לאו היינו [אין זו] נחשבת כהנחתן. ואולם בעי [שאל] רבא: היה אגוז בכלי ואותו כלי צף על גבי מים — מהו הדין בכגון זה, האם מותר לון להוציא את האגוז משם בשבת אם הוא נמצא ברשות אחרת? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי בתר [אחר] האגוז אזלינן [הולכים אנו], והא נייח [והרי הוא נח] בתוך הכלי, או דילמא בתר [שמא אחר] הכלי אזלינן [הולכים אנו], והא [והרי] הוא לא נייח [נח]. גם לשאלה לא נמצא פתרון ועל כן תיקו [תעמוד] אף היא במקומה.

ואילו בענין שמן הצף על גבי יין הרי זו מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: שמן שצף על גבי יין, ונגע טבול יום (טמא שטבל לטהרתו ועדיין לא העריב שמשו, שהוא פוסל ומטמא רק את המשקה שהוא נוגע בו, אבל לא דברים אחרים) בשמן — לא פסל טבול היום אלא את השמן בלבד ולא את היין. ר' יוחנן בן נורי אומר: שניהם (השמן והיין) חיבור זה לזה, ומאחר שנטמא השמן נטמא עמו גם היין. הרי שנחלקו בשאלה אם דרך הנחה קבועה היא זו או אינה דרך הנחה.

א אמר אביי: בור הנמצא ברשות הרבים שהיתה עמוקה עשרה טפחים ורחבה שמנה בדיוק, וזרק לתוכה מחצלת בשבת — חייב. ואולם אם חילקה לבור במחצלת, ונעשה אותו בור כשני בורות שכל אחד מהם רוחבו קצת פחות מארבעה טפחים — פטור, שהרי בשל מחיצת המחצלת אין אף אחד מחלקי הבור רשות היחיד כדינה. ומעירים: לאביי דפשיטא ליה [שפשוט לו] שמחצלת מבטלא [מבטלת] את כח המחיצה של הבור — כל שכן חוליא הנזרקת בבור עשרה ומיעטתו דמבטלא [שמבטלת] את כח המחיצה, ואין לו אם כן כל ספק בבעיה שהעלה ר' יוחנן. ואילו לר' יוחנן דמיבעיא ליה [שנסתפקה לו] שאלה החוליא, מחצלת פשיטא דלא מבטלא מחיצתא [פשוט לו שאינה מבטלת מחיצה].

ואמר אביי: בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה,?והוא? מלאה מים, וזרק לתוכה חפץ בשבת — חייב, שעדיין נחשב הבור רשות היחיד. ואם היה הבור מלאה פירות, וזרק לתוכה חפץ — פטור, מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בדין? — מים לא מבטלי מחיצתא [אינם נחשבים כדי לבטל מחיצה], הפירות מבטלי מחיצתא [נחשבים כדי לבטל מחיצה]. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הזורק מן הים לאיסרטיא (רחוב) ומן האיסרטיא לים — פטור, שהים דינו ככרמלית ואין בו חיוב מן התורה. ר' שמעון אומר: אם יש באותו מקום בים שזרק עמוק עשרה ורחב ארבעה — חייב כזורק לרשות היחיד, הרי שהוא סבור שמי הים אינם מבטלים דין רשות היחיד ממקום המתאים להגדרת רשות זו.

ב משנה הזורק בשבת חפץ למרחק ארבע אמות ברשות הרבים ופגע בכותל, אם זרק למעלה מעשרה טפחים — הרי הוא כזורק באויר, ופטור. למטה מעשרה טפחים — כזורק בארץ, וחייב. והזורק חפץ בארץ ארבע אמות ברשות הרבים — חייב.

ג גמרא שנינו במשנה שהזורק חפץ ברשות הרבים למרחק ארבע אמות ופגע בכותל, אם זרק למעלה מעשרה — חייב. ושואלים: והא [והרי] לא נח החפץ שזרק, ומדוע יתחייב על עקירה בלא הנחה? אמר ר' יוחנן: בדבילה שמינה שנינו, שנדבקת בכותל במקום שזורק אותה.

אמר רב יהודה שכך אמר רב שכך אמר ר' חייא: זרק אבן בכותל למעלה מעשרה טפחים, והלכה ונחה בחור כל שהוא שבכותל שאין בו ארבעה טפחים, בענין זה באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן [וחכמים]. לר' מאיר שאמר חוקקין להשלים (משלימים במחשבה) — מיחייב [מתחייב], שאנו חוקקים את רוחב החור עד לארבעה טפחים, כיון שיש מקום ואפשרות להרחבה כזו, וכיון שגובהו עשרה ורוחבו ארבעה טפחים — מתחייב הזורק משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד. ואילו לרבנן דאמרי [לשיטת חכמים האומרים] כי אין חוקקין להשלים, כיון שבמציאות אין בחור כעת ארבעה טפחים — לא מיחייב [אינו מתחייב]. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: זרק חפץ למעלה מעשרה טפחים, והלכה ונחה בחור כל שהוא — ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין.

ד אמר רב יהודה שכך אמר רב: תל המתלקט (שהולך ומגביה) לגובה עשרה טפחים מתוך אורך של ארבע אמות, וזרק אדם חפץ מרשות הרבים ונח על גביו — חייב, שכן מדרון משופע כזה נחשב למחיצה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מבוי ששוה (ישר) לתוכו, ונעשה מדרון לרשות הרבים, שרשות הרבים גבוהה או נמוכה ממנו בהרבה והמדרון מתחיל ממנו והלאה, או אם היה פתח המבוי שוה לרשות הרבים ונעשה מדרון לתוכו — אותו מבוי אינו צריך לא לחי ולא קורה כדי להבדיל בינו ובין רשות הרבים. שהמדרון עצמו נחשב כמחיצה. ר' חנינא בן גמליאל אומר: תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות, וזרק חפץ ונח על גביו — חייב.

ה משנה זרק חפץ ברשות הרבים מתוך כוונה שינוח לתוך ארבע אמות, שלא נתכוין לזריקה האסורה מדין תורה ונתגלגל החפץ ויצא חוץ לארבע אמות — פטור. אבל אם זרק מתוך רצון שינוח חוץ לארבע אמות, ונתגלגל החפץ וחזר לתוך ארבע אמות — חייב משעת הזריקה הראשונה נתחייב.

ו גמרא שנינו במשנה שכאשר זרק מחוץ לארבע אמות ונתגלגל החפץ לתוך ארבע אמות, חייב. ושואלים: והא [והרי] לא נח [נח] החפץ מיד לאחר שזרקו, וכיצד דנים אנו לפי אותה זריקה? אמר ר' יוחנן, יש לומר: והוא שנח על גבי משהו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: זרק חפץ חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח בעודו באויר והכניסתו לתוך ארבע, ואף על פי שחזרה והוציאתו — פטור, כיון שלא נח החפץ במקום שאליו נזרק. אבל אם אחזתו הרוח משהו והתעכב זמן קצר על גבי הקרקע (תוספות), אף על פי שחזרה והכניסתו — חייב.

אמר רבא: למרות הכלל שתוך שלשה טפחים לקרקע הרי הוא כצמוד אליו ("לבוד"), אולם לרבנן [לשיטת חכמים] האומרים כי דבר הנמצא בחללה של רשות אינו נחשב כמונח בה ("קלוטה לא כמי שהונחה"), כדי שיתחייב צריך החפץ הנחה על גבי משהו. ומסופר כי יתיב [ישב] מרימר וקאמר לה להא שמעתא [ואמר אותה, את ההלכה הזאת]. אמר ליה [לו] רבינא למרימר: