נ התם כו' כדאמר בספרא הקדים טבילה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל כמ"ש מהרש"ל ע"פ דברי התוס' דפ' שני דמגילה דב' טבילות הן אחת קודם הזאה ובההיא איירי מתני' טובל בלילה ומזה ביום דהיינו ביום שטבל וא' אחר הזאה כדאמר בספרא ובההיא איירי התם בפרק ב' דיומא כגון שהזה מאתמול ועכשיו הוא טובל בשמיני ביוה"כ אבל הרמב"ם והרע"ב בסוף מסכת פרה פי' דחדא טבילה היא אלא שאם טובל בז' כמצותו מזה ואח"כ טובל אבל כשבא להזות בשמיני בתשיעי ובעשירי יכול להקדים טבילה להזאה ע"ש ודו"ק:

בד"ה למימרא כו' ות"ק אסר ליה אפי' לתענוג משום דזמנין לרפואה כו' ור"ש דמיקל כו' עכ"ל. ות"ק דשרי לבני מלכים לסוך אפילו על מכותיהן משום דאפילו על גבי מכה אין נראה דעושין אלא לתענוג ורבי שמעון סבר דכל ישראל בני מלכים הן ואין ניכר דעושין אלא לתענוג וצ"ל דאפילו ע"ג מכה לא ודאי מסי דאם כן הוי פסיק רישיה וק"ל:

בד"ה האי מסוכרייתא כו' ובפרק תולין כו' לא ליהדוק אינש אודרא כו' דילמא אתי לידי סחיטא כו' עכ"ל הכא בשמן איירי דאין אדם חושש לסוחטו כמו יין כמ"ש התוס' לעיל היינו דאין חוששין לסוחטו אחר מעשה זה כמו במסננין את היין בסודרין דבשעת סינון לא עביד הסחיטה ואין אנו חוששין לסחוט אח"כ כיון דאין יכול לנקותו מריחו וחזותו אבל במעשה הראשון איכא חששא דעביד ביה סחיטה ודאי דחוששין כדאמר באודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה דהיינו במעשה זה גופיה דמהדק את האודרא אפומא דשישא כמ"ש התוס' לקמן דלא הוי פסיק רישי' באודרא דמהדק אפומא דשישא ודו"ק:

בגמ' שנאמר ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כרות חייב וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה לא ס"ד וכו' עד כדאמר בסיפא הקדים טבילה וכו' צ"ל בספרי דאין שם שום סיפא ר"ל דחייב לטבול שני פעמים אחת קודם ההזאה לקבל ההזאה ואחת לאחר ההזאה כרי לטהר והכא מיירי שכבר הזה בז' שחל ערב יוה"כ וביוה"כ טובל ועיין במגילה דף כ' בתוס' ותמצא הכל מבואר וכאשר הגהתי:

גמ' שנאמר לא תאפה חמץ לא תעשה כו' כצ"ל. ונ"ב ב' פסוקים הם בויקרא כתיב לא תעשה חמץ ואח"כ בפרשת צו את אהרן כתיב לא תאפה חמץ חלקם ומש"ה פירש"י שפיר אפייה בכלל עשייה היתה וק"ל:

תוס' בד"ה לא סלקא דעתך כו' דהוא עצמו כו' טובל בלילה כו'. נ"ב רישא דמתני' אין טובלין האזוב בלילה ומזין ביום אבל הוא כו':

בא"ד א"נ התם איירי בטבילה כו'. נ"ב פי' וצריך ב' טבילות אחת לפני הזאה כו' ונכתב עוד בצדו פי' ויו"כ היה בשמיני שלו והוא הזה כבר מן השביעי כך מצאתי בתוס' שנ"ץ ופירשו שקרוי טבילה בזמנה דכל מה שיש לו להקדים הטבילה ולעשות מיד קרוי זמנה אבל בסוף פ"ק דמגילה הקשו התוס' א"כ לא תהיה טבילה בזמנה והיכי דוחה יו"כ וצ"ל שקבל הזאה ביו"כ מקטן או בשוגג או שעבר והזה:

בא"ד דאיכא נמי טבילה לאחר הזאה כצ"ל (עיין במהרש"א):

גמרא והתניא כו' אבל מגמע ובולע. ק"ל מדוע לא משני ברייתא כרבי דאמר חומץ משיב אה"נ ביומא (ס"ד פ"א) ומתניתין כרבנן דמוכח שם דפליגי עליה ועוד ק"ל דלישני דברייתא איירי במזוג דמודו ביה רבנן כדאיתא שם וכדמוקי הרא"ש למתניתין דפ' כיצד מברכין (מ' ב) ויותר קשה דהתם ביומא פסקינן דא"ה כרבי והכא מסקינן דמותר והלא מוכח דלרפואה קשתי וי"ל דכיון דמזוג שתו ליה אינשי לכן מותר לשתותו אף כשהוא חי משום דלא מינכר מילתה דיתלו יותר שהוא מזוג ושותהו כדרכו [ועי' בירושלמי דתירץ כן] :

שם ונימא מדלפני טיבול שרי לא"ט נמי שרי. ומסקנא הכי הוא לכאורה האי סברא שמעינן לר' יוסי לקמן (דף קיז ב) במשנה. ורבנן פליגי עליה שם וקיי"ל כוותייהו ויש לחלק:

תד"ה לא ס"ד. וא"ת ונוקי הך ברייתא כו' כמ"ד טב"מ כו'. המהרש"א הקשה אמאי לא הקשו דרבא גופי' א"ל דטב"מ ולא הדר אלא מטעמא דהואיל ע"ש. לכאורה לפ"ז תהיה חזרה ג"כ מטעמא דאדם נראה כמיקר. והא דנקטי לעיל תרי מילי ל"ד אלא משום דסגי בהכי. וי"ל דזה לא איקרי חזרה אלא דל"נ להכא אבל מ"מ קיימת היא לענין דלעיל (ד' נג ב) ע"ש:

אלא בזקן. כ' תוס' זקנה לאו סירוס היא פי' כיון דלא שייך בגופו סירוס ה"ל כמין אחר דיקלא בעלמא אי לאו משום דלמסקנא יש לו רפואה. ורשב"א כ' הטעם דמסרס אחר מסרס חייב משום דאין ניכר לבריות בין מסורס לאינו מסורס והחמירה תורה במראית עין בסירוס וא"כ זקן שניכר לעין כל שהוא זקן להס"ד דש"ס לא שייך בי' סירוס. ונ"ל ע"כ לא קאמר רשב"א אלא בסירוס אבל במחמץ טעמא רבא איכא שהרי מוסיף חימוץ יותר ומתחלה לא היה חימוץ ברור כל כך ועכשיו נתחמץ יותר אבל בסירוס לא שייך זה ע"כ הוצרך לדחוק לטעמא דידי'. דאי ס"ד גם במחמץ איכא משום מראית העין קשה הא ניכר היטב בין חמץ למצה ומ"ט לאסור מחמץ אחר מחמץ. ולפ"ז צ"ל במטיל מום בבעל מום למאן דאוסר נמי טעמיה משום דמוסיף בזיון קדשים ואפי' מומו ניכר וידוע לעין כל מ"מ אסור להטיל בו מום שנית דלאו טעמי' משום מראית העין אלא משום תוספות בזיון קדשים ועיין ש"ס ע"ז י"ג ע"ב וק"ל:

והיותר נראה דלפי שמעתין דקאי למ"ד דמטיל מום בבעל מום פטור ואפ"ה חייב מסרס אחר מסרס ע"כ צריך ליתן טעם כמ"ש רשב"א משום דאינו ניכר בין מסורס לשאינו מסורס משא"כ בזקן דניכר בין בחור לזקן אי לאו דאמר ר"י הן החזירוני לנערותי. אבל התם בע"ז קאי למ"ד מטיל מום בבעל מום נמי חייב אע"פ שמומו ניכר וגז"ה הוא בלי טעם. א"כ אין לחלק כלל ומש"ה אין סברא לחלק בין זמן שבית המקדש קיים ובין בזמן הזה אלא מה שמחלק ש"ס התם דלא לדמי חזי:

הרמב"ם פרק ל' מהל' שבת כתב עונג שבת וכבודו הוא מדברי סופרים דכתיב בישעי' וקראת לשבת עונג. ואין כוונתו שהוא מדברי רבנן או דברי קבלה כשמחת פורים אלא הוא דאורייתא ממש נאמר בעל פה הל"מ ואתא ישעי' ואסמכי' אקרא דאל"ה שהיה הלכה למשה מסיני לא היה נביא רשאי לחדש דבר מעתה אע"כ הל"מ היא וקרי לי' מד"ס כמו קידושי כסף שממיתין עליהם ורמב"ם קורא להו מד"ס כידוע. ומש"ה פסק רמב"ם פ"א מהל' שבועות דהנשבע להתענות בשבת ה"ל שבועת שוא משא"כ להתענות בחנוכה ופורים והיינו משום דעינוי שבת אי' דאורייתא כנ"ל וחנוכה ופורים חידשו סופרים ולא הוה שבועת שוא. וכן פסק בהל' נדרים פ"ו הל' ט' דנדר לצום בשבת צריך לקיים נדרו דשבת דאורייתא ולא בעי חיזוק משא"כ חנוכה ופורים בעי חיזוק. וע"ש בכ"מ. והיוצא מדבריו ודברינו אלו דערב יוה"כ ור"ח הוו מילי מיצעא דחידשוהו סופרים אך אסמכוהו אקרא ומש"ה לענין נשבע לא הוה שבועת שוא כיון שאינו אלא מדרבנן ומ"מ נדר חל עליהם דכיון דאסמכוהו אקרא לא בעי תיקון עיין היטב:

ודע לפע"ד יש חילוק בין שבת ליו"ט. דביו"ט מצות אכילה דאורייתא מושמחת אבל אין עונג מפורש בו והאוכל ושותה שלא לתיאבון נהי דלא התענג מ"מ מצות אכילה קיים משא"כ בשבת בעי עונג דוקא ע"כ כ' רמב"ם ובש"ע סי' תקכ"ט דאסור לאכול בעי"ט מן המנחה ולמעלה כמו בע"ש. משמע ע"ש פשיטא ליה טפי היינו משום שעונג מפורש בשבת ולא ביום טוב. ולעומת המתענג בתענית בשבת הרי קיים עונג בתעניתו מה שאין כן ביום טוב בעי ושמחת דוקא ואין שמחה אלא באכילה ושתיה כמבואר פ"ק דמ"ק ט' ע"א גבי חינוך בהמ"ק:

אלא באשה וכו' מכאן קשה על מ"ש הריטב"א בחידושי יבמות דלמי שקיים פו"ר וחשקה נפשו בתורה שרי לשתות כוס עיקרין ע"ש על דף ס"ג דאמאי לא אוקמה בהכי ואצטריך לאוקומה באשה. ואפשר לישב דניחא ליה טפי לאוקומיה באשה דמתוקמא בפשיטות משא"כ אי הוה מוקי באיש הוה צריך לאוקמי באיש שקיים פו"ר והשקה נפשו בתורה לגמרי ומצטער מהרהור ותאוה ולא בחר בהני אוקמתות ומוקי לה באשה בפשיטות דבכל אופן שריא. ומהא דמוקי באשה נלמד דכי קיים פו"ר ונפשו חשקה בתורה וכמו הצער עלה מהרהור ותאוה דשרי דכי האי גוונא בדידיה ליכא משום ולערב אל תנח ידך כמ"ש הריטב"א שם:
מיהו עדיין קשה דנהי דאין בזה משום דר' יהושע דבכי הא שרו רבנן. מ"מ לא יהא אלא סריס דאמרו בסמוך דאסור לשתות משום מסרס אחר מסרס והרי התם דסריס ליתיה בפו"ר כלל ואסרו לשתות כוס עיקרין. ואפשר לומר דאיסור שתיית כוס עיקרין הוא איסור דרבנן כדעת הרב מהר"י עייאש בשו"ת בני יהודה ובכי הא דע"י הרהור ותאוה יבא לאיסור דאורייתא או לבטל תורה שרו. אך היה לו להריטב"א לפרש כל זה ועדיין צריך להתישב בדבר. ומ"ש בס' הקטן ברכי יוסף א"ה סי' ה' דרבינו ישעי' בפסקי שבת כ"י השמיט שריותא דאשה. עתה באו לידי פסקיו ליבמות כ"י וראיתי דסוף פ' הבא על יבמתו מייתי עובדא דאשת ר' חייא דשתתה כוס עיקרין ואפשר דסמיך עלה:

דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הואיל וכו' הדר ביה רבא מהך וכו'. מצאתי כתוב להרב מהר"י קונקי זלה"ה הנזכר שכתב וז"ל תימא דע"כ מהך הדר ביה דהא שמעינן ליה לרבא דאית ליה הואיל גבי האופה מי"ט לחול וכו' ביצה דף כ"א פסחים דף מ"ו [ונראה] התם רבה וק' דפסחים דף מ"ו אמר רב חסדא דלא אמרינן הואיל וביומא דף ס"ב אמר רב חסדא דאמרינן הואיל גבי שני שעירי יה"כ ששחטן לחוץ. וכן קשה דאמרינן התם דף ס"ג איכא דמתני לה בדרבא וקשיא ליה וכו' ופירש"י שם מתני לה וכו' ע"ש. וקשה דאמאי לא פירש"י דקשיא ליה דרבה דאמר גבי האופה מי"ט לחול דאמרי' [הואיל] והכא גבי פסח לא אמרי' הואיל עכ"ל. ולי ההדיוט יש לחלק בין הואיל להואיל כאשר יראה המעיין:

למימרא דרב כר"ש ס"ל וכו'. כתב הרב הנז' וז"ל ק"ק דאמאי לא פריך דהיכי קאמר הלכה כר"ש והא אמרינן לקמן דף קכ"ח רשב"ג ור"ש ור"ע ורי"ש כלהו ס"ל כל ישראל בני מלכים וא"כ הוי שיטה ואין הלכה כשיטה ותו אי איתא דרב הכי ס"ל אמאי לא חשיב נמי לרב וקושיא זו לפירש"י עכ"ל:

(קיא א תוס') ד"ה אלא וכו' דזקנה לאו סירוס הוא.—דברים אלו אינם מובנים לי, דאפי' אין הזקנה סירוס מ"מ שתיית כוס עיקרין עצמה כסירוס דמיא כמבואר למעלה. ואם כן הכא נמי בזקן תהיה שתיית כוס עיקרין אסורה משום סירוס. וצ"ל דקס"ד כאן דשאני סריס שהיה ראוי מתחלה להוליד, אלא שנעשה בו מעשה סירוס; אבל הזקן הרי אינו ראוי להוליד מעצמו בלי שום מעשה כלל.

הכל מודים. אע''פ שנחלקו בבכור שאחזו דם אי מקיזין או אין מקיזין דהוי מטיל מום בבעל מום ואיכא למאן דשרי להקיזו ולעשות בו מום מודין הם במחמץ מנחה אחר מחמץ שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ: דכתיב לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ. אפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה כו' והכל מודים שאם לשה הראשון בחימוץ ובא השני וערכה בחימוץ והשלישי אפאה כולם חייבין: כורת. שאינו נותקן לגמרי אלא חותכן ותלויין בכיס: אלא בזקן. שפסק מלידה: והא אמר ר' יוחנן. בפרק מי שאחזו במסכת גיטין: הן הן החזירוני לנערותי. הרפואות האמורות שם למי שאינו בריא בתשמיש ואמר ר' יוחנן לאחר שזקנתי החזירוני אותן רפואות לנערותי לתשמיש אלמא זקן מוליד: אלא באשה. שאינו מצווה בפריה ורביה כדאמרי' ביבמות פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש ואין דרכה של אשה לכבש: מתני' מטבל כדרכו. מאכלו ופתו בחומץ: לא יסוך בהן יין וחומץ. דאין אדם סך אותו אלא לרפואה: אבל לא שמן וורד. לפי שדמיו יקרין ואינו מצוי ומוכחא מילתא דלרפואה עביד: שכן דרכן לסוך בחול. בלא מכה: גמ' קיוהא. יין שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשינים: ליכא מכה מרפי. צומת הבשר והשינים נרפים רחוקין זה מזה דשיילצי''ר מתחלצות: לא יגמע ופולט. דמוכח דלרפואה היא: לפני טיבול. לפני אכילה מותר שדרכן היה לטבול בחומץ בכל יום והרואה אומר זהו טיבולו ולאחר טיבול אסור הכל יודעין שכבר סעד וטבל כל צרכו: ונימא מדלפני טיבול שרי כו'. דאין לך שאסור למקצת השבת ומותר למקצתו דהא שמעינן לרבא בפרק י''ט במסכת ביצה דאמר גבי טבילה הואיל בכי האי גוונא דקתני התם דאין מטבילין כלים בשבת ואדם טובל ואמרינן כלים מ''ט לא אמר רבא מפני שנראה כמתקן כלי אבל אדם נראה כמיקר ואמרי' תינח בשבת דשריא רחיצה ביוה''כ דאסור רחיצה והכל יודעין דטובל הוא ומתקן עצמו מאי איכא למימר הא איכא למיגזר אטו מתקן עור צבי ואמר רבא ליכא מידי דאיסור שבת דבשבת לישתרי וביוה''כ ליתסר והואיל ובשבת לא הוה למיסריה ביוה''כ נמי לא גזור עליה: הכא גרסי' הדר ביה רבא מהא. דקודם טיבול ומוקי מתניתין במגמע ופולט כאביי וזו נאמרה תחלה והדר ביה: דילמא מההיא הדר ביה. וסבר דביום הכפורים אסור לטבול ולא אמרינן הואיל וההיא איתמר ברישא: למימרא דרב. בקולי (נ''א בכולי) שבת סבירא ליה כר' שמעון והא אמר כו': האי מסוכרייא. בגד כורכין בברזא חבית של חרס מפני שאין הנקב שוה:

להביא נותק אחר כורת כו'. פירש''י דכורת היינו שכורת ביצים ממקום חיבורן ועדיין הם בכיס ונותק הוי שנותקן מן הכיס ומשליכן לארץ קשה לר''י דבפרק על אלו מומין (בכורות דף לט:) קאמר דנתוק וכרות לא הוי מום בגלוי דהא איתנהו פי' איתנהו בכיסם ונראה לר''י דכרות הוי שלא נכרתו לגמרי ממקום חיבורן אלא עדיין מעורים קצת ונתוק היינו שניתקו לגמרי אלא שהם בכיס: אלא בזקן. הכא לא שייך למיסר משום מסרס אחר מסרס דזקנה לאו סירוס היא: בזקנה ובעקרה. באשה נמי לא שייך בה מסרס אחר מסרס דאין שייך בה סירוס: כי תנן נמי מתניתין במגמע ופולט תנן. וסיפא דקתני אבל מטבל הוא כדרכו ה''ה דה''מ למיתני במגמע ובולע אלא אורחא דמילתא נקט: לא ס''ד דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן. תימה מנא לן דמהא הדר ביה דילמא מטעם דמפרש התם דאין מטבילין בשבת משום דמיחזי כמתקן כלי ויפרש דאסור לטבול משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה''ר או כשאר טעמי דמפרש התם והני טעמי לא שייכי באדם הלכך מותר ביוה''כ בלא טעמא דהואיל דלכולהו אמוראי לא פריך התם ביוה''כ ליתסר אלא לרבא ואומר ר''י דלא מסתבר להפוכי תרי מילי משום חדא דתרי מילי נינהו חדא מטעם דנראה כמתקן וחדא הא מילתא דאית ליה הואיל ולהכי ניחא ליה טפי למימר דהדר מהך דהכא ויהיו שני דבריו קיימים וא''ת ונוקי הך ברייתא דטובלין כדרכן כמ''ד טבילה בזמנה מצוה ורבא כמ''ד לאו מצוה וי''ל משום דטבילה בזמנה מצוה לא הוה שרינן איסור תיקוני מנא ובפרק כל כתבי הקדש (לקמן דף קכא.) משמע דאפי' למ''ד טבילה בזמנה לאו מצוה טובלין כדרכן כל חייבי טבילות דתניא התם ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול משמע דאי בעי טביל אע''ג דסבירא טבילה בזמנה לאו מצוה וא''ת דתניא בפרק בתרא דיומא (פח.) הזב והזבה ובועל נדה וטמא מת טובלין ביוה''כ טמא מת היכי טביל ומה תועלת לו אותה טבילה הא אין טבילה בלא הזאה והזאה לא דחי יוה''כ כי היכי דלא דחיא שבת כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים (דף סט.) וליכא למימר שתועיל לו טבילה לענין שיוכל להזות למחר דהא תנן בסוף מסכת פרה דהוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום משמע שצריך להזות ביום שטבל וי''ל דלעולם אין צריך לטבול ביום הזאה והתם קמ''ל דיכול לטבול בלילה אע''ג דטבילה היא כתחלת הזאה דאין הזאה בלא טבילה והזאה ביום היא א''נ התם איירי בטבילה דלאחר הזאה כדאמר בספרא הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום משמע דאיכא נמי טבילה לאחר הזאה: טובלין כדרכן בין בט' באב בין כו'. בפ''ק דתענית (דף ינ.) .. פליג עליה ר' חנינא סגן הכהנים ואמר כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה והלכתא כוותיה כדאמר בירושלמי: למימרא דרב כר''ש ס''ל. פי' בקונט' למימרא דרב בכולי שבת כר' שמעון סבירא ליה ולי נראה דאם כן הוה ליה לאקשויי מכרכי דזוזי דרב אסר בפרק קמא (דף יט:) וכמה אמוראין דמחלקין באיסורי שבת כדאמר בפרק מפנין (לקמן קכח.) במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה במוקצה לטלטול כו' ונראה לר''ת דמשמע ליה דטעמא דר' שמעון במתני' משום דשרי דבר שאין מתכוין ות''ק אסר ליה אפי' לתענוג משום דזימנין לרפואה קעביד ואסר בעלמא דבר שאין מתכוין ור''ש דמקיל בעלמא קשרי נמי הכא בשאין מתכוין לרפואה והשתא אתי שפיר: האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא. פי' סתימת גיגית של שכר אסור להדוקה משום סחיטה כדפירש בקונטרס וכן פירש ר''ח אף על גב דלא אשכחן דהוה חייש לסחיטה אלא גבי מים כדאמר בפרק ואלו קשרים (לקמן דף קיג:) גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים דאמר לנחות במיא אתי לידי סחיטה ובפרק חבית (לקמן דף קמז.) אמר הרוחץ במי מערה ונסתפג באלונטית לא יביאנה בידו ומפרש בגמרא משום דאתי לידי סחיטה ובפרק שואל (לקמן דף קמח.) ובריש המביא כדי יין (ביצה דף ל.) גבי הני נשי דלא משניין ניפרוש סודרא פירוש על הכד דלמא מישמיט במיא ואתי לידי סחיטה אבל גבי יין לא גזרינן משום סחיטה כדאמר בפרק תולין (לקמן דף קלט:) מסננין את היין בסודרין