וכן היה ר' יהודה פוטרו את הסומא מכל דינים (דיני ממונות) שבתורה. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה בענין זה? — אמר קרא [הכתוב]: "ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם על המשפטים האלה" (במדבר לה, כד), ללמדנו: כל שישנו בדין מכה (מלקות) ובדין גואל הדם — ישנו במשפטים כולם, ואילו כל שאינו במכה ובגואל הדם כגון סומא — אינו במשפטים, שאינו בכלל ענין משפטי.

ומציעים עוד בשיטת ר' יהודה בדין סומא: תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], ר' יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל מצו‍ת האמורות בתורה. אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? אמר קרא [הכתוב]: "ואלה המצו‍ת החקים והמשפטים" (ראה דברים ו, א) ללמדנו: כל שישנו במשפטים — ישנו גם במצו‍ת וחקים, וכל שאינו במשפטים, כגון סומא (כאמור בברייתא הקודמת) — אינו גם במצו‍ת וחקים.

אמר רב יוסף שהיה עיוור: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר]: מאן דאמר [מי שיאמר] ויקבע שהלכה כשיטת ר' יהודה, שאמר: סומא פטור מן המצו‍ת, קא עבדינא יומא טבא לרבנן [אעשה אז לכבוד זאת יום טוב סעודה ומשתה לחכמים], מאי טעמא [מה טעם]? — דלא מפקדינא וקא עבדינא [שאיני מצווה ובכל זאת אני עושה] מצו‍ת.

והשתא דשמעית להא [ואולם עכשיו אחרי ששמעתי את זו] שאמר ר' חנינא, שאמר ר' חנינא: גדול המצווה בדבר ועושה אותו יותר ממי שאינו מצווה ועושה, משום כך מאן דאמר [מי שיאמר] לי שאין הלכה כשיטת ר' יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן [אעשה אז יום טוב לחכמים], מאי טעמא [מה טעם]? — דכי מפקדינא אית [שכאשר אני מצווה יש] לי אגרא טפי [שכר יותר] על עשייתי את המצוות.

א משנה זה חומר (חומרה) שיש בהלכה באדם המזיק מבשור המזיק, שהאדם המזיק משלם נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, ומשלם דמי ולדות אם גרם לאשה שתפיל כפי שנאמר בתורה (שמות כא, כב), ואילו שור שהזיק — אינו משלם אלא נזק, ופטור מדמי ולדות.

בן המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהן חבורה (פצע שיש בו דם), ובמקרה זה אינו חייב מיתה, וכן מי שחובל בחבירו ביום הכפורים, כיון שאינו מחוייב על מעשהו זה בעונש בדיני אדם החמור יותר — חייב בכולן, בכל התשלומים שמשלם אדם החובל בחבירו.

החובל בעבד עברי — חייב בכל התשלומים כולן, חוץ מן תשלום השבת בזמן שהעבד שחבל בו הוא שלו, שהרי עבודתו שייכת לאדוניו, והוא עצמו האדון זה שהפסיד מבטלת עבדו ממלאכה. החובל בעבד כנעני של אחרים — חייב בכולן. ר' יהודה אומר: אין לעבדים בושת ולכן עבור הבושת אינו צריך לשלם.

ועוד: חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, כלומר, כל מי שמגיע לידי היתקלות עימם לא טוב לו הדבר בכל אופן שהוא, כי החובל בהן — חייב בכל התשלומים, והם שחבלו באחרים — פטורין, שהרי אין הם נחשבים כבעלי דעת ואין הם בעלי אחריות למעשיהם.

וכן העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם — חייב, והם שחבלו באחרים — פטורין, שהרי אין להם כעת כסף לשלם, אבל משלמין לאחר זמן, כלומר, אין זה פטור מוחלט, אלא לשעתו. שאם נתגרשה האשה או נשתחרר העבד ויש להם עתה כסף משלהם — חייבין לשלם.

המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה, והחובל בחבירו בשבת — פטור מכל עונשי הממון כולן, מפני שהוא נדון בנפשו, שחייב מיתה על מעשהו זה, ואין מענישים אותו עונש נוסף.

והחובל בעבד כנעני שלו — פטור מכולן, מכל תשלום של ממון לעבד, שהרי העבד קניינו הוא.

ב גמרא ודנים בשאלה הנוגעת לתשלום חבלה בעא מיניה [שאל אותו] ר' אלעזר מרב: החובל בבת קטנה של אחרים, דמי חבלה למי, לאב או לבת?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דאקני ליה רחמנא [שהקנתה לו התורה] שבח נעורים של בתו לאב, שהוא מקבל את כסף קידושיה, דמי חבלה נמי דאבוה הוי [גם כן של אביה הוא]; מאי טעמא [מה הטעם]? — דהא אפחתה [שהרי הפחית אותה] מכספה, מערכה, שמפני החבלה שיש בה לא יתנו לו מוהר כמו שנותנים לבת שלימה ובריאה, ונמצא שהאב הוא המפסיד בזה. או דילמא [שמא] שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא [שהקנתה לו התורה], ומדוע? — דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר [שהרי אם הוא רוצה למסור אותה למוכה שחין יכול הוא למסור אותה], ואם כן יש לו זכות בלעדית בכל מה שנוגע לקידושיה, אבל חבלה, כיון דאי בעי מתחבל [שאם ירצה לחבול] בה בעצמו לא מצי חביל [אינו יכול לחבול בה], שאסור לו לחבול בילדיו כשם שאסור לחבול בכל אדם, אם כן לא קנייה ליה רחמנא [הקנתה לו התורה זכות ממונית זו]?