וקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי [ומוחזק להם לחכמים שחמישה זרעים בששה טפחים אינם יונקים זה מזה].

א ושואלים: ומנלן דהא דקים להו לרבנן מילתא היא [ומנין לנו שמה שמוחזק להם לחכמים דבר הוא], ואפשר לסמוך על מסורותיהם לענין זה? שאמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר]: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל" (דברים יט, יד), כוונתו: גבול שגבלו ראשונים וקבעו מה הם התחומים הדרושים לכל צמח, אותו לא תסיג, ושואלים: מאי [מה משמעות] הלשון "גבלו ראשונים"? אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מה משמעות זה שנאמר] "אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה" (בראשית לו, כ), אטו כולי עלמא [וכי כל שאר העולם] יושבי רקיע נינהו [הם]? שמודגש באלה שהם יושבי הארץ?! אלא לומר שהיו בקיאין יותר מאחרים בישובה של ארץ, שהיו אומרים: קרקע מלא אורכו של קנה זה יפה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים. ו"חרי" נקראו בני שבט זה בשיכול אותיות ללמד שמריחים את הארץ וקובעים מה ראוי לגדל בה. וכהסבר לכך שנקראו יושבי שעיר הקדמונים בשם "חוי" (עיין בראשית לו, ב) אמר רב פפא: משום שהיו טועמין את הארץ כחויא [כנחש], ולפי הפעם היו קובעים לאיזה גידול היא ראוייה. רב אחא בר יעקב אמר שלא משום כך נקראו "חורי", אלא משום שנעשו בני חורין מנכסיהן, כלומר, שגירשו אותם בני עשו מנחלתם, ועיקר שמם היה "חיוי".

ב ולגופה של ההלכה אמר רב אסי: ערוגה שאמרו במשנה ששטחה ששה על ששה טפחים, הכוונה היא שתוכה ששה על ששה טפחים חוץ מגבוליה, שאותם ששה טפחים אינם כוללים את גבוליה, ולשטח כל ערוגה יש להוסיף גם את המקום שתופס גבולה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] ערוגה תוכה ששה. ושואלים: וגבוליה בכמה? מה שטחם? ומשיבים, כדתנן [כפי ששנינו במשנה], שר' יהודה אומר: רוחב הגבול כמלא רוחב פרסה (כף רגל). ואמר ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא בר פפא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — דכתיב [שכן נאמר]: "והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים יא, י), ומכאן למדים: מה רגל רוחבה טפח אף גבול שבין ערוגה לערוגה שבו יש לשים את כף הרגל בזמן ההשקאה נמי [גם כן] רוחבו טפח.

ג אמר רב: כשלמדנו במשנה שניתן לזרוע בתוך ערוגה חמש מיני זרעים ולא לעבור על איסור כלאיים — בערוגה הנמצאת בחורבה (מקום שאין סביבו צמחים) שנינו. אבל אם היתה ערוגה בין הערוגות אסור לזרוע בה מינים מרובים כל כך, שהזרעים מן הערוגות האחרות מתערבים עם הצומח בערוגה. ושואלים: אם מדובר בערוגה בודדת, והאיכא [והרי יש] את מקום הקרנות, ואפשר לזרוע אף בקרנות ולהוסיף מינים אחרים בלא חשש (גאונים)! אמרי בי [אמרו בני בית מדרשו] של רב משמיה [משמו] של רב : דברי רב היו בממלא את הקרנות, כאשר זרע את חמשת מיני הזרעים בערוגה ושוב אין להוסיף בה זרעים. על הסבר זה מקשים: וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי [ושיזרע מבחוץ ולא ימלא מבפנים] ויוכל להרבות במינים במקום למלא את הקרנות!