דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

שבת ק ע"ב - פירוש שטיינזלץ

לאו היינו מתניתין [האם אין זו היא משנתנו], ששנינו בה שאמר ר' יוחנן: והוא שנח על גבי משהו, משמע שאף שהיה החפץ סמוך לקרקע, כדי לחייב את הזורק צריך שינוח החפץ עליה ממש. אמר ליה [לו] מרימר לרבינא: מתגלגל קאמרת [אומר אתה] — אין להביא ראיה מן המתגלגל כיון שמתגלגל אין סופו לנוח, אבל האי [זה], חפץ הנזרק תוך שלושה טפחים לקרקע הייתי אומר: כיון שסופו לנוח, אף על גב [אף על פי] שהוא לא נח — כמאן [כמי] שנח דמי [הוא נחשב], על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] רבא הלכה זו, ויש בה חידוש.

א משנה הזורק חפץ בים למרחק ארבע אמות — פטור, שאין הים נחשב כרשות הרבים אלא ככרמלית. אם היה רקק (ביצה) מים, ורשות הרבים מהלכת בו הריהו כרשות הרבים, והזורק לתוכו חפץ למרחק ארבע אמות — חייב. וכמה יהיה עומקו והוא יהא נחשב עדיין כרקק מים לענין זה — כל שעומקו פחות מעשרה טפחים. ועוד, רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק בתוכו חפץ למרחק ארבע אמות — חייב.

ב גמרא אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: בשלמא [נניח] מה שנאמר לשון "הילוך" "הילוך" ("ורשות הרבים מהלכת בו") תרי זימני [שתי פעמים], הרי חזרה זו נחוצה היא, שכן הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], שהילוך אף שהוא על ידי הדחק — שמיה [שמו, נחשב] הילוך, אבל תשמיש אחר הנעשה רק על ידי הדחק — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] תשמיש. אלא מה שהוזכר "רקק" "רקק" תרי זימני [שתי פעמים] למה לי? ותירץ לו רבא: חד [אחד] עוסק בימות החמה וחד [ואחד] בימות הגשמים. וצריכי [וצריכים לפרט את שני המקרים]. דאי תנא חדא — הוה אמינא [שאם היה שונה רק אחד מן המקרים — הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] שאף שהוא על ידי הדחק עדיין הוא נחשב כהילוך — הרי זה בימות החמה, דעבידי אינשי דמסגי לאקורי נפשייהו [שעשוים אנשים להלך במים כדי לצנן עצמם], אבל בימות הגשמים — לא. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בימות הגשמים, הייתי אומר שכיון דמיטנפי [שמטונפים] אנשים בבוץ בין כה וכה לא איכפת להו [להם] ללכת ברקק, אבל בימות החמה — לא.

אביי אמר, אפשר להסביר זאת בדרך אחר: ואיצטריך [צריך] לומר את שני המקרים, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דלא הוי [היכן שאין] ברוחב הרקק ארבע אמות, שבכגון זה אנשים הולכים בתוכו ואינם מאריכים את דרכם בעקיפתו, אבל היכא דהוי [היכן שיש] ברוחבו ארבע אמות — אקופי מקפי ליה [מקיפים אותו בני אדם], ולכן הוצרך להשמיענו שבין ברקק צר ובין ברקק רחב עוברים.

רב אשי אמר הסבר אחר: איצטריך [צריך] להשמיענו פעמיים, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דהוה [היכן שיש] ברוחבו לפחות ארבעה טפחים, אבל היכא דלא הואי [שאין] ברוחבו ארבעה טפחים — מיפסעי פסעי ליה [פוסעים] אנשים ועוברים עליו ולא בתוכו. ומעירים: ואזדא [והלך] רב אשי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר רב אשי: האי מאן דזריק ונח אגודא דגמלא [מי שזורק חפץ ונח החפץ על אחד מן הקרשים שבגשר] — מיחייב [חייב], שאף שרוחב כל אחד מן הקרשים פחות מארבעה טפחים מצטרף הוא לשאר הקרשים להיות רשות הרבים, שהרי סוף סוף רבים בוקעין (עוברים) בו ודורכים עליו.

ג משנה הזורק חפץ מן הים ליבשה, וכן מן היבשה לים, וכן מן הים לספינה, וכן מן הספינה לים, וכן מן הספינה לחבירתה — פטור, לפי שהים דינו ככרמלית. ספינות שהיו קשורות זו בזו — מטלטלין מזו לזו בשבת. ואם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות (סמוכות) זו לזו — אין מטלטלין מזו לזו.

ד גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדרך בה ניתן למלא מים מן הים לספינה בשבת שבים, רב הונא אמר: מוציאין הימנה (ממנה), מדופן הספינה, החוצה זיז כל שהוא לסימן והיכר, וממלא דרכו מים מן הים. ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אומרים]: עושה מקום ארבעה כעין מסגרת שיש בה ארבעה על ארבעה טפחים, ומתוכה ממלא.

ומסבירים את השיטות; רב הונא שאמר שמוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא, קסבר [הוא סבור] שאת הכרמלית שבים מארעא משחינן [מקרקע הים אנו מודדים]. וכיון שהים עצמו מגיע למעלה מעשרה טפחים נמצא שהספינה מצויה באויר, ואוירא [והאויר] מקום פטור הוא, כדין כל דבר הגבוה עשרה טפחים משטחה של הכרמלית. ומן הדין הוא שזיז נמי [גם כן] לא ליבעי [יצטרכו], שהרי הוא שואב ממקום פטור אל רשות היחיד, והדבר מותר לכתחילה. אלא הטעם לכך שהצריכו זיז זה: כי היכי דליהוי ליה היכרא [כדי שיהיה לו היכר], שלא יבוא לשאוב מכרמלית גמורה לרשות היחיד.

ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אמרו] שצריך שיהא עושה מקום ארבעה, וממלא, קסברי [הם סבורים] שאת הכרמלית שבים משפת מיא משחינן [המים העליונה אנו מודדים], ומיא ארעא סמיכתא [ומי הים כאדמה סמיכה, צפופה נחשבים]. ולכן אי לא עביד [אם אינו עושה] מקום ארבעה — הרי קא [הוא] מטלטל מכרמלית לרשות היחיד.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרבה בר אבוה: ולשיטת רב הונא שאמר שדיו אם מוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא, יש לחשוש כי זימנין דליכא [לפעמים שאין] שם עשרה טפחים, וקא [ונמצא שהוא] מטלטל מכרמלית לרשות היחיד! אמר ליה [לו]: גמרינן [למודים אנו] שאין ספינה מהלכת בעומק פחות מעשרה. והקשה: והא מורשא אית [והרי בליטה יש] לה לספינה בחרטומה, ושם גבוהה היא מעשרה לקרקע, ושמא אכן חרטום הספינה גבוה מקרקע הים אבל לכל אורך הספינה אין עומק של עשרה טפחים! אמר רב ספרא: גשושי אזלי קמה [גששים, אנשים המודדים את עומד הים, הולכים לפניה] ודואגים שלא תגיע למקום הפחות מעשרה טפחים.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: ולשיטת רב חסדא ולרבה בר רב הונא דאמרי [שאומרים] שכדי שיוכל למלאות מים לספינה בשבת עושה מקום ארבעה וממלא, אם כן את השופכין דידיה היכי שדי להו [שלו הנמצאים בה איך משליך, שופך, אותם לים]? וכי תימא [ואם תאמר] דשדי להו [שמשליך אותם] באותו מקום ששאב — מאיסי ליה [מאוסים לו, בעיניו] המים שישאב ממקום זה. ותירץ לו: דשדי להו אדפנא [שמשליך אותם על דופן] הספינה, ומשם הם נשפכים מעצמם לים ולא על ידי מעשה ישיר מצידו. ושואלים: והא איכא [והרי יש] בכך כחו, שהרי בכל זאת מכוח פעולתו מתגלגלים המים לים! ומתרצים: כחו בכרמלית לא גזרו, ואסרו רק בזריקה ישירה. ומנא תימרא [ומנין תאמר] שכן הוא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ספינה אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ק - ב

וכי לאו היינו מתניתין [משנתנו] שהקשינו: "והא לא נח", ואשר אמר רבי יוחנן לפרשה: והוא שנח על גבי משהו [והוא שנח משהו, הגר"א] -

הרי מבואר, שאפילו תוך שלשה טפחים צריך הנחה על גבי משהו, שהרי אם לא כן היה לו לרבי יוחנן להעמידה בתוך שלשה, ואפילו לא נח על גבי משהו. וכיון שכן למה לו לרבא להשמיענו עוד כן!? [1]

אמר ליה רבינא למרימר: מתגלגל, דבר שהרוח מגלגלו באויר - קאמרת!? דהיינו, וכי ממתגלגל, שהוצרך רבי יוחנן להעמידו על גבי משהו, אתה מביא ראיה לעניננו? הרי מתגלגל, אין סופו לנוח, ולכן אם לא נח על גבי משהו, אינו חייב.

אבל האי, כשזרק ארבע אמות ברשות הרבים, ונזכר לאחר שעבר ארבע אמות והגיע לפחות משלשה טפחים סמוך לקרקע, וקודם שנח ממש על גבי קרקע, כיון דסופו לנוח, יש לומר, אף על גב דלא נח, כמאן דנח דמי. ולפיכך קא משמע לן רבא, שאף באופן שסופו לנוח, צריך הנחה על גבי משהו, אף אם היה בתוך שלשה סמוך לקרקע, ואם נזכר קודם שנח על גבי קרקע ממש אינו חייב. [2]

מתניתין:

הזורק בים ארבע אמות, הרי זה פטור, מפני שהים כרמלית הוא. [3]

אם היה רקק [שלולית] מים ברשות הרבים, ורשות הרבים מהלכת בו, שהיו הרבים מהלכים בו ברגליהם, הזורק לתוכו ממרחק ארבע אמות, חייב, כדין זורק ארבע אמות ברשות הרבים. ואף שאין הרקק כשאר רשות הרבים שהרבים מהלכים בו תדיר, כי בו אין מהלכים אלא על ידי הדחק, מכל מקום, כיון שמשתמשים הרבים בו דרך הילוך, הרי הוא רשות הרבים.

וכמה הוא עומק רקק מים שדינו כרשות הרבים ולא ככרמלית? פחות מעשרה טפחים. [4]

חוזרת המשנה ואומרת: רקק מים ברשות הרבים, ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק [בתוכו] [לתוכו, לעיל ח ב] ארבע אמות, חייב.

גמרא:

אמר תמה ליה ההוא מרבנן [אחד מן התלמידים] לרבא: בשלמא "הילוך הילוך" תרי זימני, כלומר, זה ששנה התנא פעמיים במשנה ואמר ש"רשות הרבים מהלכת" בו, שפיר חזר ושנה זאת, כי הא קא משמע לן, שרק משום שהרקק הוא צורך הרבים להילוך הוא נחשב לרשות הרבים, כי אף שהילוך על ידי הדחק הוא, מכל מקום, הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך, ואילו תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש. כגון גומא ברשות הרבים, שאין משתמשים בה הרבים להילוך אלא רק להכניס שם חפצים, אין זה מחשיבה לרשות הרבים. [5] [6]

אלא "רקק רקק" ששנה התנא תרי זימני, למה לי!? למה חזר ושנה התנא את דין ההילוך על ידי הדחק ברקק דוקא, והרי עדיף היה לו לשנות שני אופנים שונים, כדי להשמיענו שאפילו הילוך שאינו אלא על ידי הדחק עושה רשות הרבים, ולא לשנות פעמיים באותו האופן. [7]

ומשנינן: חד רקק שנה התנא להשמיענו כי בימות החמה חשוב הרקק רשות הרבים.

וחד וכתב רקק נוסף להשמיענו כי גם בימות הגשמים חשוב הרקק רשות הרבים.

וצריכי, יש צורך להשמיענו כי הן בימות החמה חשוב הרקק כרשות הרבים, והן בימות הגשמים:

דאי תנא חדא, אילו היה התנא שונה "רקק" רק פעם אחת, הוה אמינא: הני מילי בימות החמה נחשב הרקק לרשות הרבים, משום דעבידי אינשי דמסגי ברקק לקרורי נפשייהו [מצוי שהרבים ייכנסו ברקק כדי לצנן גופם]. אבל רקק בימות הגשמים, אימא לא הוי רשות הרבים.

ואי אשמעינן התנא רק בימות הגשמים שנחשב הרקק רשות הרבים, הוה אמינא לכך הוא רשות הרבים משום דכיון דבלאו הכי מיטנפי, לא איכפת להו [מתוך שמטונפים רגליהם בימות הגשמים, לא איכפת להם ליכנס ברקק הבוצי]. אבל רקק בימות החמה לא הוי רשות הרבים. ולכך צריכה המשנה לכפול "רקק".

אביי אמר: לכך איצטריך לשנות פעמיים רקק, כי סלקא דעתך אמינא, הני מילי, דהוי הרקק רשות הרבים, היכא דלא הוי הרקק רחב [8] ארבע אמות, כי היות ואין האנשים צריכים ללכת הרבה בתוכו, אין הם מטריחים את עצמם להקיפו -

אבל היכא דהוי הרקק רחב ארבע אמות, אין האנשים נכנסים לתוכו, אלא אקופי מקפי ליה [מקיפים הם את הרקק] ובלבד שלא ללכת ארבע אמות בתוך הרקק.

ולכך השמיעה לנו המשנה שתי בבות ברקק, כדי להשמיענו שאף רקק הרחב ארבע אמות הרי הוא רשות הרבים.

רב אשי אמר להיפך: איצטריך להשמיענו שתי בבות ברקק, כי סלקא דעתך אמינא, הני מילי דהוי הרקק רשות הרבים, היכא דהוי רוחב הרקק ארבע אמות. אבל היכא דלא הואי רוחב הרקק ארבע [9] אמות, אינה רשות הרבים, כי מיפסעי פסעי ליה [מדלגים הם עליה] ואינם הולכים בתוכה.

לכן השמיעה לנו המשנה שתי בבות ברקק, כדי להשמיענו כי אף רקק שאינו רחב ארבע אמות, רשות הרבים הוא, כי על אף שיש המדלגים עליו, יש הרבה שפוסעים בתוכו. [10]

ואזדא רב אשי לטעמיה [הלך רב אשי בדבריו אלו לשיטתו], דאמר רב אשי:

האי מאן דזריק חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, ונח החפץ אגודא דגמלא [על דף שבגשר המוטל לרוחב הגשר כשאר הדפים, ומובדל מחבירו], מיחייב, שהרי רבים בוקעין בו. כלומר, אף על גב שיש הפוסעים מעל גבי דף זה ואינם מניחים את רגלם עליו, [11] יש הרבה שעוברים ודורכים עליו. וכן הוא הדין גם ברקק.

מתניתין:

הזורק מן הים שהוא כרמלית ליבשה למקום שהוא רשות הרבים, ומן היבשה לים, ומן הים לספינה שהיא רשות היחיד, ומן הספינה לים, ומן הספינה לחבירתה -

בכל אלו הרי זה פטור. שהרי לא הוציא או הכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אלא מכרמלית לרשות היחיד או רבים, ומהן אליה, או מרשות היחיד לרשות היחיד. ומן התורה אין חייבים אלא על הוצאה מרשות לרשות דהיינו רשויות הרבים והיחיד.

ספינות שהיו קשורות זו בזו: מטלטלין מזו לזו, שהרי שתיהן רשויות היחיד הן, ויתבאר יותר בגמרא.

ואם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות [סמוכות] זו אצל זו, אין מטלטלין מזו לזו, כיון שהים מפסיק ביניהם, ויתבאר יותר בגמרא.

גמרא:

איתמר: ספינה, כלומר המהלך בספינה בים, [12] ובא למלאות מים מן הים - שהוא כרמלית - לספינה שהיא רשות היחיד:

רבה אמר: מוציאין הימנה [מדופני הספינה כלפי חוץ] במקום שהוא ממלא: זיז [בליטת עץ] [13] כל שהוא להיכר בעלמא, [14] וממלא, ומפרש טעמא ואזיל.

רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: עושה מקום ארבעה, כלומר, עושה חלל ארבעה על ארבעה טפחים מחוץ לספינה מוקף במחיצות קטנות, [15] וממלא דרך אותו חלל בלבד.

ומפרשת הגמרא את טעמיהם: רב הונא אמר: מוציא הימנה זיז כל שהוא, וממלא מן הים, ואף על פי שהים הלוא כרמלית הוא, ואילו הספינה רשות היחיד היא, כי קסבר, כרמלית מארעא משחינן [ים שהוא כרמלית מודדים אותו מקרקעיתו], ואילו אוירא שמעל עשרה טפחים, אפילו עדיין יש שם מים, "מקום פטור" הוא.

כלומר, הרי קיימא לן [16] שכרמלית תופסת בגובהה עד עשרה טפחים בלבד כרשות הרבים, וסובר רב הונא כי מדידת עשרת הטפחים שמעליו הוא "מקום פטור", מקרקעית הים היא נמדדת, ולפיכך יכול למלאות מן הים במקום שהספינה מהלכת בו, [17] כי המים גבוהים במקום הילוך הספינה יותר מעשרה טפחים, ונמצא ממלא ממקום פטור לרשות היחיד, שאין בזה איסור אפילו מדרבנן.

ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי [מעיקר הדין אף זיז לא היה צריך], אלא כי היכי דליהוי ליה היכירא [כדי שיהיה לו היכר על ידי הזיז] שלא יעשה כן בכרמלית גמורה. [18]

רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: עושה מקום ארבעה על ארבעה, וממלא. אבל בלי זה אסור לו למלאות, טעמם הוא, כי קסברי, כרמלית משפת מיא משחינן [משפת המים מודדים את עשרת הטפחים, שהכרמלית תופסת], כי מיא ארעא סמיכתא היא [המים עצמם חשובים כקרקע עבה], ומשם יש לנו למדוד, ונמצא, שכל המים כרמלית המה, ולפיכך: אי לא עביד מקום ארבעה, נמצא קא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד.

אמר תמה ליה רב נחמן לרבה בר אבוה: ולרב הונא, דאמר "מוציא הימנה זיז כל שהוא, וממלא", והרי זימנין דליכא עשרה [פעמים שעומק המים במקום שהספינה מהלכת הוא פחות מעשרה טפחים], ונמצא דקא מטלטל בשואבו משם את המים לספינה, מכרמלית לרשות היחיד, שהרי עד עשרה טפחים מקרקעית הים אף לשיטתו כרמלית הוא!?

אמר תירץ ליה רבה בר אבוה לרב נחמן: גמרינן [מקובלנו]: דאין ספינה מהלכת בגובה פחות מעשרה טפחים מקרקעית הים.

ואכתי מקשינן: והא מורשא אית לה לספינה!? כלומר, הרי ראש הספינה הולך ומגביה מן המים, ונמצא שאפילו אם היו המים פחותים מעשרה, אין הספינה גוששת שם [על הקרקע], ואם ממלא כנגד אותו מקום, נמצא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד. [19]

אמר תירץ רב ספרא: גשושי אזלי קמה דספינה, גששים הולכים לפני הספינה, כלומר, בני אדם ממשמשים בכלונסאות את עומק המים, ואין מניחין לילך הספינה אלא במקום עמוק, שמא תיתקע קרקעית הספינה בקרקע.

אמר תמה ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: לרב חסדא ולרבה בר רב הונא, דאמרי עושה מקום ארבעה וממלא, ובלי זה אסור הוא למלאות, ומשום שכל המים כרמלית המה, אם כן, מי השופכין דידיה [של הספינה], היכי שדי להו [היכן שופך הוא אותם], והרי אם שופכם לים, הוא מוציא מרשות היחיד לכרמלית, שהרי כל הים כרמלית הוא, ואפילו למעלה מעשרה טפחים מקרקעית הים!?

וכי תימא ליישב, דשדי להו באותו מקום [שופך אף את מי השופכין דרך אותו חלל ארבעה], הרי אי אפשר לומר כך, כי הרי המים שישאב דרך אותו מקום, שם הוא שופך את שופכיו, מאיסי ליה [ימאסו].

ומשנינן: דשדי להו אדפנא דספינה. שופך את מי השופכים על דופן הספינה. כלומר, שופך בכל מקום שירצה, אך לא ישפכם ישירות מן הספינה לים, אלא ישפכם על חודו של דופן הספינה, ומשם הם נשפכים מאליהם אל הים, ואין בכך איסור, כיון שהוא לא שפך ישירות לים.

ומקשינן עלה: והא איכא "כחו", כלומר, והרי מכחו הם נשפכים לים, והרי זה כמוציא מרשות היחיד לכרמלית.

ומשנינן: "כחו" בכרמלית, שאין איסור ההוצאה אליה אלא מדרבנן, לא גזרו.

שואלת הגמרא: ומנא תימרא, מנין לנו שאכן לא גזרו כחו בכרמלית?

ומשנינן: מהא דתניא: ספינה, אין מטלטלין לא מתוכה לים, [20] ולא מן הים לתוכה;.

הערות

[1] א. נתבאר על פי רש"י, שכתב: לאו היינו מתניתין, דקתני "חוץ לארבע אמות ונתגלגל, חייב", ואמר רבי יוחנן "והוא שנח", הא לא נח, לא, מדלא אוקמא רבי יוחנן כגון שבא לתוך שלשה. ומבואר מלשון רש"י כאן בהדיא, שרבי יוחנן העמידה למשנתנו למעלה משלשה, וזה כצד שני של הספק שנתבאר בהערות לעיל בהבנת רש"י. [ואילו היתה שיטת רש"י כצד הראשון של הספק, שרבי יוחנן איירי בתוך שלשה, היה לו לרש"י לומר: הרי רבי יוחנן אף הוא בתוך שלשה איירי, ומכל מקום הצריך שינוח על גבי משהו]. ב. כתב רבי עקיבא איגר במערכת קלוטה שמצינו פלוגתא אם מתגלגל החפץ על גבי קרקע [ואינו נח מתנועתו] חייב או לא, דהרי בברייתא [לעיל צז א, שהיא כרב חלקיה בר טובי החולק על רבא], דקתני בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן "למטה משלשה דברי הכל חייב", והינו מטעם "לבוד". [הרי שהוא חייב] אף דהחפץ מתנענע, [כי "לבוד" הלוא אינו מעמידו מתנועתו]. אולם לקמן "מתגלגל קאמרת", סבירא ליה לרבא, דבכי האי גוונא [שהוא תוך שלשה סמוך לקרקע] פטור. ועיין ברש"י שם, דמשמע, דאף לרבא חייב במתגלגל על גבי קרקע [כי אף הוא אינו מצריך שינוח החפץ מתנועתו], ורק למטה משלשה לא הוי כ"לבוד" רק באחזתו הרוח, [או שנח על גבי משהו]. כלומר, אף לרבא אין הטעם משום שמתגלגל אינו חייב, אלא הטעם הוא משום דבאופן שהוא מתגלגל אין אומרים "לבוד", ופטורו הוא משום שלא הגיע עד הקרקע, כן נראית כוונתו לכאורה. ולא פירש רבי עקיבא איגר מהיכן משמעות זו מרש"י. אך רש"י במשנה כתב: זרק חוץ לארבע אמות ונתגלגל, חייב: לא שנפל לארץ, דאם כן לא צריכא למימר, אלא שהרוח גלגלתו מן האויר לתוך ארבע אמות. ומשמע כוונתו, שאם נפל לארץ פשיטא שהוא חייב, אף שלא נח מתנועתו, הרי מבואר דבאופן זה אין מי שחולק לומר שהוא פטור. ולפי מה שנתבאר באות א, דמרש"י משמע בהדיא דרבי יוחנן שהעמידה על גבי משהו היינו למעלה משלשה, ובלאו הכי אינו חייב מפני שלא נח [וכדמקשינן "והא לא נח"]. אם כן הרי נמצא, שאם מתגלגל הוא בארץ הרי הוא חייב ואף שלא נח מתנועתו, ואילו באויר אינו חייב כשלא נח מתנועתו, וצריך ביאור: מה היא סברת החילוק בין מתגלגל באויר לבין מתגלגל בארץ ! ? והניחא אם כוונת רבי יוחנן היא, דמיירי בנח בתוך שלשה, אם כן יש לומר שקושיית הגמרא "והא לא נח" אין הכוונה להקשות: הרי לא נח מתנועתו, אלא כוונת הגמרא להקשות הרי לא נח בארץ, כי אף אם למטה משלשה הוא הרי אין אומרים "לבוד" כשהוא מתגלגל. ולזה תירץ רבי יוחנן שנח על גבי משהו, ושוב ממילא אמרינן "לבוד" והרי הגיע לארץ. אך לפי מה שנתבאר בדעת רש"י שהכוונה היא כשנח על גבי משהו למעלה משלשה, אם כן החסרון כשלא נח על גבי משהו הוא משום שבאויר אינו חייב אלא אם נח מתהנועתו, וזה צריך ביאור: מה היא סברת החילוק בין מתגלגל באויר למתגלגל על גבי קרקע, לענין הנחה מתנועתו! ?

[2] בפשוטו הגמרא צריכה ביאור, למה מתגלגל חשוב אין סופו לנוח, ואילו זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים - שהיא בפשוטו עיקר מימרתו של רבא - חשוב "סופו לנוח", והרי אם תפרש שמתגלגל אין סופו לנוח במקום חיוב, הרי אף זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אין סופו לנוח במקום חיוב, שהרי לבסוף נח ברשות היחיד. ולזה ביאר רש"י [בד"ה כיון דסופו לנוח, שכתב: ונזכר עד שלא נח], שחילוק הגמרא אכן אינו בין משנתנו לזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, אלא בין משנתנו לזורק ארבע אמות ונזכר קודם שנח, ומשום שבאופן זה אכן סופו לנוח במקום חיוב. כן נראה לכאורה בהבנת הסוגיא, ופירושו של רש"י בה. אך ראה במאירי שהזכיר שני פירושים במה שאמר "מתגלגל אין סופו לנוח". האחד: "מתגלגל קא אמרת, כלומר, אף על פי שאמרו בענין משנתנו שצריך שתנוח על גבי משהו, לא היית למד ממנה בענין קלוטה, שהמתגלגל הואיל ואין סופו לנוח בבירור, ראוי שצריך לחיובו שתנוח על גבי משהו, אבל קלוטה הואיל וסופו לנוח על כל פנים, הייתי סבור שנקלטה תוך שלשה יהא חייב בלא הנחה על גבי משהו". השני: "המתגלגל באויר אין סופו לנוח, רצה לומר במקום חיוב, ומתוך כך ראוי להצריכו שתנוח, אבל קלוטה, כיון שסופו לנוח, הייתי אומר, אף על גב דלא נח כמאן דנח דמי".

[3] ולכן "פטור אבל אסור", ככל פטורי שבת. והטעם שהים אינו חשוב כרשות היחיד, ואף שיש לו מחיצות בשפתו, כתב ה"משנה ברורה" [שמה מח, על המבואר שם בשולחן ערוך שהים כרמלית היא]: ואף על גב ד"מיא לא מבטלי מחיצתא", יש לומר: דכל חריץ שאינו משופע כדי שיתלקט גבוה עשרה טפחים מתוך ארבע אמות [אלא נמשך השיפוע יותר מארבע אמות], לא הוי רשות היחיד, [כי אין זו מחיצה], ומצוי הוא שאצל שפתו אינו עמוק כל כך תיכף. מגן אברהם. [ויש להעיר מדברי רש"י בעמוד א בטעם מתלקט עשרה מתוך חמש שאינו רשות היחיד, שהוא משום ד"הרי הוא כרשות הרבים דניחא תשמישתיה להילוך"]. ובמאירי נזכר הטעם, משום דהמחיצות רחוקות זו מזו מאוד, אינן מצטרפות לעשות מה שביניהן רשות היחיד. והוסיף ה"משנה ברורה": ולפי זה אפילו אם אצל שפתו הוא עמוק, גם כן אינו רשות היחיד מן התורה מטעם זה. והוסיף עוד: ונהר, אף על גב דשתי מחיצות אינן רחוקות זו מזו, כיון דאידך השנים הם רחוקות זו מזו כמה פרסאות, אינם מצטרפות לאלו השנים.

[4] כתב ה"משנה ברורה" [שמה מח]: ואם הרקק עמוקה עשרה ורחבה ארבעה טפחים הוי כרמלית כמו ים [רמב"ם פרק יד]. ועיין ב"פרי מגדים", שמסתפק לומר דרק לחומרא הוי ככרמלית, שלא להוציא מתוכה לרשות היחיד, אבל מן התורה רשות היחיד הוא. וב"שער הציון" כתב, שבמאירי משמע כי מן התורה לא הוי רשות היחיד, משום שבאגם אין המחיצות ניכרות.

[5] ואין דינה כעמוד תשעה ברשות הרבים שהרבים מכתפין עליו, שהוא רשות הרבים, כמבואר לעיל ח א, רש"י.

[6] ב"קהלות יעקב" [סימן י אות ב ד"ה והנה], ביאר את החילוק שבין הילוך לתשמיש, שאין זה משום סוג התשמיש, אלא משום מיקומם של הגומא או הרקק. כי יש שני דרכים לעשות מקום לרשות הרבים, וכל אחד משני הדרכים מועיל להחשיב את המקום כרשות הרבים: א. מקום העשוי לשימוש של רשות הרבים, כמו עמוד תשעה ברשות הרבים שהרבים מכתפין עליו, שמבואר לעיל ח א שהוא רשות הרבים אף שאינו שוה עם הרשות הרבים, ובלבד שיהא תשמיש נוח, ולא על ידי הדחק. וכדאמרינן דתשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש, ולכן בור תשעה אינו נעשה רשות הרבים מפאת תשמיש. ב. ויש עוד רשות הרבים אף על פי שאינו משתמש בו אלא על ידי הדחק, והיינו כשהוא שוה [עומד בשוה עם שאר רשות הרבים]. וזהו הענין שאמרו בגמרא "הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך", שהילוך במקום שוה, שאינו חולק רשות לעצמו [וכמו שכתב "תוספות יום טוב" פרק יא דשבת משנה ד על משנה זו: כיון שהוא קרקע שוה עם הרשות הרבים, ממילא הוא חלק מרשות הרבים]. ושמא תאמר, כיון שאין ברקק הילוך נוח רק הילוך על ידי הדחק, בטל שם רשות הרבים ממנו, לכן אמרינן "הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך". פירוש, כיון שהוא שוה לרשות הרבים, והוא חלק מהרשות הרבים, רק שבאנו לעקור אותו מתורת רשות הרבים מחמת חסרון תשמיש לרבים, בזה אמרינן, כיון שיש, על כל פנים, תשמיש של הילוך על ידי הדחק, לא מתבטל ממנו תורת רשות הרבים. אבל עמוד, שהוא בעצמותו חלוק מרשות הרבים, ורק באנו להחשיב אותו רשות הרבים מפאת התשמיש, בזה אמרינן שהוא לא נעשה רשות הרבים אלא בתשמיש הנוח. וזהו החילוק שבין תשמיש על ידי הדחק לבין הילוך על ידי הדחק, דשלא להפקיעו מדין רשות הרבים, סגי בתשמיש על ידי הדחק, ואילו להביאו לתורת רשות הרבים, היכא שחלוק מרשות הרבים, היינו, שגבוה שלשה טפחים מקרקע הרשות הרבים, כגון עמוד תשעה, אינו נעשה רשות הרבים, אלא משום שהוא תשמיש נוח.

[7] לעיל [ח ב] לשון הגמרא הוא בהיפוך: בשלמא רקק רקק תרי זימני, חד בימות החמה וחד בימות הגשמים. אלא הילוך תרי זימני למה לי. אלא שמע מינה: הילוך:. ופשטות כוונת הגמרא "רקק רקק תרי זימני", היינו, למה הוצרכה המשנה לכפול דין אחד פעמיים. ו"הילוך הילוך תרי זימני" היינו: למה הוצרכה המשנה להזכיר בפעם השניה שהרבים מהלכים בו. אך לשון הגמרא כאן צריך ביאור לכאורה: כי אם נצרכה המשנה לשנות הילוך תרי זימני, אם כן, לא יתכן לשאול "רקק רקק תרי זימני, למה לי?", כי אי אפשר לשנות הילוך שתי פעמים, מבלי לשנות את גוף הדין ! ? וזה הוא שהוקשה לרש"י, ולכן כתב "אלא רקק תרי זימני למה לי, לאשמועינן הילוך על ידי הדחק אחרינא". כלומר, אם לא נשנה דין זה אלא כדי להשמיענו שתשמיש על ידי הדחק אינו תשמיש, היה לו לתנא להשמיענו את הדין בדבר אחר שהרבים מהלכים בו, ולאו דוקא ברקק כמו ברישא.

[8] אורכו של הרקק הולך לרוחב רשות הרבים, ונמשך מכאן הרחק מרשות הרבים. ורוחב הרקק היינו לאורך רשות הרבים.

[9] כן צריך לומר, לפי מה שפירש רש"י דהיינו ארבע אמות. אך ראה ב"משנה ברורה" [שמה מח] שמפרש: ארבעה טפחים, וב"שער הציון" ציין ל"מגן אברהם" בשם הרמב"ם. וראה מה שכתב כאן הרש"ש.

[10] על פי רש"י לקמן גבי גודא דגמלא, שהשותה הגמרא לדין זה, וכתב רש"י שם: ואף על גב דאיכא דמיפסעו פסעי ולא מנחי כרעייהו עלה, איכא טובא דעברי עליה. וכתב ה"משנה ברורה" [שמה מח]: ואם היה רקק מים ברשות הרבים, ורשות הרבים מהלכת בתוכה, אם אינה עמוקה עשרה טפחים, אף על פי שאינה רחבה ארבעה טפחים, ועל ידי זה רוב מדלגין עליה ואין מהלכין בתוכה, אף על פי כן הוי רשות הרבים. [והוא הדין אם היה דף מונח על הרקק, ובני אדם עוברים עליה, הוי רשות הרבים]. וברש"י דף ק משמע קצת, דלא הוי רשות הרבים אלא אם כן הרבה בני אדם עוברים בתוכה. וראה ב"שפת אמת" כאן: אבל היכא דלא הוי ארבע מפסעי פסעי לה, נראה לפרש: דקא משמע לן, שאפילו הוי הכי דפסעי לה, מכל מקום, כיון דהוי הילוך לרבים דרך פסיעה נמי הוי רשות הרבים, דאם לא כן, הרי כמה בקעים איכא ברשות הרבים, שעוברים עליהם בפסיעה, רחוק לומר שלא יהיו רשות הרבים. [וכנראה, כוונתו לפרש דלא כרש"י. ואפשר, דאף כוונת ה"משנה ברורה" היא, דאם לא כרש"י, הוי רשות הרבים משום שדרך פסיעה הוי נמי רשות הרבים].

[11] כנראה, שאר דפי הגשר אחוזים האחד בחבירו, ומתוך כך אין חשש שייבקעו תחת רגליהם, אבל זה שהוא מובדל מחביריו, חוששים האנשים שמא ייבקע.

[12] נתבאר על פי לשון רש"י. ואם כן מיירי בימה של טבריה שמימיה מתוקים ובא למלאות מהם. או אפשר דלאו דוקא ים אלא נהר.

[13] ראה רש"י לעיל ד ב: כל עץ היוצא מן הכותל קרי "זיז".

[14] כתב המאירי: ודוקא כל שהו, שאם היה הזיז רחב ארבעה וגבוה מן המים שלשה, הרי זה כרמלית, ונמצא מוסיף איסור. ומבואר מדבריו שממלא את המים דרך הזיז, שעליו מניח הוא את הדלי.

[15] נתבאר על פי רש"י, והיינו: אפילו אם אין גובה המחיצות עשרה טפחים, וראה מה שהקשו התוספות על זה. והוסיף רש"י: ומחיצה תלויה מתרת במים. פירוש: אף שבכל מקום מחיצה תלויה אינה מתרת, וכמבואר גם לעיל צז א, מכל מקום במים הקילו חכמים שאף מחיצה תלויה מתרת. וענין זה מתבאר יותר לקמן קא ב. ובפשוטו, גדר ההיתר הוא, שאומרים "גוד אחית מחיצתא", וכאילו ירדו המחיצות עד לעומק הים, ונעשה שם רשות היחיד. אך ראה רמב "ן. וב"שפת אמת" תמה על דברי רש"י: אף על גב דמחיצה תלויה מתרת במים, על כל פנים צריך שתהא מחיצה, ובפחות מעשרה לא הויא מחיצה, אם כן מאי מהני מחיצות קטנות פחותות מעשרה. [אך ראה סוגיית הגמרא לקמן קא א גבי טרסקל, שאומרים "גוד אחית מחיצתא" במחיצות נמוכות של הטרסקל]. וראה בתוספות שפירשו באופן אחר.

[16] כמבואר לעיל ז א.

[17] וכאשר מפרשת הגמרא לקמן, ד"גמרינן, דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה טפחים".

[18] נתבאר על פי לשון רש"י, שכתב: דליהוי ליה היכירא לכרמלית גמורה. וראה ב"חידושי רבי עקיבא איגר ד"ה והנה לא מבעי', שהביא בשם הפני יהושע, "דבעינן זיז כל שהוא להיכירא, היינו דלאו כולי עלמא ידעי דהמים עמוקים עשרה". והוא הקשה על זה, ראה שם. ופירש שההיכר הוא, דלאו כולי עלמא יודעין דהדין דמארעא משחינן. ומובאים דבריו בהערות לקמן קא א.

[19] נתבאר על פי לשון רש"י, בתוספת הסברים במוסגר. ולשון המאירי: ואף על פי שיש לספינה מורשה, רצונו לומר: חדוד ראש הספינה שהוא גבוה מן המים, והולכת אף בפחות מעשרה עד שתגיע קרקעית הספינה לאותו מקום שאין שם עומק עשרה (והתעכב) [ותתעכב], ושמא ימלא בעוד שמורשת הספינה לשם, ונמצא דולה מכרמלית. ובביאור תירוץ הגמרא, לשון המאירי הוא: בני אדם מגששים בכלונסאות את עומק המים, ואין מניחין ליכנס ראש הספינה אלא במקומות שהקרקעית יכול לילך לשם.

[20] פירוש: אם אין שם זיז כל שהוא, או מקום ארבעה.

לאו היינו מתניתין [האם אין זו היא משנתנו], ששנינו בה שאמר ר' יוחנן: והוא שנח על גבי משהו, משמע שאף שהיה החפץ סמוך לקרקע, כדי לחייב את הזורק צריך שינוח החפץ עליה ממש. אמר ליה [לו] מרימר לרבינא: מתגלגל קאמרת [אומר אתה] — אין להביא ראיה מן המתגלגל כיון שמתגלגל אין סופו לנוח, אבל האי [זה], חפץ הנזרק תוך שלושה טפחים לקרקע הייתי אומר: כיון שסופו לנוח, אף על גב [אף על פי] שהוא לא נח — כמאן [כמי] שנח דמי [הוא נחשב], על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] רבא הלכה זו, ויש בה חידוש.

א משנה הזורק חפץ בים למרחק ארבע אמות — פטור, שאין הים נחשב כרשות הרבים אלא ככרמלית. אם היה רקק (ביצה) מים, ורשות הרבים מהלכת בו הריהו כרשות הרבים, והזורק לתוכו חפץ למרחק ארבע אמות — חייב. וכמה יהיה עומקו והוא יהא נחשב עדיין כרקק מים לענין זה — כל שעומקו פחות מעשרה טפחים. ועוד, רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק בתוכו חפץ למרחק ארבע אמות — חייב.

ב גמרא אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: בשלמא [נניח] מה שנאמר לשון "הילוך" "הילוך" ("ורשות הרבים מהלכת בו") תרי זימני [שתי פעמים], הרי חזרה זו נחוצה היא, שכן הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], שהילוך אף שהוא על ידי הדחק — שמיה [שמו, נחשב] הילוך, אבל תשמיש אחר הנעשה רק על ידי הדחק — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] תשמיש. אלא מה שהוזכר "רקק" "רקק" תרי זימני [שתי פעמים] למה לי? ותירץ לו רבא: חד [אחד] עוסק בימות החמה וחד [ואחד] בימות הגשמים. וצריכי [וצריכים לפרט את שני המקרים]. דאי תנא חדא — הוה אמינא [שאם היה שונה רק אחד מן המקרים — הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] שאף שהוא על ידי הדחק עדיין הוא נחשב כהילוך — הרי זה בימות החמה, דעבידי אינשי דמסגי לאקורי נפשייהו [שעשוים אנשים להלך במים כדי לצנן עצמם], אבל בימות הגשמים — לא. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בימות הגשמים, הייתי אומר שכיון דמיטנפי [שמטונפים] אנשים בבוץ בין כה וכה לא איכפת להו [להם] ללכת ברקק, אבל בימות החמה — לא.

אביי אמר, אפשר להסביר זאת בדרך אחר: ואיצטריך [צריך] לומר את שני המקרים, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דלא הוי [היכן שאין] ברוחב הרקק ארבע אמות, שבכגון זה אנשים הולכים בתוכו ואינם מאריכים את דרכם בעקיפתו, אבל היכא דהוי [היכן שיש] ברוחבו ארבע אמות — אקופי מקפי ליה [מקיפים אותו בני אדם], ולכן הוצרך להשמיענו שבין ברקק צר ובין ברקק רחב עוברים.

רב אשי אמר הסבר אחר: איצטריך [צריך] להשמיענו פעמיים, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דהוה [היכן שיש] ברוחבו לפחות ארבעה טפחים, אבל היכא דלא הואי [שאין] ברוחבו ארבעה טפחים — מיפסעי פסעי ליה [פוסעים] אנשים ועוברים עליו ולא בתוכו. ומעירים: ואזדא [והלך] רב אשי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר רב אשי: האי מאן דזריק ונח אגודא דגמלא [מי שזורק חפץ ונח החפץ על אחד מן הקרשים שבגשר] — מיחייב [חייב], שאף שרוחב כל אחד מן הקרשים פחות מארבעה טפחים מצטרף הוא לשאר הקרשים להיות רשות הרבים, שהרי סוף סוף רבים בוקעין (עוברים) בו ודורכים עליו.

ג משנה הזורק חפץ מן הים ליבשה, וכן מן היבשה לים, וכן מן הים לספינה, וכן מן הספינה לים, וכן מן הספינה לחבירתה — פטור, לפי שהים דינו ככרמלית. ספינות שהיו קשורות זו בזו — מטלטלין מזו לזו בשבת. ואם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות (סמוכות) זו לזו — אין מטלטלין מזו לזו.

ד גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדרך בה ניתן למלא מים מן הים לספינה בשבת שבים, רב הונא אמר: מוציאין הימנה (ממנה), מדופן הספינה, החוצה זיז כל שהוא לסימן והיכר, וממלא דרכו מים מן הים. ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אומרים]: עושה מקום ארבעה כעין מסגרת שיש בה ארבעה על ארבעה טפחים, ומתוכה ממלא.

ומסבירים את השיטות; רב הונא שאמר שמוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא, קסבר [הוא סבור] שאת הכרמלית שבים מארעא משחינן [מקרקע הים אנו מודדים]. וכיון שהים עצמו מגיע למעלה מעשרה טפחים נמצא שהספינה מצויה באויר, ואוירא [והאויר] מקום פטור הוא, כדין כל דבר הגבוה עשרה טפחים משטחה של הכרמלית. ומן הדין הוא שזיז נמי [גם כן] לא ליבעי [יצטרכו], שהרי הוא שואב ממקום פטור אל רשות היחיד, והדבר מותר לכתחילה. אלא הטעם לכך שהצריכו זיז זה: כי היכי דליהוי ליה היכרא [כדי שיהיה לו היכר], שלא יבוא לשאוב מכרמלית גמורה לרשות היחיד.

ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אמרו] שצריך שיהא עושה מקום ארבעה, וממלא, קסברי [הם סבורים] שאת הכרמלית שבים משפת מיא משחינן [המים העליונה אנו מודדים], ומיא ארעא סמיכתא [ומי הים כאדמה סמיכה, צפופה נחשבים]. ולכן אי לא עביד [אם אינו עושה] מקום ארבעה — הרי קא [הוא] מטלטל מכרמלית לרשות היחיד.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרבה בר אבוה: ולשיטת רב הונא שאמר שדיו אם מוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא, יש לחשוש כי זימנין דליכא [לפעמים שאין] שם עשרה טפחים, וקא [ונמצא שהוא] מטלטל מכרמלית לרשות היחיד! אמר ליה [לו]: גמרינן [למודים אנו] שאין ספינה מהלכת בעומק פחות מעשרה. והקשה: והא מורשא אית [והרי בליטה יש] לה לספינה בחרטומה, ושם גבוהה היא מעשרה לקרקע, ושמא אכן חרטום הספינה גבוה מקרקע הים אבל לכל אורך הספינה אין עומק של עשרה טפחים! אמר רב ספרא: גשושי אזלי קמה [גששים, אנשים המודדים את עומד הים, הולכים לפניה] ודואגים שלא תגיע למקום הפחות מעשרה טפחים.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: ולשיטת רב חסדא ולרבה בר רב הונא דאמרי [שאומרים] שכדי שיוכל למלאות מים לספינה בשבת עושה מקום ארבעה וממלא, אם כן את השופכין דידיה היכי שדי להו [שלו הנמצאים בה איך משליך, שופך, אותם לים]? וכי תימא [ואם תאמר] דשדי להו [שמשליך אותם] באותו מקום ששאב — מאיסי ליה [מאוסים לו, בעיניו] המים שישאב ממקום זה. ותירץ לו: דשדי להו אדפנא [שמשליך אותם על דופן] הספינה, ומשם הם נשפכים מעצמם לים ולא על ידי מעשה ישיר מצידו. ושואלים: והא איכא [והרי יש] בכך כחו, שהרי בכל זאת מכוח פעולתו מתגלגלים המים לים! ומתרצים: כחו בכרמלית לא גזרו, ואסרו רק בזריקה ישירה. ומנא תימרא [ומנין תאמר] שכן הוא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ספינה אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Isn’t that what we learned in the mishna, with regard to which Rabbi Yoḥanan said: That liability is when it came to rest atop something, which means that the object must actually land in order for the one who threw it to be liable. Mareimar said to Ravina: Are you saying it is a case of rolling? One cannot cite proof from a rolling object because a rolling object will not ultimately come to rest. However, with regard to this object, which passed within three handbreadths of the ground, I would say: Since it will ultimately come to rest, even though it has not yet come to rest, it is considered as an object that came to rest. Therefore, Rava teaches us that even in that case one is not liable until it actually comes to rest upon something.

MISHNA: One who throws an object four cubits into the sea is exempt. If there was a swamp and the public domain passes through it, one who throws an object four cubits into it is liable like one who carried four cubits in the public domain. And how deep is this swamp? It is less than ten handbreadths deep. In the case of a swamp that the public domain passes through, one who throws an object four cubits into the swamp is liable.

GEMARA: One of the Sages said to Rava: Granted, passing passing is mentioned twice in the mishna; this teaches us that passage under duress is considered passage, but usage under duress is not considered usage. But why do I need it to mention swamp swamp twice? Rava answered him: One case is referring to the summer, and one case is referring to the winter. And both cases are necessary, as had the mishna taught only one mention of swamp, I would have said that these matters, i.e., cases indicating that passage under duress is considered passage, apply only in the summer because people commonly pass through the swamp to cool themselves; however, in the winter I would have thought that it would not be so. And had the mishna taught us only the case of winter, I would have said that since they are filthy from mud anyway, they do not mind walking through the swamp, but in the summer it would not be so.

Abaye said: It is possible to explain this other way. It was necessary for the mishna to state swamp twice because it would have entered your mind to say that these matters apply specifically where the swamp is not four cubits wide because then people walk through the swamp and do not circumvent it, but where the swamp is four cubits wide, people circumvent it. Therefore, it was necessary to teach that people walk through swamps that are both narrow and wide.

Rav Ashi said another explanation: It was necessary for the mishna to state swamp twice because it would have entered your mind to say that these matters apply specifically where the swamp is at least four handbreadths wide, but where the swamp is not four handbreadths wide, people step over it and do not walk through it. The Gemara comments: And Rav Ashi follows his own reasoning, as Rav Ashi said: One who threw an object and it came to rest on one of the beams of a bridge is liable. Even though the width of each beam is less than four handbreadths, it joins together with the other beams to form a single surface of the public domain because even though many people step over the beams, still many people step on it.

MISHNA: One who throws an object from the sea to dry land, or from dry land to the sea, or from the sea onto a boat, or from a boat into the sea, or from one boat to another is exempt because the sea has the legal status of a karmelit. If boats are tied together, one may carry an object from one to the other on Shabbat. However, if they are not tied, even though they are adjacent, one may not carry from one to the other.

GEMARA: It was stated that the Sages disagreed with regard to the manner in which one may draw seawater onto a boat on Shabbat. Rav Huna said: One extends a projection of any size from the side of the boat as a distinctive sign, and fills a receptacle with water from the sea. Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna say: One creates an area, a frame of four by four handbreadths, and fills the water from inside it.

The Gemara explains: Rav Huna, who said that one extends a projection of any size and fills a receptacle with water, maintains that we measure the karmelit from the sea floor. Since the sea itself is deeper than ten handbreadths, the boat is considered to be floating in the air, and the air is an exempt domain, as it is above ten handbreadths from the ground of the karmelit. And by law one should not require a projection because he is drawing water from an exempt domain into a private domain, which is permitted ab initio. Rather, the reason a projection is required is so that he will have a distinctive sign and not come to draw water from a karmelit into a private domain.

Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna say: One creates an area, a frame of four by four handbreadths, and fills a receptacle with water. They maintain that we measure the karmelit from the surface of the water, and the water in the sea has a legal status like that of solid land. Therefore, if one does not create an area of four by four, he will carry from a karmelit to the private domain.

Rav Naḥman said to Rabba bar Avuh: And according to Rav Huna, who said that one extends a projection of any size from the side of the boat and fills a receptacle with water, isn’t there room for concern that at times when the water is not ten handbreadths deep, he will carry from a karmelit into the private domain? He said to him: We learned through tradition that a boat does not travel in water that is less than ten handbreadths deep. He asks: Although a boat has a protrusion at its bow is more than ten handbreadths above the sea floor, the entire length of the boat is not necessarily that far above the bottom. Rav Safra said: Those people who measure the depth of the water with long poles proceed before the ship and ensure that that the water is at least ten handbreadths deep.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rav Ḥiyya bar Avin: According to Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna, who say that in order to draw water onto a boat on Shabbat one creates an area of four by four handbreadths and fills a receptacle, how does he throw out his waste water? And if you say he pours it out in the same area from which he draws water, the water that he subsequently draws from there will be disgusting to him. Rav Ḥiyya bar Avin answered him: He pours it onto the side of the boat from which it runs into the sea, and he does not pour it directly into the sea. The Gemara asks: Even so, it is accomplished by means of his power. Although he did not pour it directly, he caused the waste water to enter the sea. The Gemara answers: The Sages did not issue a decree to prohibit an action performed by one’s power in a karmelit. They only prohibited throwing an object directly. And from where do you say that this is so? As it was taught in a baraita: With regard to a ship, one may neither carry from it into the sea, nor from the sea into it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעי רבא זרק דף ע"ג יתידות כגון טרסקל בראש קנה דנעשה רה"י ואמרינן מאי קא מיבעיא ליה הנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי היינו בעיא דר' יוחנן דאיבעיא ולא אפשיטא אלא כי קא מיבעיא ליה לרבא כגון שזרק דף ויש על גביו חפץ ונח הדף על גבי יתידות והחפץ על גביו מי אמרינן אפי' זה כהנחת חפץ ובהנחתו נעשית מחיצה דמי או דלמא כיון דלא אפשר שלא מידלא החפץ מעט ואח"כ יפול על הדף נמצא שנעשה מחיצה ואח"כ נותן החפץ עליו וחייב ועלתה בתיקו:

אמר רבא פשיטא לי זרק מים על גבי מים או שעקר מים מרה"י והניחן על גבי מים ברה"ר חייב וזו היא הנחתן זרק או שהניח אגוז על גביהן וצף על גביהן לאו הנחה היא ופטור ואגוז בכלי וכלי ע"ג המים לא אפשיטא שמן על גבי מים פלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבנן:
אמר אביי בור ברה"ר עמוק עשרה ורחב ח' זרק לתוכה מחצלת חייב דעדיין חדא רשותא היא אבל נתכוון לחלקה במחצלת הוויין להו ב' בורות עמוקין עשרה ואין בכל אחד רחב ד' שהרי מיעטן המחצלת מלהיות בכל אחד ד' ויצאו מתורת רה"י והרי הן מקום פטור והא דאביי פליגא אדר' יוחנן דהא ר' יוחנן בעי ליה חוליא מבטלא מחיצתא או לא וכיון דחוליא מיבעיא ליה מחצלת פשיטא ליה דודאי לא מבטלא מחיצתא ועדיין רה"י היא ולאביי דפשיטא ליה דמבטלא מחיצתא כ"ש חוליא דודאי מיבטלא מלתא דמיבעיא ליה לר' יוחנן פשיטא ליה לאביי ומים בבור לא ממעטי לה ולא מבטלי מחיצות אבל פירות (שביכר השומן) [שבכירה ושמין] בבור אם נתן כלום למעל' פטור דפירי מבטלי מחיצתא וה"מ דבטלינהו גבי בור אבל אי אצנעינהו לפירי בבור למהדר ולמיכל מינייהו לבתר הכי לא ממעטי בבור:
מתני' הזורק ד' אמות בכותל אם נתכוון לזרוק למעלה מעשרה טפחים בכותל הרי הוא כזורק באויר והזורק באויר פטור ואם נתכוון למטה מי' טפחים בכותל הרי הוא כזורק בארץ והזורק בארץ ד' אמות חייב ואקשינן עלה הזורק למטה מי' טפחים חייב והא לא נח ואוקמא ר' יוחנן בזורק דבילה שמינה שיש בה לחלוחית ונדבקת בכותל חייב שהרי נגמרת מחשבתו כאשר ניטוחה זו היא הנחתה הא דאמר ר' חייא זרק למעלה מי' טפחים בכותל והלכה ונחה בחור שהוא מחלוקת ר' מאיר ורבנן. פירוש כגון שהיה זה החור עצמו כגבוה י' טפחים ומקרקעית החור ולמטה עשרה טפחים מכוונים ואלו היה בחור ד' על ד' דברי הכל כרה"י וחייב הזורק מרה"ר לתוכו ושמעתין בחור דלית ביה ד' על ד' דר' מאיר סבר כל כי האי גוונא חוקקין להשלים וכיון שיש בעובי הכותל לחוק ולהשלימו לחור היה ד' על ד' רואין בכוונת הלב כאלו חקוק הוא ויש בו ד' על ד' וחייב וחכ"א אם יש בחור הזה ד' על ד' [חייב] אבל לחוק ולהשלים אין חוקקין כי האי גוונא חקיקה בלבו אלא הרי הוא כגדר גבוה י' טפחים ואינו רחב ד' שהזורק לתוכו פטור והא דר' מאיר וחכמים מפורש בפרק א' דעירובין כיפה ר' מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרין ושוין שאם יש ברגליה עשרה שחייבת אמר אביי הכל מודין אין ברגליה שלשה ולא כלום יש ברגליה ג' ואינה רחבה ד' ולא כלום הוא כי פליגי היכא דרחבה ד' ויש ברגליה ג' ואינה גבוה י' ויש בה לחוק ולהשלימה לעשרה דר"מ סבר חוקקין להשלים וחכמים סברי אין חוקקין להשלים וזה הוא (ביוה"כ) [בסוכה] פרק א' דחוקקין להשלים ומפורש נמי בפרק המוצא תפלין בעניין מפתח שהוא למעלה מעשרה. אמר אביי ש"מ מהא מתניתא תלת וחדא מינייהו חוקקין להשלים:
ירושלמי אם יש חור בכותל מחלוקת ר' מאיר וחכמים על דעתיה דר' מאיר יש בו ד' על ד' בין אין בו את רואה את הכותל כגמום על דעתייהו דרבנן אין את רואה את הכותל כגמום אלא כסתום. והך דרב חסדא דיציאות השבת דאמר נעץ קנה ברה"י וזרק ונח על גביו חייב אפי' גבוה מאה אמה שרה"י שלה עולה עד לרקיע לא דמיא להא לא ליבעיא דמרדכי ולא להא דר' חייא דהני בעמוד עומד ברה"ר וחלק רשות לעצמו בגובהו וכותל שהוא ברה"ר ונח בחור שהוא למעלה מי' טפחים אבל דרב חסדא בעמוד ברה"י ועקר אדם חפץ מרה"ר וזורק ברה"י למעלה ונח ע"ג עמוד שהוא ברה"י אפילו ע"ג ק' אמה חייב שכבר זרק מרה"ר לרה"י וקא אמרי' בה אמר אביי ברה"י כ"ע לא פליגי כדרב חסדא והאי חור אם היה בתוך י' לא חשיב לא כרה"ר ולא כרה"י דאתמר חורי רה"ר אביי אמר כרה"ר דמו רבא אמר לא כרה"ר דמו והאי דתנן למטה מי' טפחים כזורק בארץ דקא מוקי לה ר' יוחנן בדבילה שמינה איתיביה רבא לאביי מינה וא"ל אי ס"ד חורי רה"ר כרה"ר למה לי לאוקמה בדבילה שמינה לוקמה בחור. זמנין משני ליה אביי שאני צרור וחפץ דעבידי דהדרי זמנין משני ליה בכותל דלית ביה חור ממאי מדקתני רישא למעלה מי' טפחים כזורק באויר ואי ס"ד בכותל דאית ביה חור אמאי כזורק באויר לוקמא דנח בחור וכי תימא דלית ביה ד' והא רב יהודה אמר רב א"ר חייא זרק למעלה מי' ונח בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר"מ ורבנן אלא לאו ש"מ בכותל דלית ביה חור ואע"ג דאביי פריק לנפשיה הלכתא כרבא:
אמר רב יהודה אמר רב תל המתלקט י"ט מתוך ד' אמות וזרק ונח על גביו חייב. פי' אדם שעומד ברה"ר ועקר מרה"ר והניחו בתל זה כיון דקיי"ל גדר ברה"ר גבוה י' רחבו ד' זו היא רה"י גמורה האי תל נמי רה"י הוא והיכא דמי מתלקט כגון שצידו אחד עומד בגידור י' טפחים מן הארץ כגדר והצד שכנגדו משופע כמדרון וכמין כבש שמתוך ד' אמות בשיפוע המדרגה גובה ועולה י' טפחים כגון זה ד' אמות י' טפחים הציור.

הא דאמר ר"ה דמוציא זיז כל שהוא. ודאי למטה מי' משפת מיא קאמרי' דלמעלה במשהו סגי מיהו אף על פי כן ק"ל דהאמרן בפ"ק דלמטה מי' נמי אי איכא ד' הוי כרמלית ואי לא מקום פטור בעלמא הוי הלכך בזיז כ"ש סגי וי"ל דאויר כרמלית הוא ואין (הוצאת) [הנחת] זיז כלום, עי"ל דס"ל אפי' ברשויות דרבנן ובלבד שלא יחליפו והלכך אסור להוציא מכרמלית דים לספינה שהוא רה"י דרך זה אע"פ שהוא מקום פטור וה"נ משמע בפרק כיצד משתתפין לפום מסקנא דרבינא דר' יוחנן אפי' בדרבנן נמי קאמר ובלבד שלא יחליפו:

עושה מקום ד' וממלא. ק"ל טובא, מקום ד' נמי או כרמלית הוי או רה"י אחר הוי כגון שגבוה עשרה וקמפיק מכרמלית לרה"י ומאי תקנתי'. עד שמצאנו לרבינו האי גאון ז"ל שכ' והי' אדונינו גאון יהודה זקננו ז"ל אומר ששמע מן הזקנים שאותו מקום כגון תיבה פחותה או סל פחותה. ונמצא סיוע בתלמוד א"י פי' לפירושו באותה שאמרו במס' עירובין בפ' כיצד משתתפין ר' חנינא בן עקיבא אומר גזוזטרא של ד' על ד' אמות חוקק בה ד' על ד' וממלא משום דאמרי' כוף וגוד ומיהא הכא לא בעי' ד' אמות אלא חקק ד' ואפי' לרבנן דפליגי עליה התם הכא שרי משום דלא אפשר ולפ"ז י"ל בין בזיז בין בארבעה (שהוא) [שאינו] עומד עליהם וממלא אלא שהוא מעביר דליו תוך הזיז חלול כל שהוא ולפיכך אסרוהו עד שיעבור דרך מקום דא"ל כוף וגוד דמקום חשיב הוא ובין למעלה מי' לשפת מים בין למטה דינן שוה. וזה מה שמצינו בירושלמי (יא,ה) רב המנונא אמר נסר שהוא נתון לספינה ואין בו רחב ד' מותר לישב בו ולעשות צרכיו בשבת א"ר מנא אלו אמר תיבה פחותה יאות א"ר בון מאן דבעי למעבד תקנה לאלפא מוציא נסר חוץ לג' שאין בו רחב ד' ואני רואה את המחיצות כאלו עולות דא"ר יעקב בר אחא בשם רב המנונא כל ג' וג' שהן סמוכין למחיצה כמחיצה הן ר' יצחק בר' אליעזר מפקד ר' יהושע בר שמיי דהוה פרוש מעבדא לי' סל פחות ואינו מסכים לגמרי עם גמרתינו מיהו משמע שעל הזיז הוא יושב וממלא. ושמעתי שר"ת ז"ל מפרש, מקום ד' לחקק, אבל צריך ד"א שהן עשרה טפחים לצדדין כדאמרינן בגזוזטרא דבפחות מכן ליכא למימר כוף וגוד ואינו במשמע:

כחו בכרמלית לא גזרו רבנן ומנא תימרא וכו'. איכא למידק, אדמסייע ליה מדר"י תיקשי ליה מדרבנן דאמרי לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה. ובתוספ' מפרקי' לה מדתניא בתוספתא ספינה שבים גבוה י' טפחים אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה רי"א עמוקה י' ואין גבוה י' וכו' ובהא פליגי תנא קמא סבר אפי' גבוה י' אסור לטלטל מן הים לתוכה ומתוכה לים להדי' ור' יהודה סבר גבוה י' מותר דמכרמלית למקום [פטור הוא ודרך מקום] פטור אתי לרשות היחיד ואפי' אינו גבוה י' מתוכה לים מותר דרך חורה ובהא ל"פ רבנן עליו כלל ולהאי פירושא האי דבעי זיז ומקום ד' לרבנן משום דאסור להחליף, ול"נ דר"י אפי' אינה גבוה י' קאמר, דלא תימא כולה כרמלית הוא:

ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא כי היכי דלהוי ליה היכרא. תמיהא לי כיון דאית ליה לרב הונא דמארעא משחינן מי דחקו להצריך אפילו זיז, דהא מקום פטור הוא ומקום פטור אינו צריך דבר אחר להתירו אלא משתמש לכתחילה עם רה"י ועם רה"ר. ומסתברא דמתניתין קשיתיה, דקתני הזורק מן הים לספינה ומן הספינה לים פטור, כלומר: אבל אסור. ופירש הוא (ז"ל) דלאו משום זורק מכרמלית לספינה אלא משום דלא ליתי למיחלף בכרמלית בעלמא, והלכך היכרא בעי ובהיכרא סגי ליה. ואם תאמר אם כן לכולי עלמא לישתרי ואפילו לכשתמצא לומר דממיא משחינן, דהא מכניס מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לספינה. יש לומר דסבירא ליה לרב חסדא ולרבה בר רב הונא כמאן דאמר בעירובין (פז, ב) דאפילו ברשויות דרבנן אמרינן ובלבד שלא יחליפו, ולהדין סברא אין חילוק בין שיהא הזיז למטה מעשרה בין שיהא למעלה מעשרה שהוא מקום פטור לכולי עלמא, אפילו הכי אסור כדאמרן דאפילו ברשויות דרבנן אמרינן ובלבד שלא יחליפו.

עושה מקום ארבע וממלא. ואיכא למידק האי מקום ארבע היכי דמי, אי למעלה מעשרה היינו רשות היחיד, ואי למטה מעשרה היינו כרמלית, ולעולם מטלטל הוא מכרמלית לרשות היחיד. פירש רבנו האי גאון ז"ל בשם הגאונים ז"ל: שאותו מקום כגון תיבה פחותה או סל פחותה, ונמצא סיוע בתלמוד ירושלמי (בפרקין ה"ה) דגרסינן התם: אמר רב המנונא נסר שהוא נתון לספינה ואין בו רוחב ארבע, מותר לישב בו ולעשות צרכיו בשבת, אמר ר' מונא אילו אמר תיבה פחותה יאות, אמר ר' בון מאן דבעי למעבד תקנה לאילפא מוציא נסר חוץ לשלשה שאין בו רוחב ארבע ואת רואה את המחיצות כאילו עולות דאמר ר' יעקב בר אחא בשם רב המנונא כל שלשה ושלשה שהן סמוכין למחיצה כמחיצה הן, ר' יצחק בר' אלעזר מפקד ליה לר' יהושע בר שמיי דהוה פריש, מעבדא ליה סל פחות וכו'. ע"כ בירושלמי. דאלמא משמע שהוא צריך לפחות אותו ולעשות אותו כמין תיבה פחותה או סל פחותה.

ואתיא כאותה דתניא בעירובין בפרק כיצד משתתפין (שם) רבי חנניא בן עקביא אמר גזוזטרא שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות, חוקק בה ארבעה על ארבעה וממלא, כלומר דאמרינן כוף וגוד, ואע"ג דתנא דמתניתין דהתם לית ליה כוף וגוד ולא שרו עד דאיכא מחיצה ממש (על) [של] עשרה טפחים, וכדתנן התם (שם) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין ממנה אלא אם כן עשה לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה, וקיימא לן כתנא דמתניתין. שאני התם דהוא בחצר ויכול לעשות מחיצה ממש לא התירו לו אלא במחיצה גמורה של עשרה, אבל בספינה איכא למימר מודו ליה לרבי חנינא בן עקיבא, ועוד קולא אחרת התירו בספינה שלא הצריכו דף ארבע אמות על ארבע אמות ולחקוק בו ארבעה על ארבעה, אלא אפילו ארבע על ארבע ובחוקק בה משהו סגי ליה ודולה דרך החקק. אבל ר"ת ז"ל פירש דעושה מקום ארבע דקאמר הכא, היינו מקום חקק של ארבע קאמר, ולעולם בדף של ארבע אמות כדי שיהא עשרה טפחים לכל רוח משפת החקק ועד שפת הדף שנוכל לומר בו כוף כאותה ממש של רבי חנינא בן עקיבא. ואין [הלשון] שבכאן נראה כן.

גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה טפחים. כלומר: שיהא למטה ממקום שקיעתה עשרה טפחים, דאי משפת המים אכתי היאך ידלה וישקיע דלי במים, נמצא דולה מכרמלית ממש, דמארעא ועד מקום דלי ליכא עשרה.

הא דאמר רב הונא כרמלית מארעא משחינן. לא פליגא אדאביי דאמר לעיל (בע"א) מיא לא מבטלי מחיצתה, דהתם הוא ברה"י שעולה עד לרקיע וכיון דמיא לא מבטלי מחיצתה נמצא זה משתמש ברה"י, אבל בכרמלית שאוירו הוא מקום פטור כי שקיל למעלה מעשרה טפחים אי מארעא משחינן על כרחי' פטור, ולא משום דמיא מבטלי מחיצתא, אלא משום דסבירא ליה דמיא נמי רשות הן לעצמן כל שהן בכרמלית אבל ברשות היחיד לא.

דלמא מורשא אית ליה. פירש ר"ח ז"ל: סמוך לספינה במקום שהוא דולה.

המשנה החמשית הזורק מן הים ליבשה ומן היבשה לים ומן הים לספינה ומספינה לחברתה פטור ספינות קשורות זו לזו מטלטלין מזו לזו אם אינן קשורות אע"פ שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו אמר הר"ם פי' כבר ביארנו כי הים כרמלית ואמרו קשורות מטלטלין מזו לזו אחר עשיית העירוב לפי שהן כמו שתי חצרות ומוקפות הוא שיקיף ביניהם כלן מחיצה מיריעות וכיוצא בהן:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר הזורק מן הים ליבשה ר"ל לרה"ר ומן היבשה לים פטור כדין מוציא מרה"ר לכרמלית או מכרמלית לרה"ר מן הספינה לים ומן הים לספינה פטור שהספינה רה"י הוא אחר שעמקה עשרה ורחבה ארבעה ואע"פ שבעירובין צ' א' נחלקו רב ושמואל שלדעת רב היא שנקראת רה"י כמו שאמרו ספינה רב אמר מותר לטלטל בכלה דהא איכא מחיצה הא לשמואל אינה רה"י שהרי אמרו ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות מחיצות להבריח מים עשויות כלומר ואינם עשויות למה שבתוכן מ"מ הלכה כרב ועוד שאף שמואל לא אמרה אלא כשהיא ביבשה שמאחר שאינן עשויות אלא להבריח מים וביבשה מיהא אין צריך בכך בטלו להו מחיצות אבל בים אף הוא מודה בה מאחר שהמחיצות צריכות שם להברחת המים חשובות הן לצורך מקומן ואף כותלי הבית כך הם שהם עשויות לשמירה ולמנוע את הנזקים וי"מ אותה לצדדים אחרים כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

מספינה לספינה פטור שאע"פ ששתיהן רה"י לכתחילה מיהא אסור הואיל וכרמלית באמצע שהכרמלית הואיל ואסור בעצמו לטלטל בכולו כך אסור לטלטל ממנו לרה"י או רבים או מהם לתוכו או מרה"י לרה"י וכרמלית באמצע אלא שאם עשה כן פטור היו הספינות קשורות זו בזו ר"ל שהם סמוכות זו לזו בלא הפסק ים בנתים ושהם קשורות מותר לטלטל מזו לזו ואם אין קשורות אע"פ שמוקפות ר"ל סמוכות בלא הפסק ים מלשון אין תורמין אלא מן המוקף אין מטלטלין מזו לזו וכן הלכה אלא שבגמ' שאלו קשורות וסמוכות מה הוצרך ללמדנו הואיל ושתיהן לאדם אחד ואין הפסק ים בנתים ושהם קשורות שאין הים יכול להפסיקן והעמידה כשהם של שני בני אדם וא"ת ואפי' הקשורות היאך הותרו בלא עירוב ופירש ספינות של שני בני אדם קשורות וסמוכות מטלטלין מזו לזו ע"י עירוב ואם אין קשורות ר"ל שהותרו נאסרו לטלטל מזו לזו חזרו ונקשרו בין שוגגים בין מזידין בין אנוסים בין מוטעים חזרו להיתרן הראשון שכל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה וכן הלכה:

ומ"מ י"מ דוקא אם נקשרה בשוגג וממה שהקשו בגמ' והא אמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק ולחומרא אבל לטלטל לא ותירץ כי קאמר רב נחמן אמזיד והלכה כרב נחמן ולא חזרו להיתרן אא"כ נקשרו בשוגג ולא אמרו כל מחיצה שנעשית בשבת שאפי' במזיד שמה מחיצה אלא לזרוק משום קנסא ולא אמרו חזרו להיתרן אלא בשוגג ואף גדולי המחברים כתבוה כן ומ"מ נראין הדברים שלא הקשה רב נחמן אלא במחצלאות הפרוסות לרה"ר שאמרו בהם ג"כ מערבים ומטלטלים מזו לזו נגללו נאסרו חזרו ונפרסו בין שוגגים בין מזידין חזרו להיתרן הראשון ופירשה רב נחמן ולא חזרו להיתרן לטלטל אלא בשוגג אבל במזיד אינה מחיצה אלא לזרוק ר"ל לחייב הזורק מרה"ר לתוכו ושמא תאמר והא מ"מ נלמוד ממנה לספינה אינו כן שמחצלאות כשחוזר ופורסן הוא עשיית מחיצה מתחילה אבל זו שבספינה הרי הספינה רה"י היא ואינו בא אלא להתיר עירובו וכל שאינו מחדש מחיצה אלא מעמידה על חזקה ראשונה אין לה קנס וכן הסכימו בה רבותינו הצרפתים והם מפרשים כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר אמזיד דעלמא איתמר אבל בזו אף במחצלאות מותר ופירשו שמועת המחצלאות לא נגללו דוקא אלא שהרחיקן הרוח והפסיק רה"ר ביניהם שאין עירוב מועיל וחזרו ונפרסו שחזר הרוח והדביקם שהותרו על ידי עירוב הראשון:

קשירה זו שאמרנו פי' בגמ' בקשרוה בדבר המעמידן ואפילו בדבר שאינו חזק כל כך כגון חוטין שאדם מחזק בהם שפת הסרבל וכיוצא בהם הא בדבר שאינו מעמידן אף בעודן קשורות אסור וגדולי המחברים פירשו במוקפות שהן מוקפות מחיצה ואין הדברים נראין:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שאין ממלאין לכתחלה מן הים להכניס לספינה וכן שאין שופכים מים מן הספינה לים כיצד הוא עושה להתיר דברים אלו לכתחילה דבר זה נחלקו בו בסוגיא זו והוא שרב הונא אמר מוציא ממנה זיז כל שהוא וממלא מן הזיז לספינה מפני שהוא סובר שמכניסין ממקום פטור לרה"י לכתחילה והוא סובר שעשרה טפחים הנתונים לכרמלית לתפוס מאוירו מקרקעית הים הם נמדדים וא"כ כל שהוא משפת הים ולחוץ כלפי מעלה מקום פטור הוא שהרי עובי המים עשרה על כל פנים שאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה טפחים מים וכל שאין שם עומק עשרה מים מתעכבת היא ואינה מהלכת ואע"פ שיש לספינה מורשה ר"ל חדוד ראש הספינה שהוא גבוה מן המים והולכת אף בפחות מעשרה עד שתגיע קרקעית הספינה לאותו מקום שאין שם עומק עשרה ותתעכב ושמא ימלא בעוד שמורשת הספינה לשם ונמצא דולה מכרמלית אין זה כלום והוא שאמרו גשושי אזלי קמא כלומר בני אדם מגששים בכלונסאות את עומק המים ואין מניחין ליכנס ראש הספינה אלא במקומות שהקרקעית יכול לילך שם והילכך כשהוא מוציא המים מן הים מקום פטור הוא וממקום פטור לרה"י הוא מכניס וא"כ אפי' לזיז לא הוצרכנו שהרי מותר להכניס ממקום פטור לרה"י אלא להיכרא בעלמא שיכירו שהזיז מיהא מקום פטור ודוקא כל שהו שאם היה הזיז רחב ארבעה וגבוה מן המים שלשה הרי זה כרמלית ונמצא מוסיף איסורו ומ"מ רבה ורב חסדא נחלקו בה לומר עושה בה מקום ארבעה וממלא ומקום ארבעה זה פירושו שעושה גזוזטרא בשפת הספינה וחוקק בה ד' טפחים על ארבעה טפחים ומשלשל לה מלמטה סביב הגזוזטרא מחיצות עשרה ואע"פ שאין מגיעות למים שמחיצה תלויה מתרת במים הן שישלשל מלמעלה למטה ואינה נוגעת במים הן מלמטה למעלה ואינה נוגעת בגזוזטרא והוא שאמרו בשמועת גזוזטרא בין בלמעלה בין בלמטה ואף לדעת גדולי המחברים שנחלקו בבור להצריך שקוע המחיצה במים בגזוזטרא מיהא מודים ונמצא עכשיו שתכף שהמים יוצאים מן הים הן ברה"י ואינו מכניס אלא מרה"י לרה"י ואע"פ שאמרו סתם עושה מקום ארבעה נסמכים הם על מה שאמרו בעירובין פרק משתתפין גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו התירו אף בלא מחיצות מטעם פי תקרה יורד וסותם ואע"פ שבגזוזטרא החמירו בספינה הקלו ופירוש גזוזטרא הוא קירוי היוצא מן הבית על הים והוא נקרא בלשון לעז אנוואן וא"כ לדעת רב הונא שדיו בזיז בגזוזטרא ראוי להחמיר שהרי אין כאן היכר שמא אין במים עמק עשרה ואע"פ שהגזוזטרא למעלה מעשרה מ"מ יחשב עליה שאין בו עשרה ואף לדעת רב חסדא בגזוזטרא שהיא קבועה ראוי להחמיר אבל בספינה הואיל ומתנדנדת תמיד ראוי להקל בו ובתיקון זה מיהא מותר אף לשפוך דרך בה ואע"פ שהמים הנשפכים שם יוצאים ומתפשטים חוץ לאויר המחיצות אין חוששין בכך וכן התבאר בעירובין אבל בלא תקון זה אסור הואיל ועמוקה עשרה שהוא רה"י שאם אינה עמוקה עשרה הרי היא כרמלית ומותר להדיא שאע"פ שאין דין כרמלית ומקום פטור בכלים כמו שביארנו בפרק ראשון ספינה כקרקע היא נידונת אבל בעמוקה עשרה שהיא רה"י אסור מפני שאותן עשרה טפחים הנתונים לכרמלית משפת המים הם נחשבות ונמצא שכל העשרה מיהא הם כרמלית ואפי' היו דפנות הספינה גבוהות משפת הים יותר מעשרה ונמצא בשעת הכנסה לספינה ממקום פטור הוא נכנס מ"מ כל שדולה מכרמלית ומכניס לרה"י אפי' מקום פטור באמצע אסור לכתחילה אחר שלא נח במקום פטור ולא עוד אלא שלדעת קצת מפרשים אפי' הניחו במקום פטור אסור שלא התירו לכתחילה אלא להשתמש מרה"ר או מרה"י למקום פטור אבל להחליף מזה לזה לא כמו ויתבאר במקומו וכל שכן בעמוקות עשרה ואינה גבוהה עשרה כגון שהיא משוקעת במים:

ומ"מ י"מ דוקא בשאין גבוהה עשרה שאלו כן מותר הואיל וממקום פטור הוא בא לשם ומתירים מכאן להביא חפץ מכרמלית לרה"י דרך חלונו ולא יראה כן שהרי בגזוזטרא אמרו דוקא במחיצה עשרה אלמא שאף בגובה עשרה כן ויראה שאף בספינה כן ומ"מ אפשר שבספינה הקלו וכל שהיא למעלה מעשרה דיו בזיז וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ בתלמוד המערב נראה לדעת רבנן שאף בגבוהה עשרה אסור ולא תפשו כאן אין גבוהה עשרה אלא לדעת ר' יהודה והוא שאמרו שם ספינה שבים גבוהה עשרה אין מטלטלים מתוכה לים ולא מן הים לתוכה ר' יהודה אומר אם היתה עמוקה עשרה טפחים ואינה גבוהה עשרה טפחים מטלטלים מתוכה לים ולא מן הים לתוכה למה מתוכה לים מותר מפני שאין גבוהה עשרה מן הים לתוכה אסור מפני שעמוקה עשרה אין כיני אפי' מתוכה לים אמר ר' בון מתוכה לים מותר מפני הסכנה סלע שבים גבוהה עשרה טפחים אין מטלטלים מתוכה לים ולא מן הים לתוכה פחות מכאן מותר מה בין סלע לספינה ספינה עולה ויורדת סלע במקומה ושאלו שם על מה שאמר בסלע פחות מכאן מותר מעתה שתי כרמליות סמוכות זו לזו מטלטלים מזו לזו מכיון שהים מקיפה מכל צד כלה כרמלית אחת היא ולמדת מ"מ לדעת חכמים אף למעלה מעשרה אסור וכל הגאונים מסכימים לפסוק כרבה ורב חסדא ולענין שופכים המאוסים שאם ישפכם דרך גזוזטרא יהא מאוס לו לדלות מים שהוא שותה דרך שם התירו לו לשפכם על דופן הספינה מבחוץ והם נופלים מאליהם לים ואין כאן זריקה שלו ואע"פ שמ"מ כחו הוא כחו בכרמלית לא גזרו ולא אמרו מטלטלין מתוכה לים אלא דרך חדה על הדרך שכתבנו וכן הדין במשתין מן הספינה לים ומ"מ בצרכיו הגדולים יש בה לדון קצת דברים יתבארו במסכת עירובין בע"ה:

זה שכתבנו שכחו בכרמלית לא גזרו סתם נאמרה וא"כ בכל כרמלית נאמר כן ומעתה שופכין מים מן החצר לביב והמים יוצאים לכרמלית וכן כתבוה גדולי המחברים ויש לשאול בה שהרי בפרק כיצד משתתפין אמרו בכיוצא בזה גזירה שלא יוציא מים בכלים שבבית לחצר שנראה שלא התירו אלא בספינה שאינו חושש לקלקולה הא בחצר מתוך שחושש לקלקול חצרו יוציא בידים אחר שאתה מתירו לטלטלן לשפכן בבית דרך ביב ומ"מ יש צדדין לישבה בזו ושם יתבאר הענין בע"ה:

גמרא לרב חסדא כו' שופכין דידיה היכי שדי להו כו' לכאורה לרב הונא הוה ניחא ליה דשופכין שדי להדיא מתוכה לים אף בלא זיז משום דלא הוה אלא כחו במקום פטור ושרי אבל ק"ק דא"כ מאי מייתי דכחו בכרמלית שרי מהא דתניא ספינה כו' מטלטלין מתוכה לים כו' דש"מ כחו בכרמלית לא גזרו דאימא דלאו היינו טעמא דבכרמלית לא גזרו אלא דהוי מקום פטור כרב הונא דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה ולהכי שרי דהוי כחו במקום פטור ויש ליישב דלרב הונא נמי לא הוי ניחא ליה בשופכין דידיה אלא ע"י זיז ושדי ליה במקום זיז דלא מאיס המקום שימלא שם והשתא מייתי שפיר מהך ברייתא דקתני מטלטלין מתוכה לים אבל לא כו' דע"כ לרב הונא נמי בדליכא זיז איירי דאל"כ מן הים לתוכה נמי שרי ע"י זיז כמ"ש התוס' לקמן ואפ"ה בלא זיז שרי מן הים לתוכה משום דלא הוי אלא כחו ה"נ א"ל דכחו בכרמלית שרי ודו"ק:

תוס' בד"ה גמירי כו' מיהו צ"ל דאף הכלי שדולה כו' הוי למעלה מי' עכ"ל לר"י דשרי לקמן לטלטל ברשויות דרבנן דרך מקום פטור לא הוי צריכי להכי דה"נ הכא א"נ דהכלי נשקע במים ולא הוי למעלה מעשרה לקרקע והוי מקום כרמלית מ"מ כשמביאין לספינה למעלה מי' דרך מקום פטור הוא אלא לרבנן דר"י דסברי לקמן ברשויות דרבנן נמי אסור לטלטל דרך מקום פטור הוצרכו לזה דאי הוה נשקע למטה מי' לקרקע באו המים מכרמלית לרה"י דרך מקום פטור ואסור אבל אם לא נשקע במים ונשאר למעלה מי' הרי באו ממקום פטור לרשות היחיד מיהו בעי זיז משום היכירא כיון דלא ניכר דבאו ממקום פטור ועיין בזה לקמן ודו"ק:

רש"י בד"ה כרמלית מארעא משחינן י' של אויר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עושה מקום ד' כו' אלא עושה מקום כו'. נ"ב פי' מה שאמר עושה מקום ד' לאו למעוטי מחיצה עשרה אלא מש"ה תפס ארבעה בדבריו שקאי על הזיז שאמר רב הונא בכל שהוא פליגי הני עליה ואומרים דבעינן שיהא רחב ד' וממילא דבעי נמי מחיצה עשרה ודו"ק:

גמרא [דכיון דמיטנפי לא איכפת להו. לעיל (ח ב) יש גי' אחרת ע"ש] :

שם אביי אמר איצטריך כו' אבל היכא דהוי ד"א כו'. וכ"ה ברש"י ובפי' הרמב"ם. ובהרע"ב איתא ארבעה והוא טפחים וכ"נ מהתוי"ט. הוא תמוה. ומה שהקשה התוי"ט ע"ז מחריץ שיש בו דע"ד כו'. לפי מה דס"ד ה"ל לאקשויי גם על שאינו רחב ד' דשם הוי מק"פ. ואנכי תמה על פי' הרמב"ם ואחריו הרע"ב שלא פי' כרב אשי בסמוך ותפסו דברי אביי:

שם רב אשי א' כו' ה"מ היכא דהוה ד' כו'. ברש"י איתא אמות. אבל מהרמב"ם בחבורו נראה דמפרש טפחים. וזהו יותר נכון דודאי בפחות מעט מד"א א"א לפסוע. גם לפי הגירסא שלפנינו אבל היכא דל"ה ארבעה בה' ע"כ הכוונה על טפחים. וכ"מ להדיא שפירש כן התוס' בעירובין (עח ב) ד"ה וכן. ועיין רש"י שם ד"ה ורחב ד':

תוס' ד"ה גמירי ומיהו צ"ל. עיין מג"א סימן רמח סק"ז ביאור להמשך דברי תוספות אלו:

גמרא לאו היינו מתני', זרק חוץ לד"א ונתגלגל (מן האויר לאחור) תוך ד"א חייב, ואר"י והוא שנח ע"ג משהו, [וה"ה תוך ג' לרבנן דלא סברי קלוטה כמ"ש דמיא, פשיטא דבעי הנחה ע"ג משהו] ומשני מתגלגל קאמרת, מתגלגל אין סופו לנוח, אבל האי כיון דסופו לנוח, אע"ג דלא נח (ס"ד) כמאן דנח דמי קמ"ל.
כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ"א דמסכתין בסוגיא דכורת (דף ח') וז"ל, ואפילו למ"ד דתוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג כ"ש, התם בזורק ממקום למקום, דאין סופו לנוח כו' עכ"ל.
ותימא דהא כאן מבואר דרבא סובר דגם בסופו לנוח היינו מלמעלה למטה בעי הנחה ע"ג כ"ש, וכן מבואר בעירובין (דף צז), דמדמי האי דרבא לקורא על האסקופה ונפל הספר מידו דבמסולק כמלא מחט מן הארץ גוללו אצלו, הרי דרבא מיירי מלמעלה למטה:

גמירי אין ספינה מהלכת פחות מד' פירש"י סתם ספינה גדולה היא וא"כ לרש"י תיקשי קו' תוס' ד"ה גמירי וכו' וצ"ל כמ"ש מג"א סי' רמ"ד סק"ז דהמים עמוקים וספינה שוקעת. ורש"י לא חייש להכלי שדולין בו די"ל הספינה משוקעת טפי הרבה משיעור שאיבת מים בכלי:

בגמרא אתמר ספינה ר"ה אומר מוציאין הימנה זיז כל שהוא וממלא וכו' קסבר כרמלית מארעא משחינן וזיז כי היכי דלהוי ליה היכירא. ונראה דהא דבעינן הכא היכירא טפי משאר מקום פטור דעלמא היינו משום דכל מקום פטור דעלמא נראה וניכר לכל אדם ולא שייך לגזור אטו כרמלית משא"כ הכא שהמים מכוסין ואינו ניכר אם עמוקים עשרה או לא אלא ע"י הולכת ספינה מש"ה שפיר שייך לגזור אטו משום שאין עמוק י' ומכ"ש לפי מאי שמחלקין התוס' בד"ה גמירי בין ספינות קטנות לספינות גדולות וק"ל:

שם א"ל רב נחמן ב"י לר"ח ב"א לר"ח ולרבא וכו' שופכין דידיה היכי שדי להו וכ"ת דשדי להו באותו מקום מאיסי ליה ופרש"י דמאיסי ליה המים שימלא שוב דרך אותו מקום. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי קושיא דלמא אה"נ דלשופכין עושה נמי מקום ד' מצד אחר של הספינה ולולי פרש"י היה נראה לי דהא דקאמר דמאיסי ליה לאו משום המים שממלא דרך שם אלא דבכל ענין כיון שהשופכין מים רעים וסרוחים מאיסי ליה לגמרי ושופכין על גבי ספינה אפילו ע"י מקום ד' וע"כ הוי משמע ליה לר"נ ב"י ששופכין להדיא לים ואפילו הכי ליכא איסורא משום דמארעא משחינן ונהי דלענין מילוי המים בעינן זיז משום היכירא ואפ"ה לענין שופכין אפילו זיז נמי לא בעי דכיון דמאיסי התירו לשופכן להדיא משום כבוד הבריות כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

רש"י ד"ה מוקף לכרמלית וכו' כגון שהקיף לדירה או לא הקיפו בו אלא ב"ס. וצ"ע שהרי אפי' כור, ואפי' כוריים אפי' לא הוקף לדירה רה"י היא מן התורה והזורק לתוכו חייב כמבואר לעיל (דף ז' ע"א) ובעירובין (דף ס"ז ע"ב):

סליק פרק הזורק פרק כל הכלים

לאו היינו מתניתין. דקתני חוץ לארבע אמות ונתגלגל כו' חייב ואמר ר' יוחנן והא שנח הא לא נח לא מדלא אוקמא רבי יוחנן כגון שבא לתוך שלשה: מתגלגל קאמרת. דבר שהרוח מגלגלו באויר קאמרת: כיון דסופו לנוח. ונזכר עד שלא נח נימא כמונח דמי דהא סופו לנוח וכבר בא לתוך ג': מתני' וכמה הוא רקק מים. כמה עומקו דנימא אכתי רה''ר הוא ולא נעשה כרמלית: רקק. גרביל''א : גמ' הילוך הילוך. דנקט תרי זימני רשות הרבים מהלכת בו חד למימרא דאי אין רגילין להלך בו פטור וכי רגילין להלך בו חייב ואע''ג דהילוך ע''י הדחק הוא וחד לאשמעינן דדוקא הילוך ע''י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש לרבים ע''י הדחק כגון גומא תשעה ברה''ר אע''ג דחזיא לאצנועי ביה כומתא וסודרא לא הוי תשמיש למיהוי ההוא גומא רה''ר כעמוד ט' שהרבים מכתפין עליו דאמרינן בפ''ק דהוי רה''ר: אלא רקק תרי זימני למה לי. לאשמעינן הילוך על ידי הדחק אחרינא: דלא הוי ד' אמות. רחב דלא טריחא להו מילתא לעבור בתוכו ונוח לעבור מלהקיף ולילך לראשו שהוא כלה שם: אבל היכא כו'. הדר תניא זימנא אחריתי לאיתויי הא: ה''מ. דהוי ר''ה: היכא דהוי רחבו ד' אמות. דלאו אורחיה למפסעי אלא עברי בגויה: אגודא דגמלא. על דף שבגשר המוטל לרוחב הגשר כשאר הדפים ומובדל מחבירו: חייב. ואע''ג דאיכא דמיפסעו פסעי ולא מנחי כרעייהו עלה איכא טובא דעברי עליה: מתני' מן הים ליבשה. מכרמלית לר''ה: מן הים לספינה. מכרמלית לרה''י: מטלטלין מזו לזו. ובגמרא פריך פשיטא: שמוקפות. סמוכות זו לזו כמו אין מקיפין שתי חביות (ביצה דף לב:): אין מטלטלין מזו לזו. דמהפסק כרמלית מיפרשי מהדדי ואנן מוקמינן לה בגמרא שהספינות של שני בני אדם וע''י עירוב מטלטל מזו לזו הלכך כי מיפרשי ומפסקה כרמלית בטל עירוב: גמ' ספינה. המפרש בספינה בים: מוציא זיז כל שהוא. מדופני הספינה על המים להיכר בעלמא כדמפרש ואזיל: וממלא. מן הים ומכניס לספינה: מקום ארבעה. חלל ד' מוקף מחיצות קטנות ומחיצה תלויה מתרת במים: כרמלית מארעא משחינן. י' של אויר שנתנו חכמים לאיסור כרמלית כדאמרינן בפ''ק (דף ז.) ותופסת עד י' מקרקעית הים משחינן להו ואוירא שהוא למעלה מי' ואפילו הן מים הוי מקום פטור הלכך בהיתירא קא שקיל לכתחלה: דליהוי ליה היכירא. לכרמלית גמורה: ארעא סמיכתא היא. וכל המים כרמלית הן: סמיכתא. עבה: זימנין דליכא. במים עמוקה עשרה ואי נמי מארעא משחינן כולה כרמלית היא: גמירי אין ספינה מהלכת כו'. דכל היכא דתניא ספינה ולא תני עריבה גדולה היא: והא מורשא אית לה גרסי'. ראש הספינה הולך ומגביה מן המים ואפילו היו המים פחותין מי' אין גוששת שם ואם ממלא כנגד אותו מקום מטלטל מכרמלית לרה''י: גשושי אזלי קמה. בני אדם ממשמשים בכלונסות את עומק המים ואין מניחין לילך הספינה אלא במקום עמוק שמא תמהר לילך ותשכון לארץ במקום מושבה: עושה לה מקום ד'. אלמא כל המים כרמלית הן: שופכין דידיה. מים רעים כגון רחיצת כוסות וקערות: מאיסי ליה. המים שימלא שוב דרך אותו מקום: דשדי להו. בכ''מ שירצה על דופני הספינה והן יורדין לים. והא איכא כחו. נהי דלא זריק להדיא לים מיהו מכחו הן באין לים:

עושה מקום ארבעה וממלא. פירש בקונטרס עושה מחיצות קטנות ואין נראה לר''ת ולר''י דהא תנן בפרק כיצד משתתפים (עירובין דף פז:) גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין ממנה מים בשבת אא''כ עשו לה מחיצה גבוה י' כו' אלא עושה מקום היינו שיהיה הזיז רחב ארבע טפחים כדי שלא יהיו המחיצות עשויות לפחות מארבע ולמאן דשרי הכא בזיז כל שהוא לא תקשי דמוקי התם כשאין המים עמוקים י' אי נמי התם גזרינן שמא יעלה הים שירטון כדגזרינן בפרק קמא דעירובין (דף ח.) אבל ספינה לעולם אין מהלכת בפחות מי' ולא שייך למגזר: גמירי דאין ספינה מהלכת למטה מי'. והא דקאמר בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מג.) במהלכת ברקק התם מיירי בספינה קטנה אבל הכא בספינות גדולות שטוענין אותן ביותר ונשקעות הרבה במים ואין מהלכות בפחות מי' ומיהו צ''ל דאף הכלי שדולה בו ונשקע במים הוי למעלה מי' דאי לאו הכי היאך ממלא: ודילמא מורשא אית לה. פירש ר''ח דילמא יש מורשא לקרקע שסמוך לספינה שהקרקע גבוה שם ואם יוציא דרך שם יהיה למטה מעשרה במקום מילואו כיון שהקרקע גבוה שם אבל רש''י דמפרש מורשא דספינה לא יתכן לשון ודילמא דגרסינן בכל הספרים וגרסינן והא מורשא אית לה: כחו בכרמלית לא גזרו רבנן. והכי נמי משני בפרק תולין (לקמן דף קמא.) גבי האי מאן דסחי במיא כו'. וק' לר''י דבפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פח.) אמרי' גבי גזוזטרא שהיא למעלה מן המים לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור משום שהמים נדחין מכחו חוץ לארבע אמות אלמא כחו בכרמלית אסור ויש לומר דגזוזטרא פעמים שהיא סמוכה למקום שרה''ר מהלכת וגזרו כחו בכרמלית משום כחו ברשות הרבים אבל בספינה דלעולם הוי כחו בכרמלית לא גזרו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד