לאו היינו מתניתין [האם אין זו היא משנתנו], ששנינו בה שאמר ר' יוחנן: והוא שנח על גבי משהו, משמע שאף שהיה החפץ סמוך לקרקע, כדי לחייב את הזורק צריך שינוח החפץ עליה ממש. אמר ליה [לו] מרימר לרבינא: מתגלגל קאמרת [אומר אתה] — אין להביא ראיה מן המתגלגל כיון שמתגלגל אין סופו לנוח, אבל האי [זה], חפץ הנזרק תוך שלושה טפחים לקרקע הייתי אומר: כיון שסופו לנוח, אף על גב [אף על פי] שהוא לא נח — כמאן [כמי] שנח דמי [הוא נחשב], על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] רבא הלכה זו, ויש בה חידוש.

א משנה הזורק חפץ בים למרחק ארבע אמות — פטור, שאין הים נחשב כרשות הרבים אלא ככרמלית. אם היה רקק (ביצה) מים, ורשות הרבים מהלכת בו הריהו כרשות הרבים, והזורק לתוכו חפץ למרחק ארבע אמות — חייב. וכמה יהיה עומקו והוא יהא נחשב עדיין כרקק מים לענין זה — כל שעומקו פחות מעשרה טפחים. ועוד, רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק בתוכו חפץ למרחק ארבע אמות — חייב.

ב גמרא אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: בשלמא [נניח] מה שנאמר לשון "הילוך" "הילוך" ("ורשות הרבים מהלכת בו") תרי זימני [שתי פעמים], הרי חזרה זו נחוצה היא, שכן הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], שהילוך אף שהוא על ידי הדחק — שמיה [שמו, נחשב] הילוך, אבל תשמיש אחר הנעשה רק על ידי הדחק — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] תשמיש. אלא מה שהוזכר "רקק" "רקק" תרי זימני [שתי פעמים] למה לי? ותירץ לו רבא: חד [אחד] עוסק בימות החמה וחד [ואחד] בימות הגשמים. וצריכי [וצריכים לפרט את שני המקרים]. דאי תנא חדא — הוה אמינא [שאם היה שונה רק אחד מן המקרים — הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] שאף שהוא על ידי הדחק עדיין הוא נחשב כהילוך — הרי זה בימות החמה, דעבידי אינשי דמסגי לאקורי נפשייהו [שעשוים אנשים להלך במים כדי לצנן עצמם], אבל בימות הגשמים — לא. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בימות הגשמים, הייתי אומר שכיון דמיטנפי [שמטונפים] אנשים בבוץ בין כה וכה לא איכפת להו [להם] ללכת ברקק, אבל בימות החמה — לא.

אביי אמר, אפשר להסביר זאת בדרך אחר: ואיצטריך [צריך] לומר את שני המקרים, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דלא הוי [היכן שאין] ברוחב הרקק ארבע אמות, שבכגון זה אנשים הולכים בתוכו ואינם מאריכים את דרכם בעקיפתו, אבל היכא דהוי [היכן שיש] ברוחבו ארבע אמות — אקופי מקפי ליה [מקיפים אותו בני אדם], ולכן הוצרך להשמיענו שבין ברקק צר ובין ברקק רחב עוברים.

רב אשי אמר הסבר אחר: איצטריך [צריך] להשמיענו פעמיים, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דהוה [היכן שיש] ברוחבו לפחות ארבעה טפחים, אבל היכא דלא הואי [שאין] ברוחבו ארבעה טפחים — מיפסעי פסעי ליה [פוסעים] אנשים ועוברים עליו ולא בתוכו. ומעירים: ואזדא [והלך] רב אשי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר רב אשי: האי מאן דזריק ונח אגודא דגמלא [מי שזורק חפץ ונח החפץ על אחד מן הקרשים שבגשר] — מיחייב [חייב], שאף שרוחב כל אחד מן הקרשים פחות מארבעה טפחים מצטרף הוא לשאר הקרשים להיות רשות הרבים, שהרי סוף סוף רבים בוקעין (עוברים) בו ודורכים עליו.

ג משנה הזורק חפץ מן הים ליבשה, וכן מן היבשה לים, וכן מן הים לספינה, וכן מן הספינה לים, וכן מן הספינה לחבירתה — פטור, לפי שהים דינו ככרמלית. ספינות שהיו קשורות זו בזו — מטלטלין מזו לזו בשבת. ואם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות (סמוכות) זו לזו — אין מטלטלין מזו לזו.

ד גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדרך בה ניתן למלא מים מן הים לספינה בשבת שבים, רב הונא אמר: מוציאין הימנה (ממנה), מדופן הספינה, החוצה זיז כל שהוא לסימן והיכר, וממלא דרכו מים מן הים. ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אומרים]: עושה מקום ארבעה כעין מסגרת שיש בה ארבעה על ארבעה טפחים, ומתוכה ממלא.

ומסבירים את השיטות; רב הונא שאמר שמוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא, קסבר [הוא סבור] שאת הכרמלית שבים מארעא משחינן [מקרקע הים אנו מודדים]. וכיון שהים עצמו מגיע למעלה מעשרה טפחים נמצא שהספינה מצויה באויר, ואוירא [והאויר] מקום פטור הוא, כדין כל דבר הגבוה עשרה טפחים משטחה של הכרמלית. ומן הדין הוא שזיז נמי [גם כן] לא ליבעי [יצטרכו], שהרי הוא שואב ממקום פטור אל רשות היחיד, והדבר מותר לכתחילה. אלא הטעם לכך שהצריכו זיז זה: כי היכי דליהוי ליה היכרא [כדי שיהיה לו היכר], שלא יבוא לשאוב מכרמלית גמורה לרשות היחיד.

ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אמרו] שצריך שיהא עושה מקום ארבעה, וממלא, קסברי [הם סבורים] שאת הכרמלית שבים משפת מיא משחינן [המים העליונה אנו מודדים], ומיא ארעא סמיכתא [ומי הים כאדמה סמיכה, צפופה נחשבים]. ולכן אי לא עביד [אם אינו עושה] מקום ארבעה — הרי קא [הוא] מטלטל מכרמלית לרשות היחיד.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרבה בר אבוה: ולשיטת רב הונא שאמר שדיו אם מוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא, יש לחשוש כי זימנין דליכא [לפעמים שאין] שם עשרה טפחים, וקא [ונמצא שהוא] מטלטל מכרמלית לרשות היחיד! אמר ליה [לו]: גמרינן [למודים אנו] שאין ספינה מהלכת בעומק פחות מעשרה. והקשה: והא מורשא אית [והרי בליטה יש] לה לספינה בחרטומה, ושם גבוהה היא מעשרה לקרקע, ושמא אכן חרטום הספינה גבוה מקרקע הים אבל לכל אורך הספינה אין עומק של עשרה טפחים! אמר רב ספרא: גשושי אזלי קמה [גששים, אנשים המודדים את עומד הים, הולכים לפניה] ודואגים שלא תגיע למקום הפחות מעשרה טפחים.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: ולשיטת רב חסדא ולרבה בר רב הונא דאמרי [שאומרים] שכדי שיוכל למלאות מים לספינה בשבת עושה מקום ארבעה וממלא, אם כן את השופכין דידיה היכי שדי להו [שלו הנמצאים בה איך משליך, שופך, אותם לים]? וכי תימא [ואם תאמר] דשדי להו [שמשליך אותם] באותו מקום ששאב — מאיסי ליה [מאוסים לו, בעיניו] המים שישאב ממקום זה. ותירץ לו: דשדי להו אדפנא [שמשליך אותם על דופן] הספינה, ומשם הם נשפכים מעצמם לים ולא על ידי מעשה ישיר מצידו. ושואלים: והא איכא [והרי יש] בכך כחו, שהרי בכל זאת מכוח פעולתו מתגלגלים המים לים! ומתרצים: כחו בכרמלית לא גזרו, ואסרו רק בזריקה ישירה. ומנא תימרא [ומנין תאמר] שכן הוא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ספינה אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה,