אמר ליה [לו] רב בתשובה: לא זכתה התורה לאב בבתו אלא שבח נעורים בלבד, ולא דבר אחר, ולכן תשלומי הנזק יינתנו לבת. איתיביה [הקשה לו] לשיטת רב ממה ששנינו במשנתנו: החובל בעבד עברי — חייב בכולן, חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו, ואם כן, אף בתו כיון שמעשה ידיה שלו — צריך אף תשלום השבת להיות שלו! אמר אביי: אכן, מודה רב בתשלום השבת שנותן אותו המזיק אותה לאביה, שכן מעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הוי [של אביה הם] ודמי השבת — דמי ביטול מעשה ידיה הם.

איתיביה [הקשה לו] לשיטת רב ממה ששנינו בברייתא: אב החובל בבנו גדול — יתן לו מיד מה שחייב לשלם לו, חבל בבנו קטן — יעשה לו בדמי החבלה שחייב לו סגולה (שעניינה יבואר להלן). החובל בבתו קטנה — פטור, ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה — חייבין ליתן לאביה! ומשיבים: הכי נמי [כאן גם כן] מדובר בתשלומי שבת בלבד, אבל לא לגבי תשלום שאר נזקים שהם ניתנים לבת.

א ועל האמור בברייתא זו שהובאה עתה תמהים: ובבנו גדול — יתן לו מיד? ורמינהו [ומשליכים מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: החובל בבניו ובבנותיו של אחרים, אם היו גדולים — יתן להם מיד את תשלומי החבלה, קטנים — יעשה להם סגולה. בבניו ובבנותיו שלו (ומשמע, אפילו גדולים) — פטור!

אמרי [אומרים] בתשובה: לא קשיא [אין זה קשה], כאן בברייתא ששנינו שפטור מדובר כשהבנים הגדולים סמוכים על שלחנו, כלומר, שמתפרנסים וניזונים ממנו, כאן ששנינו שחייב מדובר כשאין הבנים הגדולים סמוכין על שלחנו.

על תירוץ זה מקשים: במאי אוקימתא לקמייתא [במה העמדת את הברייתא הראשונה שחייב]? — בשאין סמוכין על שלחנו; אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה]: החובל בבתו הקטנה — פטור, ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה — חייבין ליתן לאביה. ואם מדובר כאן שאינו מפרנס את בתו הלא לדידה בעי למיתב [לה עצמה צריך לתת] לה את התשלום, דבעיא מזוני [שצריכה היא מזונות], שהרי אינה סמוכה על שולחן אביה!

ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: יכול הרב לומר לעבד "עשה עמי (עבוד בשבילי) ואיני זנך" לפי שאיני חייב לפרנסך, הני מילי [דברים אלה] אמורים בעבד כנעני, דאמר ליה [שיכול האדון לומר לו]: עביד עבידתא כולי יומא [עבוד עבודה כל היום] ולאורתא זיל סחר [ולערב לך חזר] על הפתחים לבקש צדקה ואכול ממה שיתנו לך, אבל עבד עברי, דכתיב [שנאמר] בו: "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז), ולמדו חכמים מכאן שצריך להיות שווה עמך במאכל, עמך במשתה — לא, וחייב לספק לו מזונות, וכל שכן בתו!

ומשיבים: כדרך שאמר רבא בריה [בנו] של רב עולא בקשר לענין דומה: לא נצרכה הלכה זו אלא להעדפה, כלומר, לסכום העודף על מזונותיה ההכרחיים. הכא נמי [כאן גם כן] לא נצרכה אלא להעדפה, שאותו מקבל האב מן החובל בבתו הקטנה.

ועוד שואלים על דרך זו של יישוב הסתירה בין הברייתות: במאי אוקימתא לבתרייתא [במה העמדת את הברייתא האחרונה] — בסמוכין על שלחנו, ואמרנו בברייתא שגדולים — יתן להם מיד, קטנים — יעשה להם סגולה, אמאי [מדוע] יעשה להם סגולה? לאביהם בעי למיתבי [צריך הוא לתת]!

אמרי [אומרים] בתשובה: כי קא קפיד [כאשר האב מקפיד] לקבל דבר השייך לילדיו, הרי זה דווקא במידי דקא חסר [בדבר שהוא חסר ממנו] שהוא מפסיד בגללו כגון במקרה שחבל בבניו, שיצטרך לשלם לבניו, ואולם במידי דאתא מעלמא [בדבר שבא מן העולם, מן החוץ] שחבלו בהם אחרים — לא קפיד [מקפיד].

ומקשים על כך: והא [והרי] מציאה דמעלמא קאתי להו [שמהחוץ באה להם] וקא קפיד [והאב מקפיד] על כך ולכן אומרים שמציאת הקטנים לאביהם! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: רווחא דקאתי להו מעלמא, ולית להו צערא דגופייהו בגווה [רווח שבא להם מהחוץ, ואין להם צער של גופם בו] — קפיד [מקפיד] האב לקבל, אבל חבלה של ילדיו דאית להו צערא דגופייהו [שיש להם צער של גופם בכך] ומעלמא קאתי להו [וגם מהחוץ בא להם] — לא קפיד [מקפיד] לקבל מילדיו.

ומקשים: והא התם [והרי שם] בברייתא הראשונה מדובר במקרה דאית [שיש] לה לבתו צערא דגופא [צער הגוף] ומעלמא קאתי [ומהחוץ בא] לה, וקא קפיד [והוא מקפיד] על קבלת תשלומיה! דקתני [כפי שהוא שונה]: ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה — חייבין ליתן לאביה!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: התם דגברא קפדנא [שם שאיש קפדן] הוא, וראיה לדבר דהא [שהרי] אין ילדיו סמוכין על שלחנו ואינו דואג למזונותיהם, איש כזה אפילו במידי דאתי להו מעלמא קפיד [בדבר שבא להם מבחוץ מקפיד]. ואולם הכא [כאן], בברייתא זו, דלאו גברא קפדנא [שלא אדם קפדן] הוא, דהא [שהרי] ילדיו סמוכין על שלחנו, כי קא קפיד [כאשר הוא מקפיד] — הרי זה במידי דקא חסר ליה [בדבר שהוא חסר בו], אבל במידי דאתי להו מעלמא [בדבר שבא להם מן החוץ] — לא קפיד [מקפיד].

ומסבירים עוד: שנינו בשתי הברייתות שיעשה לבניו הקטנים בכסף התשלומים המגיע להם סגולה, ושואלים: מאי [מה] פירושה של סגולה זו? רב חסדא אמר: שיקנה להם בכסף זה ספר תורה, רבה בר רב הונא אמר: שיקנה להם דיקלא דאכיל מיניה תמרי [דקל שיאכל הילד ממנו תמרים]. ומעירים כי אותם הדברים שנדונו על ידי אמוראי בבל, נדונו גם בארץ ישראל.

וכן אמר ריש לקיש כדברי רב: לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד, ור' יוחנן אמר: אפילו פציעה.

ותוהים: פציעה שאין בה אובדן כושר עבודה, כחבלה, סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר שיזכה בזה האב? והרי אפילו ר' אלעזר לא קמיבעיא ליה [נשאלה לו], לא היה לו ספק לגבי זכות האב בתשלומי בתו אלא לגבי חבלה,