אלא אם כן עשו לה מסביב מחיצה גבוה עשרה טפחים, וכל מה שמצוי בתוך המחיצה הריהו רשות היחיד, ולכן לממלא הנמצא בתוך תחום המחיצה מותר לשאוב מן הבור. וכן אין שותין מים הימנה (מן הבור) בשבת כשראשו בלבד בבור, אלא אם כן הכניס לה ראשו ורובו. וכן בור וחוליתה מצטרפין לעשרה טפחים, וכדברי ר' יוחנן.

א בעא מיניה [שאל ממנו] רב מרדכי מרבא: היה עמוד עומד ברשות הרבים והוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה, וזרק אדם חפץ בשבת מרשות הרבים ונח על גביו של העמוד — מהו דינו בכגון זה? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: הרי היתה עקירה מרשות הרבים באיסור, הרי היתה הנחה ברשות היחיד באיסור. או דילמא [שמא]: כיון שממקום פטור קאתיא [היא באה], שהרי לפני שנחה על העמוד היתה בחלל רשות הרבים, וכיון שהלכה היא שרשות הרבים למעלה מעשרה טפחים דינה כמקום פטור — אם כן לא יתחייב הזורק משום שעבר החפץ דרך מקום פטור.

אמר ליה [לו] רבא לרב מרדכי: מתניתין [משנתנו] היא, שהנותן על גבי סלע גבוה עשרה טפחים חייב. אתא שייליה [בא רב מרדכי ושאלו] לרב יוסף שאלה זו. אמר ליה [לו] רב יוסף: מתניתין [משנתנו] היא. אתא שייליה [בא רב מרדכי ושאלו] לאביי. אמר ליה [לו]: מתניתין [משנתנו] היא. אמר להו [להם] רב מרדכי: כולכו ברוקא דהדדי תפיתו [כולכם רוק אחד אתם יורקים], שאינכם מחדשים דבר וחוזרים זה על דברי זה, ואין תשובתכם תשובה.

אמרו ליה [לו] לרב מרדכי: ואת לא תסברא [וכי אתה אינך סבור כן]? והתנן [והרי שנינו במשנה] במפורש: הנוטל מהן והנותן על גבן — חייב! אמר להו [להם]: דילמא מתניתין [שמא משנתנו] מדברת במחט שגם בלי לעבור מקום פטור יכולה היא להגיע לראש העמוד, כיון שהיא דקה מאד ואינה תופסת כמעט מקום.

אמרו לו: מחט נמי [גם כן] אי אפשר דלא מדליא פורתא [שאינה מתרוממת משהו] מעל רשות הרבים! ענה להם: אפשר לומר דאית ליה מורשא [שיש לו לסלע סדק] הנמוך מעשרה טפחים, וכיון שנחלק מן הסלע דינו של הסדק כחורי רשות היחיד, והזורק לתוכו מתחייב כזורק לרשות היחיד. אי נמי, דרמיא בחריצה [או גם כן, שמוטלת המחט בחריץ], שהיה חריץ מלמטה מעשרה אל ראש הסלע והמחט לא עברה מלמעלה, אלא מתוך עשרה עברה אל אותו חריץ שהוא רשות היחיד. ואכן, לפי הסברה זו אין המשנה פותרת את שאלתו של רב מרדכי.

ב אמר רב מישא, בעי [שאל] ר' יוחנן שאלה זו: היה כותל ברשות הרבים הגבוה עשרה טפחים ואינו רחב ארבע, והיה אותו כותל מוקף (סמוך) לכרמלית, ועשאו לאותו שטח שהיה הכותל סמוך אליו רשות היחיד ואותו כותל משמש כאחת ממחיצות רשות יחיד זו. ומעתה יש לשאול: אם זרק חפץ מרשות הרבים ונח על גביו, מהו הדין בכגון זה? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון שאינו רחב ארבעה — הרי למקום פטור הוא נחשב, ולכן יש לפטור את הזורק, או דילמא [שמא]: כיון שעשאו רשות היחיד — כמאן דמלי דמיא [נחשב כאילו הוא מלא] ותחום רשות היחיד, כולל גם את גב הכותל, וממילא היתה הנחה על מקום ארבעה טפחים ויש לחייב את הזורק.

אמר עולא: קל וחומר שיהא כרשות היחיד, שכן אם לאחרים המשתמשים באותו חלל המגודר על ידי הכותל עושה כותל זה מחיצה ומחשיב את השטח הגדור בו כרשות היחיד, לכותל עצמו שיהיה ראשו נחשב כרשות היחיד לא כל שכן?! איתמר נמי [נאמר גם כן] כעין זה, שאמר ר' חייא בר אשי שכך אמר רב, וכן אמר ר' יצחק שכך אמר ר' יוחנן: כותל העומד ברשות הרבים והוא גבוה עשרה טפחים ואינו רחב ארבע, ומוקף לכרמלית, ועשאו רשות היחיד — אדם הזורק חפץ מרשות הרבים ונח החפץ על גביו — חייב, שאם לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן?!

ג בעי [שאל] ר' יוחנן: היה בור שעומקו תשעה טפחים ועקר ממנו מקרקעיתו חוליא של עפר והשלימה לעומקו של הבור על ידי עקירת החוליה לעשרה טפחים, אם יזרוק חוליה זו אל רשות הרבים — מהו הדין? וצדדי השאלה: האם נאמר כי עקירת החפץ (החוליה) ועשיית המחיצה (השלמת עומק הבור לעשרה) בהדי הדדי קאתו, ומיחייב [ביחד באו, ומתחייב], או שמא לא מיחייב [אינו מתחייב]? ואם תימצי [תרצה] לומר כי כיון שלא הוי [היה] מחיצה בת עשרה טפחים מעיקרא [מתחילה] ולכך יש לומר כי לא מיחייב [אינו מתחייב], כיצד אם כן נפתור את השאלה הבאה: היה בור שעומקו עשרה טפחים ונתן לתוכה מרשות הרבים חוליא, ומיעטה על ידי כך מעשרה טפחים, ומעתה אין הבור נחשב כבר רשות היחיד, מהו הדין בכגון זה? וצדדי השאלה: האם נאמר כי הנחת חפץ (החוליה) וסילוק מחיצה (הפחתת עומק הבור מעשרה טפחים) בהדי הדדי קאתו, ומיחייב [ביחד הם באים, ומתחייב] או אולי לא מיחייב [אינו מתחייב] כיון שאין מחיצה כל זמן המלאכה.

ומציעים: תיפשוט ליה מדידיה [תפתור לו לר' יוחנן את שאלתו מדברי עצמו], דתנן [שכן שנינו במשנה]: הזורק חפץ למרחק ארבע אמות ברשות הרבים ופגע החפץ בכותל, אם היה זה למעלה מעשרה טפחים שהוא מחוץ לתחומה של רשות הרבים — הרי זה כזורק באויר. ואם למטה מעשרה — כזורק בארץ, והזורק בארץ ארבע אמות — חייב. והוינן [והיינו עוסקים] בה, בביאורה של משנה זו: והא [והרי] לא נח החפץ הנזרק בכותל, וכיצד אפשר לחייבו על טלטול, כאשר לא היתה כאן הנחה?

ואמר ר' יוחנן: במשנה זו מדובר בדבילה [תאנה] שמינה שנינו, שהיא נדבקת לקיר כשהיא פוגעת בו. ועדיין יש להקשות: ואמאי [ומדוע] יתחייב במקרה זה? כאשר נדבקת הדבילה לכותל הא קא [הרי הוא] ממעט את המרחק מארבע אמות, שאם זרק במרחק ארבע אמות בדיוק מן הכותל, והדבילה תיחשב לפי ההנחה הקודמת של ר' יוחנן כחלק מן המחיצה נמצא שעכשיו יש פחות מארבע אמות מן המקום שזרק עד לדבילה, ובדין שיצא פטור. ומאחר ולא הביא זאת ר' יוחנן בחשבון משמע שלדעתו הנחת חפץ וביטול מחיצה אינם נחשבים כפעולה שנעשתה באותו רגע עצמו.

ודוחים: אין הדבר דומה, שכן התם [שם בדבילה] לא מבטל ליה [אינו מבטל אותה] לגבי הכותל, שבודאי תוסר הדבילה מן הכותל ואינה נחשבת כחלק ממנו. ואולם הכא [הכא] בחוליית הבור — הוא מבטל ליה [אותה] לגבי הבור, ומבטל מחיצה קבועה.

מעין שאלה זו בעי [שאל] רבא: זרק דף (לוח), ונח על גבי יתידות שהיו בגובה של עשרה טפחים אך לא ברוחב ארבעה טפחים, וכיון שנח שם הלוח יצר שטח הגבוה עשרה ורוחבו ארבעה טפחים, ודינו כרשות היחיד, מהו דינו? ושואלים: מאי קמיבעיא ליה [מה השאלה שנשאלת לו] — האם הנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו [ביחד הם באים]? היינו [זוהי] הרי בדיוק שאלת ר' יוחנן!

ומשיבים: שאלת רבא היתה מורכבת יותר, כי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] השאלה לרבא היה זה בכגון שזרק דף והיה מונח חפץ על גביו, מאי [מה דינו]? וצדדי השאלה: כיון דבהדי הדדי קאתו [שביחד הם, הדף והחפץ, באים] הרי כהנחת חפץ ועשיית מחיצה בבת אחת דמי [נחשב], שהחפץ והדף יחד נחשבים כיחידה אחת ויוצרים מחיצה עם הנחתם ולא היתה איפוא הנחה במקום אסור. או דילמא [שמא]: כיון דלא [שאי] אפשר שבשבעת הנפילה לא מידלא פורתא והדר נייח [יתרומם החפץ מעט ויחזור וינוח], שהרי אין הדף והחפץ צמודים לחלוטין, שמא כעשיית מחיצה תחילה בדף והנחת חפץ אחר כך דמי [נחשבת]. לשאלות אלה לא נמצא פתרון ועל כן תיקו [תעמודנה] במקומן.

ד שאלה הדומה קצת לקודמות שאל רבא, ותחילה הקדים את הצדדים הברורים בנושא זה. שאמר רבא: פשיטא [פשוט, ברור] לי שאם שפך מים על גבי מים — היינו [זוהי] הנחתן. ואם היתה בכך הוצאה מרשות לרשות — מתחייב. הניח אגוז על גבי מים —