מדובר באופן דמיכלמו ליה ומיכלם [שמביישים אותו ומתבייש] ולכן צריך לשלם לגדול כשיעור בושתו של קטן כזה.

א משנה המבייש את הערום, וכן המבייש את הסומא, והמבייש את הישן — על כל אלה חייב, ואולם ישן שבייש — פטור. נפל מן הגג על אדם והזיק את מי שנפל עליו ובתוך כך גם בייש אותו — חייב על הנזק, שאדם מועד לעולם, ופטור על הבושת, לפי שאין משלמים על הבושת עד שיהא המבייש מתכוין לבייש.

ב גמרא ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: ביישו ערום אם בייש אדם מסויים כשהיה אותו אדם ערום — חייב, ואולם אינו דומה מידת הבושה, ולכן גם מידת התשלומים של מי שביישו כשהוא ערום למי שביישו כשהוא לבוש, שכשהוא ערום בושתו פחותה. וכן אם ביישו בבית המרחץ — חייב, ואולם אינו דומה ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק, כלומר, מקום ציבורי בו מהלכים אנשים.

ומבררים את הברייתא: אמר מר [החכם]: ביישו ערום — חייב. ושואלים: וכי ערום בר [בן] בושת הוא? הרי הוא עכשיו נמצא במצב שאי אפשר לבייש אותו! אמר רב פפא: מאי [מה] פירוש "ערום" שאמרנו? — דאתא זיקא כרכינהו למאניה [שבאה רוח והרימה את בגדיו], ואתא [ובא] הוא דלינהו טפי וביישיה [והרים אותם יותר ובייש אותו] בכך.

עוד שנינו שאם ביישו בבית המרחץ — חייב. ושואלים: וכי אדם הנמצא בבית המרחץ בר [בן] בושת הוא? האם מקום זה הוא מקום שמתביישים בו באופן של הסרת בגדים? אמר רב פפא: כאן מדובר כשביישו לא בבית המרחץ ממש אלא על גב (שפת) הנהר, שאף שרוחצים שם ומתפשטים — נוהגים שם ביתר צניעות.

ג בעי [שאל] ר' אבא בר ממל: ביישו את האדם כשהוא ישן, ומת אותו האיש שביישו אותו, בתוך שנתו, ולא ידע כלל שביישוהו מהו הדין? ושואלים: מאי קמבעיא ליה [מה נשאלה לו], מה הם צדדי השאלה הזו? אמר רב זביד, הכי קמבעיא ליה [כך נשאלה לו]: האם תשלום בושת משום כיסופא [בושה], הוא שהוא מתבייש וסובל מחמת מה שביזהו קודם, והא מית ליה ולית ליה כיסופא [והרי מת לו ואין לו בושה], שלא ידע כלל שביישו אותו. או דלמא [שמא] משום זילותא [זלזול פגיעה בכבודו] בפני אנשים אחרים הוא, והא אוזליה [והרי זלזל בו]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו בברייתא, ר' מאיר אומר: חרש וקטן יש להן תשלומי בושת, שוטה אין לו בושת. ומעתה נברר: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהוא משום זילותא, היינו דקתני [זהו ששנה] קטן, שאף על פי שאינו מתבייש — יש בו זלזול, אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שהוא משום כיסופא [בושה] וכי קטן בר [בן] בושת הוא?

ודוחים: אלא מאי [מה] אתה אומר, משום זילותא [זלזול]? אפילו שוטה נמי [גם כן]! אמרי [אומרים] על כך: אדם שהוא שוטה — אין לך בושת גדולה מזו, כלומר, אי אפשר לזלזל בו, שמחמת שטותו הוא כבר מזולזל כמה שאפשר.

וחוזרים ואומרים: מכל מקום ניפשוט מינה [נפתור מכאן] שמשום זילותא [זלזול] הוא, דאי [שאם] משום כיסופא [בושה], וכי קטן בר כיסופא [בן בושה] הוא? וראיה זו דוחים: כפי שאמר רב פפא, שמדובר בקטן דמיכלמו ליה ומיכלם [שמביישים אותו ומתבייש], הכא נמי דמיכלמו ליה ומיכלם [כאן בברייתא זו גם כן מדובר בקטן שמביישים אותו ומתבייש]. זו היתה שיטת רב זביד בהבנת שאלתו של ר' אבא בר ממל.

ואילו רב פפא אמר: הכי קמבעיא ליה [כך נשאלה לו], זו היתה שאלתו של ר' אבא בר ממל במי שביישוהו כשהוא ישן ומת אחר כך: האם תשלום בושת רגיל הוא משום כיסופא דידיה [בושה שלו עצמו] הוא, והא מיית ליה [והרי הוא מת לו ולא התבייש], או דלמא [שמא] משום בושת משפחה ואם כן צריכים לתת דמי בושתו לבני המשפחה?

ומציעים פתרון: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: חרש וקטן יש לו תשלומי בושת, שוטה אין לו תשלומי בושת. ומעתה נברר: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] משום בושת משפחה, היינו דקתני [זהו ששנה] קטן שיש לו בושת, משום שבני משפחתו מתביישים מכך. אלא אי אמרת [אם אתה] שהוא משום כיסופא דידיה [בושה שלו], וכי קטן בר [בן] בושת הוא?

ודוחים: אלא מאי [מה] אתה אומר? משום בושת של בני משפחה? אם כן אפילו בושתו של שוטה נמי [גם כן] ישלמו משום בושת משפחתו! ומשיבים: שוטה — אין לך בושת גדולה מזו.

וחוזרים ושואלים: מכל מקום ניפשוט מינה [נפתור מכך] שמשום בושת משפחה, דאי [שאם] משום כיסופא [בושה], וכי קטן בר כיסופא [בן בושה] הוא? אמר רב פפא: אין [כן], מדובר פה בקטן דמיכלמו ליה ומיכלם [שמביישים אותו ומתבייש].

ומוסיפים: והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא], רבי אומר: חרש יש לו בושת, שוטה אין לו בושת, קטן — פעמים יש לו, פעמים אין לו. כיצד יש להסביר דבר זה? הא דמיכלמו ליה ומיכלם [זה שיש לו הוא מי שמביישים אותו ומתבייש], הא דמיכלמו ליה ולא מיכלם [זה שאין לו הוא מי שמביישים אותו ואינו מתבייש] ובמקרה זה אין צריך לתת לו דמי בושת.

ד שנינו במשנה שם: המבייש את הסומא — חייב בבושת. ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: סומא שבייש אדם אין לו (עליו) תשלומי בושת, וכך היה ר' יהודה פוטר את הסומא מלהיכלל בכלל חייבי גליות אם רצח בשוגג ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות בית דין אם עבר עבירות כאלה שפיקח חייב עליהם עונשים אלה.

ומבררים: מאי טעמא [מהו הטעם] של ר' יהודה לענין בושת — גמר [למד] בגזירה שווה "עינך" "עינך" מעדים זוממין, שנאמר בבושת "לא תחוס עינך" (דברים כה, יב) ונאמר בעדים זוממים "ולא תחוס עינך" (דברים יט, כא) ללמדנו: מה התם [שם] בדין עדים זוממים סומין לא נכללים, שהרי אם סומים הם לא ראו דבר ואינם יכולים להעיד, אף הכא [כאן] סומין לא בכלל דין בושת.

ומסבירים: מחייבי גליות, מדוע ר' יהודה פוטר סומא? — דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב ברוצח בשגגה שגולה: "בלא ראות" (במדבר לה, כג), ומלשון זה למדו — פרט לסומא, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: להיפך, בא הכתוב לרבות את הסומא.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה למעט סומא מגלות? אמר [יכול היה לומר] לך: מה שנאמר בדין רוצח בשגגה "ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים" (דברים יט, ה) הרי זה כלל, ובכלל זה אפילו סומא, כתב רחמנא [כתבה התורה] "בלא ראות" (במדבר לה, כג) למעוטי [למעט] את הסומא.

ושואלים: ור' מאיר מה הוא סבור? — כתב רחמנא [כתבה התורה] "בלא ראות" למעוטי [למעט] מי שאינו רואה, וכתב רחמנא [וכתבה התורה] גם "אשר יכה את רעהו בבלי דעת" (דברים יט, ד), למעוטי [למעט] סומא, שהרי סומא בכל מקרה אינו יודע היכן חבירו, אם כן הוי [הרי זה] מיעוט אחר מיעוט, וכלל בידינו: אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ולכן אף סומא בכלל דין גלות.

ושואלים: ור' יהודה מה אומר הוא על כך? ומסבירים: לדעתו הכתוב ההוא "בבלי דעת" אין עניינו למעט מי שאינו יודע כגון רואה, אלא פרט למתכוין הוא דאתא [שבא], שמי שאכן התכוון להרוג אבל לא אדם זה אלא אדם אחר — אינו גולה.

ושבים להסביר את שיטת ר' יהודה: חייבי מיתות בית דין מנין שאין הסומא חייב? — אתיא [באה] נלמדת הלכה זו בגזירה שווה "רצח" שנאמר שחייב מיתה ("וימות רוצח הוא מות יומת הרוצח". במדבר לה, טז) מ"רצח" שנאמר בחייבי גליות ("ונס שמה רוצח". במדבר לה, יא).

חייבי מלקיות מניין שסומא פטור לדעת ר' יהודה? — אתיא [באה] נלמדת הלכה דזו בגזירה שווה של "רשע" "רשע" מחייבי מיתות בית דין, שנאמר בחייבי מלקות "והיה אם בן הכות הרשע" (דברים כה, ב) ונאמר בחייבי מיתות בית דין "אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא).

ומציעים עוד בשיטת ר' יהודה בדין סומא, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: ר' יהודה אומר: סומא אין לו בושת,