שבת פד ע"ב

ודין הוא שיהא כן ומה פכין קטנים של חרס שטהורין מטומאת זב, שאינם נטמאים במושב הזב ואין הזב יכול לטמאם מבפנים משום שאי אפשר להכניס בהם אצבע, ובכל זאת טמאים הם בטומאת מת, מפץ שטמא בזב, אינו דין שיהא טמא בטומאת מת. ואמאי [ומדוע] יהא המפץ טמא? הא לית ליה [והרי אין לו] טהרה במקוה! אמר ליה [לו] ר' חנינא: שאני התם [שונה שם] במפץ הואיל ואיכא [ויש] טומאה במינו, כיון שכלי עץ האחרים שהם כמו המפץ באים מן הצומח נטהרים במקוה.

אמר ליה [לו]: ר' אילעא לר' חנינא: רחמנא ליצלן מהאי דעתא [השם יצילנו מן הדיעה הזאת], ענה לו ר' חנינא: אדרבא, רחמנא ליצלן מדעתא דידך [להיפך, השם יצילנו מן הדיעה שלך]. וטעמא מאי [ומהו הטעם] שאנו חושבים שטומאה במינו היא נימוק בעל משמעות לגבי דבר שהוא עצמו אינו נכנס לגדר זה — משום שתרי קראי כתיבי [שני כתובים נאמרו]; בפסוק אחד כתיב [נאמר]: "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו ה), ומפסוק זה למדנו שמשכבו בדומה לו, שאף משכב הזב צריך שיהא עשוי להיטהר בטבילה. ובפסוק אחר כתיב [נאמר]: "ו כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא" (ויקרא טו, פסוק ד), ופסוק זה כולל לעניין קבלת טומאת זב כל משכב, אפילו כזה שאינו נטהר בטבילה. הא [הרי] כיצד ניישב את שני המקראות? אלא יש לומר כך: אם יש במינו טהרה אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו עצמו] טהרה במקוה — יהא טמא. ואולם אם אין במינו כלל טהרה, לאופן כגון זה מקיש [משווה] הכתוב את משכבו לו, וכיון שאינו דומה לו שהרי אין לו טהרה במקוה, לכן המשכב טהור.

רבא אמר: זה שמדרס כלי חרס טהור למדים מהכא [מכאן], שנאמר: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" (במדבר יט, טו), ומשמע: הא [הרי] אם יש צמיד פתיל עליו — טהור הוא. ומי לא עסקינן דיחדינהו [האם איננו עוסקים גם במקרה שייחד אותו, את הכלי] לשימוש אשתו נדה ובכל זאת קאמר רחמנא [אמרה תורה] שהוא טהור, והרי שכלי חרס הסגור ומכוסה אינו מקבל טומאה מכל מטמא.

א משנה ועוד הלכה הבנויה על רמז בכתוב: מנין לערוגה שהיא (ששטחה) ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה מיני זרעונין בלי לחשוש לאיסור כלאיים בין המינים, באופן זה: שזורעים ארבעה מיני זרעים על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע. ורמז לדבר ממה שנאמר: "כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהילה נגד כל הגויים" (ישעיהו סא, יא) "זרעה" בלשון יחיד לא נאמר, אלא "זרועיה", הרי שגינה קטנה יתכן שיהיו בה מיני זרעים מרובים.

ב גמרא על רמז זה שואלים: מאי משמע [מה המשמעות] בכתוב שממנה למדים על חמישה זרעים דווקא? אמר רב יהודה כך נדרש: "כי כארץ תוציא צמחה" תוציא — חד [אחד] צמחה — חד [אחד], הרי תרי [שנים], "זרועיה" בלשון רבים הוא לפחות תרי, הא [הרי] ארבע, והלשון "תצמיח" מוסיף עוד חד [אחד], הא [הרי] חמשה לשונות של צמיחה וזרעים, שכולם נאמרים על ערוגה אחת בגינה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - ב

ודין הוא, מקל וחומר אנו למדין שהוא מיטמא בטומאת מת:

ומה פכין קטנים של חרס, שטהורין בזב שאינן נטמאים באף אחד מאופני הטומאה של זב.

שהרי טומאת מדרס אין להם, כי אינם מיוחדים לישיבה, ועוד, שהן כלי חרס.

וטומאת מגע גם אין להם, שהרי כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא רק כאשר הטומאה נכנסת לתוך חללו. והפכין הקטנים, מתוך שפיהן צר אין הזב יכול להכניס לתוכן אפילו את אצבעו. ^[1]

אף על פי כן - טמאים הם בטומאת מת. שאם היו באהל המת הן נטמאין, כיון שהטומאה נכנסת דרך פתח הכלי, כדכתיב "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו - טמא הוא".

קל וחומר למפץ, שטמא בזב, שהרי כל הראוי למשכב מיטמא במדרס, ואם כן, וכי אינו דין שיהא המפץ טמא בטומאת מת.

ומסיק רבי אילעא לקושייתו: ואמאי קתני בברייתא שמפץ מיטמא על ידי זב הטומאת מדרס? והא לית ליה טהרה במקוה!?

שהרי לפשוטי כלי עץ אין טהרה, כי בכל המקומות שנזכר בהם טבילה בתורה מדובר בכלי קיבול, ולא בפשוטי כלי עץ. ^[2] אמר ליה רבי חנינא: שאני התם, בפשוטי כלי עץ, שיש להם טומאת מדרס הואיל ואיכא במינו של כלי עץ טהרה במקוה.

שהרי כלי עץ שיש להם בית קיבול יש להם טהרה במקוה, ולכן כל "מין כלי עץ" נחשבים כיש להם טהרה במקוה, ולכן מטמאים במדרס. ^[3]

מה שאין כן כלי חרס, שאין שום כלי חרס שיש לו טהרה במקוה, הילכך אין לו טומאת מדרס.

אמר ליה רבי אילעא: רחמנא ליצלן מהאי דעתא! שאין סברא לומר שהדבר תלוי ב"מינו" אלא רק בכלי עצמו.

אמר ליה רבי חנינא: אדרבה! רחמנא ליצלן מדעתא דידך! וכדמפרשינן -

ומסבירה הגמרא את דברי רבי חנינא:

וטעמא - מאי? מדוע סבר רבי חנינא שדיינו שתהיה טהרה במינו? והרי זה שיש לו טהרה במקוה ילפינן מדאיתקש לזב, ואם כן יש לו להיות דומה לזב, שלו עצמו יש טהרה במקוה, ולא למינו.

משום דתרי קראי כתיבי.

כתיב "ואיש אשר יגע במשכבו", ללמדנו להקיש משכבו לו.

ומאידך כתיב "וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב", ולא כתיב "משכבו", דמשמע אפילו משכב שאינו דומה לו.

הא כיצד יתיישבו המקראות הסותרים לכאורה זה את זה?

אלא, הכתוב "כל המשכב" עוסק בדבר אשר יש במינו טהרה במקוה, ולכן הוא טמא אע"ג דלית ליה לזב עצמו טהרה במקוה.

ואילו ההיקש שבפסוק "ואיש אשר יגע במשכבו" מתייחס לדבר אשר אין במינו טהרה במקוה, שבו אמרינן: מקיש משכבו לו, שאם אין לו טהרה במקוה אינו טמא מדרס.

רבא אמר: מדרס כלי חרס דטהור - נפקא לן מהכא:

כתיב באהל המת "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא". והאי קרא מיירי בכלי חרס, שטומאת המת נכנסת לו דרך פתחו.

ומשמע: הא אם יש צמיד פתיל עליו, שהכסוי מהודק אליו היטב - טהור הוא.

ומי לא עסקינן בהאי קרא אפילו בכלי דיחדינהו לאשתו נדה שתשב עליו תמיד, ומצד זה הוא יכול להיטמא במדרס.

ובכל זאת קאמר רחמנא שאם צמיד פתיל עליו טהור הוא.

ואם כלי חרס היה יכול להיטמא בטומאת מדרס, כיצד מציל הכסוי על מה שבתוך הכלי מליטמא, והרי קיימא לן שדבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה? ^[4]

אלא, ודאי שמע מינה דכלי חרס אין בו טומאת מדרס. ^[5]

מתניתין:

משנה זו, העוסקת בדיני כלאים, נשנית כאן כהמשך למשניות הקודמות המתחילות ב"מנין? ".

האיסור לזרוע או לקיים כלאיים הוא רק כששני המינים נראים כגדלים בעירבוב.

אך אם הם נראים כגדלים בנפרד, מותר לזורעם ולגדלם זה בצד זה, למרות שודאי לנו כי הם יונקים מהאדמה ביחד.

כשאין הם נראים גדלים בנפרד יש להרחיקם במרחק שלא ינקו ביחד מהקרקע.

שיעור היניקה של זרעים הוא טפח ומחצה מסביב, ולכן צריך להיות המרחק בין שני זרעים שלשה טפחים.

מנין לערוגה, שהיא ששה על ששה טפחים, שיתכן שיהיו זורעין בתוכה חמשה זרעונין שונים, ולא יהיה בכך משום איסור כלאיים.

כגון, שזורע ארבעה שורות של זרעים [בכל שורה זרעונים אחרים] על קצה ארבע רוחות הערוגה, ומשאיר את ארבעת הפינות של הערוגה כשהם ריקים, ובכך ניכרות ארבעת השורות שהן שורות נפרדות.

שהרי כל אחת מהשורות גודלת בנפרד, בכוון אנכי לשורות הסמוכות לה. ובקצוות השורה, בפינת הערוגה יש חלל ריק, כך שאין חיבור בין הזרעים השונים. ואחת, זרעון אחד, נזרע באמצע, במרחק של שלשה טפחים משאר הזרעונים. דכיון שאין הוא ניכר שגדל בנפרד מהם, הרי הוא צריך הרחקה מיניקה משותפת עמהם.

שנאמר [ישעיהו סא] "כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח";.

ודרשינן: "זרעה" לא נאמר, אלא זרועיה.

ופירוש הראיה מתבאר בגמרא.

גמרא:

והוינן בה: מאי משמע, כיצד משמע מהפסוק שהמדובר בחמשה זרעונים בגנה של ששה טפחים על ששה טפחים?

אמר רב יהודה: הכי דרשינן: "כי כארץ תוציא צמחה".

תוציא - חד.

צמחה - חד. הרי תרי.

זרועיה - תרי. הא ארבע ...

תצמיח - חד. הא חמשה.

הערות

^[1] ואעפ"י שיכול להכניס שם שערו, אינו טמא בכך, דשיער הזב אינו מטמא אלא במקום הראוי לנגיעת בשרו. וכן אינו נטמא בהיסט הזב, דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט. רש"י.

^[2] והתוס' חולקים, דפשוטי כלי עץ יש להם טהרה במקוה, ונפקא לן מדכתיב "וכל כלי עץ - תתחטאו", ומשמע אפילו פשוטי כלי עץ. אלא, הכא מיירי במפץ של גמי [עיין הערה 5 בע"א] שאין לו טהרה במקוה הואיל ואינו בכלל הכלים הכתובים בפרשיות של טבילה. תוס' ד"ה מפץ לעיל בע"א.

^[3] ולשיטת התוס' דמיירי במפץ של גמי, צריך לומר שיש במינם טהרה במקוה היינו בשאר כלי עץ, דחשיב מינו. שהרי גם הגמי גידולי קרקע הוא. ריטב"א.

^[4] מתוס' משמע דרש"י מפרש דמיירי בישבה עליהם אשתו נדה [עיין הערה 5 בשם הר"י]. והקשה המהרש"א, א"כ למה הוצרך רש"י לומר דדבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה? תיפוק ליה שאם הכלי נטמא הרי הוא מטמא מה שבתוכו. ותירץ הרש"ש שהגמרא רוצה להקשות שאף טומאת מת תהיה על מה שבתוכו ולא רק טומאת מדרס. ונפקא מינה לטומאת שבעה והזיית מי חטאת.

^[5] וממילא לא שייכא ביה שום טומאה. שהרי כלי חרס אינו מקבל טומאה רק מאוירו, והרי הוא סתום. וכתב רש"י שגם טומאת היסט הזב לא שייכת בו. דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט. והתוס' בד"ה מי, הוכיחו דכלי צמיד פתיל מטמא בהיסט, דחשיב ראוי לכלל נגיעה לפי שעומד ליפתח. והם מפרשים ראית הגמרא מדכתיב "וכל כלי", משמע שאם יש לו צמיד פתיל הוא טהור מכל טומאה שבאה דרך גבו, דהיינו טומאת מדרס. אבל טומאת היסט נחשבת כבאה לו דרך תוכו, כדאמרינן "איזהו מגעו שהוא ככולו זה היסט", שהוא כאילו נגע בו מבפנים. והרמב"ן ביאר שיטה זו של תוס' בדרך שונה. שאם הכלי צמיד פתיל היה מקבל טומאת מדרס, נמצא שאחוריו טמאים, והאיך יחצוץ בפני הטומאה? אבל טומאת היסט היא טומאת תוך בלבד, לפיכך אחוריים חוצצין, שהם אינם טמאים. וכתב ע"ז הרמב"ן "שמועה זו מפורשת בתוס' רבותינו הצרפתים והוספתי בה דברים להגדיל תורה". ועוד כתבו בשם ר"י שהוכחת הגמרא אינה מכלי שכבר ישבה עליו אשתו נדה אלא שיחדו בלבד לישיבת אשתו נדה, שגם הראוי לקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ולפי זה לא קשה מהיסט. דלהיסט לא שייך יחוד. ובסוף כתבו תוס' שהר"י היה מסופק בכך.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And it is derived through an a fortiori inference: We know that small vessels do not become ritually impure through the impurity of a zav because they are not designated for sitting, and are too small for the zav to insert his finger into their airspace. If small earthenware pitchers remain pure and are not susceptible to the impurity of a zav, but they do become ritually impure from contact with a corpse; is it not logical that a reed mat, which contracts impurity from a zav, will become ritually impure from contact with a corpse? And why should the reed mat become impure? Isn’t it true that it does not have the possibility of purification in a ritual bath? Rabbi Ḥanina said to him: There, in the case of the mat, it is different because there is purification in other vessels of its kind, i.e., other wooden vessels that are made from materials that grow from the earth can be purified in a ritual bath.

Rabbi Ila said to Rabbi Ḥanina: May the all-Merciful save us from this opinion. Rabbi Ḥanina responded: On the contrary, may the all-Merciful save us from your opinion. And what is the reason that this is relevant? What is the significance of the fact that other vessels of its kind can be purified in a ritual bath if the vessel itself cannot be purified in a ritual bath? It is because two verses are written. In one verse it is written: “And whoever touches his bed shall wash his clothes, and bathe himself in water, and be impure until the evening” (Leviticus 15:5). The verse juxtaposes his bed to himself. Just as he has the possibility of purification through immersion in a ritual bath, so too, his bed has the possibility of purification in a ritual bath. This teaches that his bed has the same legal status as he does; in order for a bed on which a zav lies to be subject to the impurity imparted by lying, it must be immersible in a ritual bath. And in another verse it is written: “Every bed on which the zav lies shall be impure; and every vessel on which he sits shall be impure” (Leviticus 15:4). This verse includes all beds on which a zav might lie, even one that cannot be purified in a ritual bath. How can these two verses be reconciled? If there is purification in other vessels of its kind, even though it itself does not have purification in a ritual bath, it is subject to the impurity imparted by lying. However, if there is no purification in other vessels of its kind, the verse juxtaposes his bed to himself. Any vessel that is not like him in the sense that it cannot be purified in a ritual bath, is not subject to impurity imparted by lying.

Rava said: The fact that with regard to impurity imparted by treading, an earthenware vessel is ritually pure is derived from here, as it is stated: “And any open vessel that does not have a sealed cover on it becomes impure” (Numbers 19:15). By inference, if there is a sealed cover on it, it is pure. Are we not dealing even with a case where one designated the vessel for use by his wife, when she has the status of a menstruating woman? And even so, the Torah states that it is ritually pure? Apparently, an earthenware vessel with a sealed cover is not subject to impurity from any source.

MISHNA: The Gemara continues to discuss an additional halakha based on a biblical allusion. From where is it derived that in a garden bed that is six by six handbreadths, that one may plant five different types of seeds in it? He may do so without violating the prohibition of sowing a mixture of diverse kinds of seeds in the following manner. One sows four types of plants on each of the four sides of the garden bed and one in the middle. There is an allusion to this in the text, as it is stated: “For as the earth brings forth its growth, and as a garden causes its seeds to grow, so will the Lord God cause justice and praise to spring forth before all the nations” (Isaiah 61:11). Its seed, in the singular, is not stated; rather, its seeds, written in the plural. Apparently, it is possible that several seeds may be planted in a small garden.

GEMARA: The Gemara questions this allusion: From where is it inferred that the verse refers to five types of seeds? Rav Yehuda said that it is derived as follows: “For as the earth brings forth its growth” indicates five types of seeds because “brings forth” represents one and “its vegetation” represents one, and that totals two. “Its seeds,” written in the plural, represents at least two, and that totals four. “Cause to grow” is one more. This verse includes terms connoting planting and seeds in a single garden bed that total five species of seeds.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פכין קטנים שטהורין בזב טמאים במת ממה שאמרה התורה בענין הזב (ויקרא ט״ו:י״א) וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר ולא אמרה וכל כלי חרש למדנו שפכין קטנים טהורין בזב ואמרו במת (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אפילו כל שהוא וכבר פירשנו בברכות הרי למדנו שפכין קטנים טמאין:

עיקר הדבר הזה שלא נאמר במת אלא כל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים והמפץ שהוא כמין מחצלת שעשויה מן החילף ומן כיוצא בו לא נאמר בה. ואף לא נאמר מפץ בשרץ כי כן כתיב בו מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. ומן מתני' כבר גמרינן שהמפץ טמא. דתנן שלשה מפצין הן העשוי לשכיבה טמא מדרס. של צבעים טמא מת ושל גתות טהור מכלום. ואפילו דגיתות קאמרינן. דשמואל עביד לה לבנתיה מפצות ביומי תשרי וצריכין למידע מהיכא ילפינן טומאה למפץ במת ובשרץ. ואימירן הני ברייתא בגמ' דבאיזו צד הרגל מועדת לענין דרשת דיו לבא מן הדין להיות כנדון. השתא כיון דמפץ לאו כלי עץ הוא ולא בגד ולא עור ולא שק ולא מעשה עזים:
ובזב קא דרשינן ליה טומאה דלית ליה טהרה במקוה וקא מטמא מדרס קא מותיב מיניה ר' אלעא למאן דאע"ג דליתיה מהני מידאני עשוי דבר שאין לו טהרה במקוה אין מטמא מדרס. א"ל ר' חנינא הואיל למשכב הוא. ובמחצלת של קנים ויש במינו. פי' כגון שטומאתו מתוך שהוא משכב ויש במין מפצות חשיבו לית ליה טהרה במקוה. דברים שהן ממיני בגד או עור או שק שיש להן טהרה במקוה דהא ליכא טהרה במקוה אלא עליהן הוא אומר כל המשכב אשר ישכב עליו. אבל כלי חרס לדברים הללו. וטהרתו במיעוט אין במינו דבר שיש לו טהרה במקוה. ועליהן הוא אומר שיעורו כדתנן מפץ ששה במשכבו.

מקיש משכבו לו. ולא היו הדברים ברורים על ששה. ותניא בתוספתא לר' אילעא משום הכי קאמר ליה לר' חנינא רחמנא ליצלן מן מפץ שבלה כל זמן שמניחין האי דעתא עד דפריש ליה טעמא דתרין קראי כתיבי אותו על הכסא האשה היושבת רבה אמר מדרס כלי חרס דטהורה מהכא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל טהור. (וכאן דסתים) אע"ג דחזיוה לאשתו נדה למיזגה ולמיסמך עליה טהור הוא:

מתני' מניין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה ה' זרעונים ד' על ד' רוחות ערוגה ואחת באמצע כו'.

ומה פכין קטנים שטהורים בזב. פירש"י ז"ל פכין קטנים של חרס שטהורין מכל טומאת הזב דלמדרס אין כלי חרס נעשה מדרס ובמגע אינן יכולין לטמא שאינן מטמאין אלא מאוירן ואינו יכול להכניס אפי' אצבעו קטנה בהן ואי משום היסט כל שבא לכלל מגע בא לכלל משא מדאפקי' רחמנא בלשון נגיעה כענין שאמרו בפ' העור והרוטב (חולין קכד:) גבי משא נבלה ומגעה, ואי משום שערה שיכול ליכנס באוירן שהוא מטמא כל שאינו ראוי לנגיעת בשר אינו מטמא בנגיעת שער דמדכתיב והנוגע בבשר הזב מפקי' ליה בספרא. ויש לדקדק אחר טעמו, ליטמו במשקין דזב, דלא אפקינהו רחמנא בלשון נגיעה דכתיב וכי ירוק הזב בטהור ועוד מקשה ר"ת ז"ל הרי צמיד פתיל מטמא במשא הזב אע"פ שאינו במגע כדאמרי' במס' גטין שמא תסיטם אשתו נדה ובמס' נדה נמי אמרי' מוקף צמיד פתיל שטמא במעת לעת שבנדה וה"נ מוכח בחולין ומתרץ ש"ה שעומד לפתוח וכפתוח דמי וק"ל הא אמרי' בחולין גבי קולית המת מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי. ופריק ש"ה שאינו נקוב אלא שחשב עכשיו לנקבו ואין מחשבתו בלבד עושה שאינו נקוב כנקוב אבל צמיד פתיל נקוב הוא וכפתוח דמי. וכן היה ר"ת ז"ל מפרש מ"ש במס' ביצה (לב.) אלפסין עירניות טמאות במשא הזב וטהורות באוהל המת שהן חקוקית וסתומות בכיסוין עד שיצרפם בכבשן ויפתחם וגבי משא טמאות משום דכפתוחות דמיין דומיא דמוקף צמיד פתיל וכן משמע בתוספתא דביצה דקתני אין פותחין אלפסין סתומין ורשב"ג מתיר אלמא אלפסין עירניות הללו סתומות בכיסוין הן יש להם בית קיבול אלא שנסתם בכיסוין. אבל רש"י ז"ל פי' שאין להם תוך ואף על פי כן במשא הזב טמאות דלא בעי תוך ואינו מחוור שהרי פכין קטנים טהורים במשא מפני שאין באין לכלל מגע תוך כ"ש אלפסין עירניות שאין להם תוך כלל. ועוד ששנינו הטהורין שבכלי חרם טבלה שאין לה לבזבז ומחתה פרוצה כו' והמטה והכסא וכו' מתני' בפ"ג דכלים משמע שאין לאלו טומאה כלל. ועוד דהשיב ר"ת ז"ל דתניא בת"כ יכול יטמאנה מאחוריו נאמר כאן בו ונאמר להלן בו מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו כמ"ש רש"י ז"ל למעלה וכל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט:

מפץ שטמא בזב א"ד שיהא טמא במת. הקשה ר"ת ז"ל, צמיד פתיל יוכיח שטמא בזב ואינ' מטמא במת ופריק נייתי לה בתורת טעמא צמיד פתיל שטמא בזב מפני שהוא מסיטו ומגעו ככולו ואפילו באוירו ואלו במת מאוירו טמא ולא נטהר אלא מפני שהוא טומאת אחורים שטהורה אף בזב. והוא השיב על דבריו, והא אמרי' במס' נדה פ"ק (ה:), ולאו ק"ו הוא, ומה מוקף צמיד פתיל שטהור במת אינו ניצול מעת לעת שבנדה משכבות ומושבות שטמאין במת א"ד שלא יהיו ניצולין במעל"ע שבנדה. ומאי ק"ו שאני מעל"ע שבנדה שהוא טומאת תוך כדאמרן ומשני התם ה"ק ומה צמיד פתיל שמצינו לו צד טהרה באהל המת עשו לו מעל"ע שבנדה מדבריהם כנדה עצמה משכבות ומושבות שלא מצינו בהן צד טהרה א"ד שנעשה בהן מעל"ע שבנדה כנדה עצמה וה"ט נמי דלא אמר התם פכין קטנים יוכיחו שטמאין במת וטהורין במעל"ע שבצדה לפי שהן טהורין אף בנדה עצמה ואין אותו ק"ו אלא ליתן טעם וראי' שעשו חכמים מע"ל שבנדה כנדה עצמה. ומיהו לא נהירא לי, דהא מ"מ קולא היא שטמאין בזב בהיסט ואין טמאין במת בהיסט, שהסיטו של זב לא מצינו לו חבר בכל התורה כולו. וי"א דהכא ה"פ ומה פכין קטנים שטהורין בזב לכל טומאותיו בין במשא בין בהיסט בין במגע הן טמאים במת לכל טומאותיו מפץ שטמ' בזב לכל טומאותיו א"ד שיה' טמא במת בכל טומאותיו וא"ל צמיד פתיל יוכיח שהרי אינו טמא אלא במשא הזב ולא במגע. גם זה אינו נכון שאם טהור במת אף הוא טהור במגע דזב חוץ מן המדרס אבל אמת הוא דלהכי נקיט פכין קטנים מפני שטהורין בכל טומאת הזב דאי לא לימא פכין גדולים שטהורין מן המדרס לפי שאין כלי חרס נעשה מדרס כדאמרן אלא דרויחא לי' נקיט:

ואמאי והא לית לי' טהרה במקוה. פירש רש"י ז"ל דכי כתיבא טבילה בפ' שרצים ופ' מדין אכלים דכתיבא התם אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו שם לית להו טבילה אלא הרי הן כאוכלין ומשקין שאין להם טהרה במקוה לפי שלא נכתבו בהן בתורה. ויש מקשים מהא דגרסי' במס' סוכה (טז.) מטה מטמאה חבלה ומטהרת חבלה מטמאה איברים ומטהרת איברים ומפרש לה בגמ' בארוכה ושתי כרעים בקצרה ושתי כרעים והיינו פשוטי כלי עץ אלמא יש להן טהרה במקוה ומפרשי לה במפץ של שיפה ושל גמי אבל של עץ יש לו טהר' במקוה שהרי נתפרש' טבילה במקבליהן וכיון שכן אף פשוטיהן במקום שמקבלין טומאה יש להן טהרה. וי"א הרי כתיב וכל כלי עץ תתחטאו וסמיך לי' בפ' שניי' את הבדיל ואת העופרת כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וכל אשר לא יבא באש דהיינו של עץ תעבירו במים מקיש עץ למתכות מה הן בפשוטין אף כל כלי עץ בפשוטין. ועוד דהתם לא כתיב שק דמשמע שיש בו בית קבול אלא מעשה עזים אף על פי שאין לו קבול כגון הנך דלעיל אריג כל שהוא תתחטאו. ואיכא למידק, דאמרי' עלה דהא בריי' במס' ב"ק בפ' כיצד וקמייתי לה בין לטומאת ז' בין לטומאת ערב ואם אין לו טהרה במקוה מה טומאת ז' טומאת ערב יש כאן הרי טמא הוא לעולם וא"ת מאי טומאת ז' שהוא נעשה אב הטומאה כדין הטמאין טומאת ז' והרי כל שאין לו טהרה במקוה אין נעשה אב הטומאה ומפרקי דברייתא דהכא בין במפץ של עץ בין במפץ של שיפה ושל גמי היא שנוי' והתם פריך משל עץ שיש לו טהרה במקו' כדאמרן והכא פריך משל שיפה ושל גמי. והגאונים ז"ל פי', פכין קטנים של עץ וטהורין במדרס הזב ואפי' ייחדן לישיבה נמי טהורין שאינם ראוים לכך ואפ"ה טמאין במת בכל טומאותיו מפץ שטמא למדרס הזבה א"ד שיטמ' באוהל המת וה"ה לשרץ וכן לפי' הראשון מת לאו דוקא:

מי לא עסקי' דייחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור. פירש רש"י ז"ל, דאי טמא הוא מדרס היכי מציל והא כל דבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה הילכך כ"ח המוקף צמיד פתיל טהור מכל טומאה דבהיסט נמי לא מיטמי כדפרי' דכל שאינו בא לכלל מגע לא בא לכלל משא ולפיכך הוא מציל על מה שבתוכו. ויש תשובה על דברי רש"י ז"ל הללו ממ"ש למעלה דמוקף צמיד פתיל טמא אפי' במע"ל שבנדה ואמרי' [גיטין סא:] שמא תיסטם אשתו נדה. וי"א לעולם הכלי עצמו טהור, שאלמלא כן אינו חוצץ אבל מה שבתוכו טמא בהיסט שהרי ניסט ואינו נכון בטעם לפי שאם בא לכלל מגע אי קרית לי' מפני שעתיד ליפתח שניהן טמאין ואם לאו שניהן אינן באין לכלל היסט. ועוד דההוא דאלפסין עירניות קשי' לי' כפי מה שפירש רבינו תם ז"ל דמדקתני טמאות וטהורות משמע טומאות עצמן וקתני סיפא ר"א בר צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן משמע שעל עצמן של אלפסין הדברים אמורים. אלא ה"פ: מי לא עסקי' דייחדינהו לאשתו נדה שאם אתה אומר הן טמאין במדרס הזב א"כ מצינו להן טומאה מאחוריהן ואיך חוצצין בפני הטומאה אבל טומאת היסט שאני שהיא טומאת תוך דמגעו שהוא ככולו הוא לפיכך אחורים חוצצין שלא מצינו להם טומאה בכל התורה כולה. (שמועה זו מפורשת בתוספות לרבינו הצרפתים ז"ל, וכתבתי' והוספתי בה דברים להגדיל תורה):

הא דתנן שזורעין בתוכה ה' זרעונין. ה' [מיני] גרעינין הוא, וכ"פ רבינו תם ז"ל. [וקס"ד] (ו)במחריב את הקרנות וזורעין באמצע כל רוח, ושיעור יניקות הזרעים ג' טפחים הוא כדתנן (ב"ב יז.) מרחיקין את הזרעים מן הכותל ג"ט ואף על פי שהיניקות מתערבות כיון שאין מין זה יונק מגופא של מין זה מותר כדאמרי' לא ינקו מהדדי ולא אמרי' לא ינקי בהדי הדדי. והראשונים אמרו שיניקת הירקות הנזרעין בערוגה אינה אלא טפח ומחצה ואם תאמר מכל מקום למה אינן תשעה ד' בד' קרנות הערוגה ובאמצע כל שורה ד' ואחת בתוך זו אינה קושיא למאן אי לרב דאמר ערוגה בחורבה שנינו הרי ממלא הוא שתי הקרנות גרעינין כגון זה. ולזרע תשעה ולא ימלא הקרנות לא אמרינן משו' האי טעמא שמא ימלא הקרנות ממין אחר ויהי' סמוכין יותר מדינן אי לשמואל דאמר ערוגה בין הערוגות שנינו לדידי' נמי אפילו בממלא את הקרנות היא כדקא מקשינן עליה והא קא מערבן אהדדי כלומר דבין בממלא את הקרנות בין שאינו ממלא מתערבין הן כיון דהוא מקפת ערוגות ומהדר בנוטה שורה לכאן ומותר אפילו בממלא והיינו דמקשי' מעיקרא והאיכא מקום קרנות כלומר דערוגה בין הערוגות שנינו ומש"ה מחריב קרנות של ערוגה זו כדי שיזרע סמוך להן בערוגה אחת ויהי' בין גרעינים של זו ולאחרת ג"ט ומפרקי' לה בממלא את הקרנות וגזירה משום ממלא ולעולם הוא מרבה בזריעה ה' זרעונים הללו כמו שיכול ואם בא ליטע בה ט' זרעונין אסור שמא יאריך בזריעת הקרנות ולא יצמצם להיות ביניהם הפרש ויש לפרש דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי אבל תשעה ינקי שאין שלשה ביניהם די להן להניקן בערוגה אחת לד"ה:

מתני': מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונים וכו'. צריך להרחיק בין זרע לזרע ג' טפחים כשיעור יניקת זרעים (ב"ב יז, א), ואע"ג דכל זרע יונק עד ג', לא חשו לערוב יניקות, והיינו דקאמר לא ינקי מהדדי ולא קאמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא ינקו זרע זה מהזרע האחר עצמו. [ביאורי מהר"י קורקוס הל' כלאים פ"ד ה"ט בשם הרשב"א].

מפץ זה יראה מכאן שאין לו טהרה במקוה וגדולי הרבנים מפרשים את הטעם שלא נזכרה טבילה אלא בפרשת שרצים ובפרשת מדין ואחר שכן אינה עולה אלא לאותם הכלים שהוזכרו שם ופשוטי כלי עץ לא הוזכרו שם לטומאה ומעתה כל שאנו מזקיקין אותם לטומאה אם מדברי תורה כגון מדרס אם מדברי סופרים בקצת טומאות על הדרך שהזכרנו במסכתא זו בפרק ראשון ובראשון של חולין אין להם טהרה במקוה ואף בזו גדולי אחרוניהם סותרים את דבריהם ממה שאמרו מטה מיטמאת חבילה ומיטהרת חבילה והעמדנוה במסכת סכה בארכה ושתי כרעים אלמא פשוטי כלי עץ יש להם טהרה במקוה והם מפרשים שהמפץ הוא של גמי ושל שיפה ואינו כפשוטי כלי עץ ליטהר במקוה ומה שאמרו הואיל ויש במינו טהרה לא נאמר אלא מצד שכשהוא מתיבש דומה לעץ ובשני של בבא קמא יראה שיש למפץ טהרה ואיפשר שהיא אמורה במפץ העשויה ממיני העצים כגון חריות של דקל ודומיהם וגדולי הדורות שלפנינו פרשוה מצד שסתם מפץ היא ששה על ששה וכמו שהתבאר בשיעורן לטומאה וסתם מקוה ששה על ששה ברוחב כמו שאמרו אמה על אמה וכו' ואמתא באמתא לא יתיב וענינה כפשוטי כלי עץ ולא אמרו אין להם טהרה במקוה אלא במקוה סתם והוא אמה על אמה אע"פ שיש להם טהרה במקוה גדול או בנהר ולכרכו אינו יכול שקשה הוא כעץ והדברים זרים והוא שאמר שיש במינו טהרה והוא בכל שאר פשוטי כלי עץ הא כל שאין במינו טהרה במקוה אינו טמא מדרס ואע"פ שאמרו כיפת שאור שייחדה לישיבה בטלה ומיטמאת מדרס ואע"פ שהשאור אין למינו טהרה במקוה בזו הואיל וייחדה לישיבה עץ גמור הוא ואנו קורין בו יש במינו טהרה וכן שהשאור הואיל ומגדולי קרקע הוא יש במינו טהרה הוא:

המשנה השלישית מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעים בתוכה חמשה זרעונים ארבעה על ארבע רוחות ערוגה ואחד באמצע שנ' כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זירועיה תצמיח זרעה תצמח לא נאמר כאן אלא זירועיה תצמיח אמר הר"ם פי' ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים כבר ביארנו בפרק שלישי מכלאים ואני אזכור בכאן ממנו מעט מזער כפי דרכנו זה והוא כי אנחנו צריכין שיהיה בין כל זריעה וזריעה טפח ומחצה מריחוק כדי שלא יתערבו משום כלאים אלא אם תטה זוית בצד זוית או בצד סלע מקום זריעה שניה או לא נצטרך להרחיק ביניהם כי הגבלת הזויות יראה הבדלתם וכבר ציירנו בכלאים צורות הרבה ואני אצייר לך בכאן צורה אחת כדי שיתבאר ענין זאת ההלכה ואיך יזרע אדם חמשה הזרועים וזאת היא הצורה [ראה הציור בפיה"מ הנדפס בגמ'] וראייתו ממלת זרועיה שהיא מורה על הרבוי ואינה ראיה אבל היא אסמכתא חלושה כמו סימן וכשתרצה לדעת דיני ערוגה תעיין דברינו בה בכלאים והוא כלו דבר אמת ואינו לר' עקיבא בלבד:

אמר המאירי המשנה השלישית והיא מענין מה שלפניה והוא שאמר מנין לערוגה וכו' כבר ידעת שכלאי זרעים אין נוהגים אלא בארץ ישראל ומ"מ כל הזורע כלאי זרעים בארץ לוקה ומשנתנו בארץ היא שנויה ואף בארץ איסור כלאי זרעים אינו אלא כששני המינים יונקים זה מזה ושהדבר נראה כן לעין אבל אם לא היה נראה לעין אע"פ שיונקים זה מזה כגון היה גדר בנתים או ששני המינים נראים באיזה צד כמובדלים זה מזה מותר וכן אם אין יונקים זה מזה אע"פ שנראין מעורבין מותר הא אין איסורן אלא ביניקה ובמראית העין ואמרו במשנה זו שהערוגה שהיא מרובעת ששה טפחים על ששה טפחים יכול לזרוע בתוכה חמשה מיני זרעים ארבעה בארבע רוחות הערוגה ולא בנקודת הזויות אלא בנקודת האמצע שברוחות ואחת באמצע כל הערוגה בנקודת מרכזה והוא שיש זרעים מזרעוני גנה שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות קטנות כגון כוסבר וכרפס ודומיהם ותכונת זריעות אלו עם ביאור המשנה וסוגיא שלה מבולבל ביד המפרשים ומ"מ רוב מפרשים מסכימים בה שכל ארבע הזריעות שבארבע הרוחות יש בכל אחת מהן גרעיני' הרבה עד שאורך הזריעה בכל אחת מהן יש שישה טפחים ורחבה טפח והזריעה שבנקודת האמצע ארכה טפח ורחבה טפח ונמצאת למד בזריעת הרוחות שמשפת אורך כל אחת מהן עד הקרן טפח ומחצה מכאן וטפח ומחצה מכאן וכן משפת רחבן עד שפת זריעת האמצע טפח ומחצה שהרי כשתפרנס ארבעה הזריעות רוחב טפח לכל אחת מהן נשתיירו בתוך הערוגה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים וכשזרע בנקודת האמצע טפח על טפח נשאר מכל שפה שבטפח עד שפת רוחב כל אחת מארבע הזריעות טפח ומחצה ונמצאו י"ג טפחים זרועים בערוגה וכך היה ידוע להם שבשיעור הרחקה זו אין יונקים זה מזה ואי אפשר לו לזרוע את הקרנות שהרי זריעת הקרן תהא סמוכה לשל אמצע יותר מדאי וזו היא צורת הערוגה ויש מפקפקין בה מצד סמיכות נקודת הזויות שבזריעות זו לזו שאין ביניהם אלא טפח המשל בזה הרי זריעת המזרח טפח רוחב ואלו היתה הזריעה הולכת על פני כל הערוגה לא היתה רחוקה מזריעת הצפון והדרום אלא חצי טפח והילכך זוית שבזריעת המזרח אינה רחוקה מזוית שבצפון ובדרום אלא טפח ומ"מ כבר הקדמנו שכל שאין בו מראית העין מותר ואין מראית אלא ברוחב הזריעה וארכה ומורשא דקרנתא אין אדם מרגיש בה והרי בראש תור ירק אמרו שמותר כמו שיתבאר בגמ' אבל מ"מ ראוי לשאול ויזרע תשעה מינין כל א' בטפח על טפח ארבע בארבע קרנות וארבע בארבע נקודות האמצעיות ואחת באמצעה ונמצא בין זריעה לזריעה טפח ומחצה חלק כגון צורה זו ולא עוד אלא שאף מצד הזויות יש בה גם כן ריחוק טפח ומחצה ועוד באמת כך הם הדברים אלא שמשנה זו עצה טובה קמ"ל שבדרך זה אין כאן אלא תשעה טפחים זרועים ובדרך שהזכרנו יש בהן י"ג טפחים זרועים בתשבורת אלא שיש עוד לדון בה יזרע שבעה בדרך זה שיזרע צד המזרח על פני כלו ברוחב טפח וצד המערב שלשה טפחים שנים בקרנות ואחת באמצע וכן ברצועה האמצעית ונמצאו לו שנים עשר טפחים זרועים ונוח לו זריעת שבעה בהפסד זריעת טפח וזו היא הצורה ואם על כל פנים אתה חס על הטפח יזרע ששה בדרך זה שיזרע צד מזרח על פני כלו ברחב טפח ושלשה ברצועה האמצעית על הדרך שציירנו בזו וברצועת המערב יזרע בצד ימין שני טפחים אורך ברוחב טפח ובצד שמאל שני טפחים ומחצה אורך ברוחב טפח ונמצאו לך י"ג טפחים ומחצה זרועים וששה זרעים והרי שהרויח חצי טפח וזרע אחד וזו היא צורתה:

וכן שואלים שלא יזרע אלא ארבעה ויוכל לזרוע כמה טפחים וכל שכן אם לא יזרע אלא שלשה מינין והתשו' בכל אלו הוא שהגננים מצמצמים את זריעותיהם עד שיהו באים במדה ואע"פ שלחמשה מינין אתה זקוק לפרש את האמצעי בטפח על טפח כך היא המדה שהאמצעית מעוטה בשיעורה וכן יראה לי שדרך הערוגה ליזרע בארבע צדדים וחמשי שבאמצע והוצרכו חכמים ליתן שיעור בריבועה כפי מנהגם כלומר מנהג זריעתם בערוגה אחת צריך שיהא ריבועה כך וכך ויש מתרצים שכך הוא ידוע לחכמים חמשה בשית' לא ינקי טפי ינקי אף בשיעור הרחקה זו שאם היה זורע שלשה זרעים בכל רוח מתוך שהם סמוכים לגבולים הגבול מערבבם ע"י שהוא מושך העפר תמיד לגבוליו ונוטל מכאן ונותן לכאן ויונקים זה מזה כשמזיז העפר מן הזרעים לגבולים מצד שלחלוחית הזרעים מעורבת עם העפר ובירושלמי שאלו שאלה זו לתני תשעה ותרצו בערוגה שבערוגות מתניתא וחכמי שיטה זו מפרשים לשיטתם שמתוך שהוא בין הערוגות והא חופר תמיד מכאן ומכאן הגבולים מתמוטטים והוא צריך למשוך להם עפר תמיד ומזיז עפר מן הזרעים שעל הגבול ומתקן הגבול ולפיכך החמירו שלא לזרוע בכל רוח אלא זרע אחד שהוא סמוך לגבול ולא יבא למשוך העפר לזרע שזרע ואף גדולי המחברים נוטים לדעת זה כמו שיתבאר למטה [בע"ה] והרבה טורחים לתרצה ואיני רואה צורך בכך:

בפירש"י בד"ה דאפילו יחדו כו' ואי טמא מדרס היכי מציל והא כל דבר טומאה אינו חוצץ כו' עכ"ל נראה מדברי התוס' דלפרש"י איירי בישבה ממש עליה אשתו נדה וק"ק דא"כ אמאי הוצרך לפרש דאי טמא מדרס היכי יציל כו' תיפוק ליה בפשיטות דאי כלי חרס טמא מדרס אמאי טהור מה שבתוכו ליטמא מן המדרס ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה מה פכין כו' וי"ל דמה להנך שכן נעשין אב הטומאה כו' עכ"ל ואף שיש לומר פכין גדולים יוכיחו ניחא ליה למילף חדא מחדא ולא חדא מתרתי ולפי מה שכתבו דמפכין קטנים נמי ליכא למילף אלא חדא מתרתי מ"מ ניחא ליה למיעבד ק"ו מפכין קטנים שטהורין מכל טומאה בזב דמה"ט לא עביד ק"ו מפכין גדולים כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד מה לפכין קטנים שכן מטמאין מאוירן תאמר במפץ כו' עכ"ל ור"ל שמטמאין מאוירן בלא נגיעה ע"י שער של מת או בכעדשה משרץ כמו שכתבו התוס' פרק כיצד הרגל אבל משער הזב לא מיטמא אלא כלי הראוי לנגיעת בשר כמו שפירש"י וכן מה שמיטמא באויר באהל המת אין זה חידוש דה"נ מפץ מיטמא באויר אהל המת וק"ל:

בא"ד דמה [לזב שכן] מטמא משכב ומושב כו' עכ"ל בחדושינו פרק כיצד הרגל הוה קשה לן דא"כ כדקאמר מפץ שמטמא בזב א"ד שמטמא במת נימא משכב ומושב יוכיחו שמטמא בזב ואינו מטמא במת ע"כ וכשזכינו לכאן ניחא לן דלא שייך בכה"ג לומר יוכיח כיון דמשכב ומושב נמי מטמאין מיהת טומאת מגע מת אף אני אביא מפץ שיטמא מיהת טומאת מגע מת וק"ל:

בד"ה והא לית ליה כו' אהני נמי לפשוטי כלי עץ כו' עכ"ל ק"ק [הא] לא אהני לן האי ק"ו מפכין קטנים כלום לגבי פשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס דהא משאר כלים לחוד איכא למילף ק"ו מסאה ותרקב כו' דהשתא ליכא למפרך כמ"ש התוס' לעיל דמה לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה הא פשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס נמי נעשין אב הטומאה כיון דאית להו טהרה במקוה אבל מפכין קטנים לחוד ליכא למילף מידי דאיכא למפרך שכן מטמאין מאוירן כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה מי לא עסקינן כו' דאין כלי חרס מטמא מדרס דאי טמא לא יציל כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דאי כלי חרס טמא מדרס בישבה עליו לא יציל בצמיד פתיל אע"ג כו' ומהרש"ל הגיה דאי ייחד לטמא לא כו' ואין הגהתו מבוררת וק"ל:

בד"ה מנין לערוגה כו' י"א דערוגה ו' נפקא לן מדכתיב לחייו כו' נמי כן היא עכ"ל הס"ד ור"ל דודאי דינא דבמקום שהוא ו' על ו' שמותר לזרוע בתוכה ה' זרעונין נפקא לן שפיר מקרא דמייתי שנאמר כי כארץ תוציא וגו' וקים להו לרבנן כו' כדמסיק אבל הא דקאמר מנין לערוגה שהיא ו' על ו' כו' דמשמע דסתם ערוגה הכי שיעורה לא נפקא לן מהתם אלא מדכתיב לחייו כערוגת וגו' ונ"מ לענין מקח וממכר כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

בד"ה ד' על ד' רוחות הערוגה באמצע הרוח כו' לפי מה שאפרש בעז"ה כו' עכ"ל ר"ל דלא כפרש"י דממלא כל רוח הערוגה עד סמוך לקרן ולא כאית דמפרשי ד' גרעינין בד' רוחות אלא באמצע הרוח יותר מגרעין א' אלא זורע בכל אמצע רוח רוחב טפח וג' חומשין דהוי האלכסון יותר מג' טפחים כמ"ש לקמן בשם ר"ת וק"ל:

בא"ד ואין נראה לומר כו' משום דבספ"ק דקידושין מפיק הרכבת אילן משדך לא תזרע כלאים ועוד כו' עכ"ל לא ידעתי מאי דחק להם בזה הא כיון דכלאי זרעים שרי מדאורייתא ודאי דלא איירי קרא דלא תזרע כלאים אלא בהרכבת אילן ושפיר קרי ליה כלאי זרעים ויותר נראה לי דהאי מלת ועוד טעות הוא דהשתא שיעור דבריהם כך ואין נראה לומר דלהרכבת אילן קרי כו' דהתם בקידושין אמר אההיא מילתא גופה כו' וא"כ ע"כ כיון דכלאי זרעים אסירי מדאורייתא הך דפרק כ"ה נמי בכלאי זרעים ממש קמיירי וק"ל:

ברש"י במתניתין דהערוגה ד"ה ואחת באמצע כו' אבל כין זרע האמצעי לזרע הרוחות צריך הרחקה כדי יניקה וכו' ואע"ג דטעם ההרחקה אינו מטעם יניקה אלא דצריך הרחקה והיכר דלא להוי עירבוב מ"מ הגכילו החכמים גבול ההיכר כשיעור היניקה וק"ל ויש מקשין הא באמצע נמי אפשר לזרוע עד לזרע הרוחות שלמעלה ולמטה ממנו לשייר הפרש היכר ביניהם כציור זה* וי"ל דחששו חכמים פן לא ידקדק ויקרב השורה האמצעית אל הצדדים ודוגמת זה פירשו התוס' לקמן בסמוך ד"ה וקים להו לרבנן וכו':

בא"ד והמפרש ד' גרעינן טועה דאי ההרחקה משום יניקה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מה פכים קטנים וכו' תימה דמסאה ומתרקב וכו' וי"ל דמה להנך שכן נעשים אב הטומאה מה שאין כן במפץ וכו' ר"ל דמפץ אפילו היכא שהוא טמא כגון במדרס הזב או במת לאחר דאייתינן ליה בק"ו ואפ"ה אינו נעשה אב הטומאה ולכך לא היה יכול התנא למילף ליה מק"ו דכל הכלים דאינן ראויים למדרס לחודייהו בלא פכים קטנים אבל לפי האמת אין ה"נ דאתי מק"ו מפכים קטנים ומשאר כלים כדמסקי התוס' בסוף דבור זה אלא שהשתא הקשו התוס' דנילף ליה משאר כלים לחוד:

בא"ד מה לפכים קטנים שכן מטמאין מאוירן וכו' פירוש אפילו בלא שום נגיעה אלא שתלה שער של מת דרך פיו לתוכו או בכעדשה מן השרץ:

בא"ד מה למת שאין מטמא משכב ומושב וכו' פירוש אפילו בשאר כל הכלים וכן בכל בגד ועור הטמאים במגע מת ובאהל המת כל הכלים אפילו ראויים למשכב ומושב אינן מטמאין במת כ"א במגע ובאהל אבל לא במשכב ובמושב דלא שייך טומאת משכב ומושב כ"א גבי זב וזבה שמטמאים טומאת מדרס ומשכב ומושב אפילו כלא שום מגע ולכך לא שייך למיעבד ק"ו למילף מפץ שאין לו שום טומאה שיטמא במת מק"ו דזב וזבה משום דאיכא למיפרך מה לזב וזבה דחמור דמטמאין משכב ומושב ולכך מטמא בהן גם כן מפץ מה שאין כן במת דקיל דלא שייך גביה טומאת משכב ולכך ע"כ צ"ל שהתנא יליף הק"ו כלי מכלי דהיינו מפץ מפכים קטנים דהשתא לא שייך למפרך מה לזב שכן מטמא משכב ומושב דהק"ו לא הוי מת מזב אלא כלי מכלי וגם לא שייך לומר טומאת משכב ומושב יוכיח דטמא בזב ואינו טמא במת דהא לא מת מזב ילפינן אלא מפץ מפכים קטנים שמטמאים במת ופכים עצמן גם כן אין טמאין מדין משכב ומושב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא הא איכא למפרך מה לפכיס דמטמאים מאוידן וק"ל הארכתי בדבדים הללו הפשוטים כדי להוציא מלב המעיין הדברים שאינם אמתיים שכתב כאן אותו המפרש הנזכר לעיל מיניה בסמוך שממה שכתבתי יבין המעיין שאין מקום לדבריו והן דברים שאין ראויין ליכתב ואין צריכין סתירה כי הן נסתרים מעצמן:

בא"ד מה לכלים שמטמאין באב הטומאה פכים קטנים יוכיחו הוא סוף הדבור ואחר כך מתחיל דבור אחר שטהורים בזב וכו':

ד"ה מי לא עסקינן וכו' ור"י מפרש דלא בעי למימר דמיירי בכל ענין וכו' דאין כלי חרס מטמא מדרס דאי טמא לא יציל וכו' כצ"ל פי' דגמרא סבירא ליה דאפילו כלי שאינו נטמא באהל המת אם ייחדו לדבר שיכול לקבל טומאה ממנו אע"ג שעדיין לא נגעה בו אותו טומאה אפ"ה אינו מציל עוד באהל המת והכי דייק (רב אשי) [רבא] דכלי חרס אינו מטמא מדרס דמדכתיב קרא סתמא דכל כלי הצמיד פתיל מציל באהל המת מי לא עסקינן דקרא איירי אפילו בכלי שייחד לישיבת אשתו נדה ואם איתא דכשתשב עליו יטמא טומאת מדרס אם כן אפילו היכא שעדיין לא ישבה עליו לא יציל (אבל) [אע"כ] אין שום כלי חרס מטמא מדרס ואע"ג דמכל מקום הא ראוי הוא ליטמא בהיסט אפילו הכי מציל שפיר משום דלהיסט לא שייך יחוד והא דהוצרך ר"י לפרש דלא בעי למימר דמיירי בכל ענין אפילו היכא דכבר ישבה עליו דאם כן נימא דמיירי נמי אפילו היכא דכבר הסיטה אותו כיון דאמרת דמיירי בכל ענין וזה אינו שהרי מטמא עכ"פ בהיסט ואם שכבר נטמא בהיסט האיך יציל ודו"ק:

ד"ה מנין לערוגה וכו' י"א דערוגה ו' על ו' נפקא לן וכו' מכלל דערוגה נמי כן היא הוא סוף הדבור ויש לדקדק לפי סברת הי"א דערוגה ו' על ו' נפקא לן מלחייו א"כ ל"ל לגמרא למימר וקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי וכו' הא סתם ערוגה היא ו' עיל ו' וממילא קרא דכי כארץ תוציא צמחה דשמעינן מינה דזודעים ה' זרעים בערוגה אחת איירי בסתם ערוגה שהיא ו' עליו' ונראה דעיקר הטעם הוא משום דקים להו לרבנן וכו' וקראי דהיינו קרא דלחייו כערוגת הבושם וכי כארץ תוציא צמחה כולהו אסמכתא בעלמא הן וכיון דהתנא הביא אסמכתא על ה' זרעים הביאו הי"א ג"כ אסמכתא על ערוגה שהיא ו' על ו' אבל אי לאו דקים להו לרבנן שהמשה בשיתא לא ינקי מהדדי לא היו מתירין לזרוע כלאים בערוגה אחת וכן כתבו התוס' לעיל בריש פרקין דכל הני קראי אסמכתא בעלמא הן ע"ש והא דטיהרו במתניתין ספינה מקרא דדרך אניה בלב ים וסבירא ליה לתנא דמתניתין דאפילו ספינה של חרס ישן ספינת הירדן טהורה אף על פי שמן הראוי לטמא אותה אי לאו קרא דדרך אניה בלב ים כמבואר מתור הסוגיא דלעיל אף על גב דקרא אסמכתא היא י"ל דעיקר הטעם הוא הואיל וכל תשמיש דספינה הוא ע"ג מים הוי כמחובר למים וטהור למים עצמם כמו שטיהרו כל המחובר לקרקע כדאיתא לעיל בסוף פרק המוציא גבי חף ושל גל וכו' טהורין שכל המחובר לקרקע כקרקע ודוק כן נראה לתרץ ולפרש לדברי הי"א אבל ר"ת לא מפרש הכי ועביד צריכותא דתרוויהו צריכין קרא וקים להו לרבנן וכו' כמו שכתבו התוס' בסמוך:

ד"ה ד' על ד' רוחות הערוגה באמצע רוח וכו' פירוש שבאמצע כל רוח ורוח זורע רוחב טפח וג' חומשים וכמו שמפרשים התוס' לקמן בגמרא ד"ה אמר רב וכו' ודלא כפירש"י דפירש שממלא כל הרוח עד סמוך לקרן:

בא"ד דהא תעבתי לך הוא. פירוש מדקאמר גמרא דהוי בכלל תועבה וגו' הכתוב בתורה ש"מ דס"ל לגמ' דכלאי זרעים אסירי מדאורייתא:

בא"ד ואין נראה לומר דלהרכבת האילן קרי כלאי זרעים דבסוף פ"ק דקדושין מפיק כו' ר"ל ואין נראה לומר דהך דפ' כל הבשר לא איירי בכלאי מיני זרעונים אלא במרכיב מין אילן במין אילן אחר וקרי ליה כלאי זרעים בשביל דבספ"ק דקדושין מפיק הרכבת אילן מקרא דשדך לא תזרע כלאים דדוחק לומר כן דקרי גמרא כמסתמא להרכבת האילן כלאי זרעים ולא קרי ליה בשמו הרכבת האילן והא דמפיק ליה בסוף פ"ק דקדושין מקרא דשרך לא תזרע כלאים היינו מדסמיך להו קרא להדדי בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ודרשינן מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה אבל אי לאו האי היקשא לא הוי מוקמינן ליה להרכבת האילן משום דהרכבת האילן לא מקרי כלאי זרעים סתמא וק"ל:

בא"ד ועוד דהתם בקדושין וכו' ופריך ואלא הא כתיב שדך פירוש דמשמע מיעוטא דוקא בא"י דבח"ל אינו קרוי שדך ומשני ההוא למעוטי זרעים שבח"ל פירוש דתרי מילי שמעינן מהאי קרא הרכבת האילן מדסמיך בהמתך לא תרביע כלאים ומדכתיב בלשון לא תזרע מפקינן נמי מיניה כלאי זרעים והרכבת האילן אסור בין בא"י בין בח"ל דומיא דבהמתך לא תרביע אבל כלאי זרעים אינו אלא דוקא בא"י ומיעוטא דשדך דממעט ח"ל אתי לכלאי זרעים א"כ מזה מבואר בהדיא דכלאי זרעים אסורים מדאורייתא כן הוא כוונת התוס' ופירושם בדבור זה אבל שם בסוף פרק קמא דקדושין (פירשו) [פירש"י] הא דמשני ההוא למעוטי כלאי זרעים הוי פירושו כלאי הכרם ומשמע שם דהתוס' מסכימים שם לפירוש רש"י דהא כתבו אבל אין לפרש דכלאי זרעים דקרקע וכו' ע"ש וצריך לומר דר"י דתוספות דהכא לא סבירא ליה כפירוש התוס' דהתם ודוק היטב וראיתי באותו מפרש הנזכר שמוחק בתוספות תיבת ועוד אבל לפי מה שכתבתי עולה הכל כהוגן ואין צריך לשבש דברי התוספות:

רש"י בד"ה ודין הוא כו' של חרס הס"ד:

בד"ה וטעמא מאי כו' אע"ג דבדידיה ליכא מיטמא נימא הואיל כו' כצ"ל:

בד"ה כתיב במשכבו מקיש משכבו לו כצ"ל והס"ד:

בד"ה וכתיב וכל כו' משכבו [והוא ס"ד] וכתיב וכל כלי פתוח כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ואחת באמצע כו' רוח זו זרועה צפון ודרום כו'. נ"ב כמו מצפון לדרום ודו"ק:

תוס' בד"ה מה פכים קטנים כו' פכים קטנים יוכיחו הס"ד ואח"כ מ"ה שטהורין בזב כו':

בד"ה מי לא כו' דאי ייחד לטמא לא יציל כו' כצ"ל:

בד"ה מנין לערוגה כו' ד' על ד' רוחות הערוגה כו' מ"ה חדש:

גמרא מי ל"ע דיחדינהו לאשתו נדה. ל"י מאי איריא לאשתו נדה הל"ל סתמא דיחדינהו לישיבה ואז היה ראוי ליטמא מדרס וממילא גם במת מק"ו דפכין קטנים ואיך יציל וכן לא הבינותי ס"ד התוס' במש"כ דאי ייחד טמא כו' דאע"פ שבמת א"מ טומאה כו' ומסופק ר"י בכך איך יתכן זה דכיון דיתטמא במדרס אף במת יתטמא מהק"ו הנ"ל:

רש"י ד"ה מי ל"ע. מה שהקשה המהרש"א דאם היה טמא מדרס מה שבתוכו ליטמא מן המדרס לק"מ דנ"מ לטומאת ז' והזיה:

תוד"ה מה (בסופו). מה לשאר כלים שכן נעשין אה"ט. עי' מה שתמהתי ע"ד בפסחים [י"ז א'] :

תוס' סד"ה ארבע. מודה דחייב. נ"ב מנלן. דילמא נמי ס"ל דבעינן שני מינין מיהא במפולת יד (ומפשפות דבריהם משמע דלא בעינן):

מי לא עסקיני' דישבה עליו אשתו נדה. שיטת רש"י דאע"ג דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ היינו שמקבל אותה טומאה בעצמה כגון שראוי לקבל טומאת מת אינו חוצץ בפני טומאת מת. אבל כ"ח שאינה מקבל טומאת מת מגבו אע"ג שמטמא מדרס זב מ"מ חוצץ בפני טומאת מת ומשו"ה פירש"י מי לא עסקיניה שכבר ישבה עליו נדה וכבר נטמא במדדס וכיון שהוא טמא בודאי אינו חוצץ. אע"כ דכ"ח אין לא טומאת מדרס. אלא לפ"ז הוקשה לרש"י כיון דקרא עסיק ובא בכלי שכבר נעשה בו מעשה טומאה א"כ מי לא עסקי' שכבר נטמא בהיסט לכך הוכרח לומר דהמוקף צמיד פתיל אינו מתטמא בהיסט. אכן תוס' הוכיחו דליתא דוקא קוליות אינו מתטמא בהיסט אבל המוקף שפיר מתטמא וכמ"ש ד"ה שטהורים וכו'. ע"כ פירש"י דלא קאי אשבה באמת אלא שייחדו לישיבה וראוי לטמא מדרס וכל הראוי לקבל שום טומאה אפי' רק טומאת זב אינו חוצץ בפני מת. ומעתה לא קשה מהיסט כיון דלא מיירי שנטמא בהיסט כי אז הי' נטמא תוכו וגבו. אך הלא איירי' בראוי לקבל טומאה. והנה גבו אינו ראוי לקבל כי אם באמת היסיטו נטמא כאלו נגע תוכו כמ"ש תוס' ד"ה אי לא וכו' ונהי אם נטמא באמת בהיסט נטמא גם גבו ע"י תוכו אבל עכ"פ אין גבו ראוי לקבל טומאה וע"כ גבו חוצץ זהו שיטת ר"י. ולרש"י דהמוקף צמיד פתיל אינו מתטמא בהיסט לא צריכי' למ"ש תוס' לעיל כ"א ע"ב ד"ה שהי' מונח וכו' ע"ש ולזה עוררני תלמיד א':

ערוגה שהיא שע"ש טפחים. יל"ד דלא ה"ל להזכיר ערוגה והכי הל"ל הזרעונים נזרעים במקום שע"ש טפחים ומשו"ה כ' תוס' די"א דקאי אערוגה הנזכרת בקרא לחיו כערוגת הבשם שהלוחות שהם וע"ו נמשלים לערוגה שיש בהם ה' זרעונים דחמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה והמה מקבילות אנכי שייך ללא תרצח ולא יהי' ללא תנאף וכן כולם כידוע נמצא הוה רק ה' דברות נגד ה' זרעונים וכלפי דד' ממלאים כל הרוח והאמצעי איננו אלא גרעין א' ה"נ האמצעי שהוא לא תשא עם לא תגנוב שהוא דבור אמצעי אפילו גרעין ממנו ממלא ומפסיד הכל כדאיתא ברבה ר"פ נח סאה של עוונות וגרעין א' של חמס מכריע את הכל שנאמר ובצעם בראש כולם ע"ש על פסוק ותמלא הארץ חמס:

וצ"ע מש"ס דשמעתין דמקש' מנ"ל דקים להו לרבנן מילתא היא ולקושט' דמילתא משמע שאין שיעור זה הלכה למשה מסיני אלא קבלת הקדמונים בחכמת הטבע. ואלו במס' ר"ה י"ג ע"א משמע דהאי קים להו דהתם קבלה היא מסיני מדמייתי עלה מחסר קורטוב ע"ש:

בתוספות בד"ה והא לית ליה טהרה במקוה תימא דבסוף כיצד הרגל קאמר וכו' עס"ה. ולולי דברי התוס' היה נראה לי ליישב דהא דמקשה הש"ס הכא והא לית ליה טהרה במקוה ולפרש"י היינו אפי' במפץ של עץ היינו למאי דס"ד מעיקרא דעיקר ילפותא דמפץ במת היינו מק"ו דטומאת זב במדרס וא"כ ממילא נמי דלית ליה טהרה במקוה כיון דטהרה זו לא כתיב אלא בשרצים ובכלי מדין והיינו בכלים שיש להם בית קיבול דומיא דשק וא"כ מה"ט גופא טפי הו"ל למימר דליתא לק"ו כלל ושפיר ממעטינן לה ממיעוטא דמשכבו דאין להחמיר במשכבו טפי מטומאת עצמו דיש לו טהרה במקוה משא"כ למאי דמסיק הש"ס דכיון דתרי קראי כתיבי וע"כ דביש במינו ואין במינו תליא מלתא דהיכא דיש במינו לא הוי בכלל מיעוטא דמשכבו אלא בריבויא דכל המשכב מרבינן לה לטומאה וא"כ ממילא דשפיר הוי נמי בכלל ריבויא דכל כלי עץ תתחטאו דכיון דהוי כלי למדרס הוי בכלל טומאת מת דכלי מדין דכתיב תתחטאו וא"כ לפ"ז הך סוגיא דכיצד הרגל היינו לפי המסקנא דהכא כן נ"ל לפי שיטת רש"י אלא דהתוס' לשיטתייהו שכתבו לעיל דמפץ דהכא היינו של שפי ושל גמי וא"כ משמע להו דאין לו טהרה במקוה אף לפי המסקנא כיון דלא הוי בכלל ריבויא דוכל כלי עץ תתחטאו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' בפ"א מהלכות מקואות וע"ש בלשון הראב"ד שדבריו נוטין קצת לאותן סברות שכתבתי ודוק היטב:

במשנה מניין לערוגה שהיא ו' על ו' טפחים וכו' זאת הסוגיא עמוקה כמו שפרש"י בסוף הסוגיא דרבינו יצחק בן יהודא הושיבה בג' פנים ולא ישרו בעיניו עוד מצאנו ברבינו שמשון בפי' המשניות שהאריך בפירושה דלא כפרש"י והתוס' וכן פירשה הרא"ש על דרכו של רבינו שמשון ופי' הרא"ש והר"ש נוטין קצת לפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובחיבורו. ואני אבוא בקצרה לבאר עיקר הדברים במה שנוגע בסוגיא דשמעתין דלפרש"י והתוספות צריך להרחיק הזרעים זה מזה שיעור ג' טפחים שלא ינקו זה מזה דשיעור יניקת כל אחד טפח ומחצה ולפ"ז ע"כ דמה שמפרש רש"י בד"ה ד' על ד' רוחות הערוגה דממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן האי ממלא לאו דוקא אלא לענין האורך קאי שיוכל למלאות רצועה בזריעת הגרעינין כל אורך ערוגה ברוחב כל שהוא עד סמוך לקרן ממש דהא ודאי א"א לזרוע ברוחב כלל נוסף על רצועת הגרעינין שהוא בקצה הרוח דא"כ לא נשאר הרחק ג' טפחים לגרעין שנזרע באמצע אע"כ כדפרישית ובענין זה צריך לפרש ג"כ שיטת התוספות אלא דלרש"י יוכל לזרוע אותה רצועה עד סמוך לקרן ממש דאף ע"ג שהקרנות סמוכין לא חיישינן דדמי לראש תור משא"כ לפי' התוס' לקמן בד"ה אמר רב אפילו לאורך הרצועה אינו יכול למלאות את כולה אלא שצריך להרחיק הקרנות זה מזה שיהיה שיעור האלכסון ג"ט. אלא דלכאורה נראה דוחק לפרש כן שבד' רוחות נמי אינו זורע אלא רצועה של גרעין א' שאין דרך סתם זריעה בכך ועוד דאי אפשר לצמצם לזרוע בענין זה לכך היה נראה יותר לפרש כפי' הרמב"ם והר"ש והרא"ש דשיעור הרחקה אינו אלא טפח ומחצה דעיקר חששא אינו אלא כדי שלא ינוק עיקר זרע מין א' מיניקת זרע חבירו אבל במאי דיניק יניקה זו מיניקת חבירו לא חיישינן והביאו ראיה מל' הירושלמי ע"ש ובאמת שהדעת נוטה כן ונמצא דלפ"ז יוכל למלאות כל הרוח ממש ברוחב טפח עד סמוך לקרן שצריך להפריש ולהניח מקום פנוי להקרנות כשיעור טפת ומחצה ואף שענין הרוחב טפח שכתבנו אינו מבואר בל' הרמב"ם בחיבורו מ"מ מכלל דבריו שכתב דשיעור הרחקה בין מין למין טפח ומחצה נמצא למד דיוכל לזרוע כל אורך הרוחב טפח ובאמצע יזרע ג"כ טע"ט וא"כ יש כאן הרחק של טפח ומחצה בין אמצעי לבין אותן שברוחות שכלות בסוף רוחב טפח וכן כתב הב"י שם בשם רבינו יוסף הלוי רבו של הרמב"ם ז"ל ותיתי לי דקיימתי הך מלתא מסברא דנפשאי ואע"ג דלפ"ז קשה יותר אלשון המשנה דבכה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש דהעיקר חסר מן הספר לפרש סדר הזריעה באורך וברוחב מה שא"כ לפירוש רש"י והתוס' ניחא טפי דסתם לשון בד' רוחות ערוגה משמע שממלא כל אורך הרוח וברוחב משהו משום דתפסת מועט תפסת משא"כ להך פירושא קשה דמהיכן נודע לנו דזריעת הרוחב היינו טפח ומאן מפיס דהא אפילו שיעור יניקה גופא דטפח ומחצה לכאורה לא נתפרש בשום מקום ונראה דוחק לומר דהל"מ הוא ועיקר ראיה דמתני' אינו אלא משום עירבוב ע"י אותה שבאמצע וכמו שאבאר בשיטת רש"י בסמוך אלא דלשיטת הרמב"ם אי אפשר לומר כן שהרי כתב דמן התורה אין איסור אלא בפחות מטפח דלוקין עליו אלא דאפ"ה מצינן למימר דסתם שיעור זריעת ערוגה היינו ברוחב טפח מהא דאמרינן בסמוך לענין גבולין דילפינן מקרא דוהשקית ברגלך כגן הירק מה ירק טפח אף גבול טפח ואם כן נראה מכ"ש דמקום זריעת הגינה גופה אינה פחותה עכ"פ מרוחב טפח כן נ"ל נכון לפי שיטת הרמב"ם והר"ש וסייעתן והיינו כיון שהביאו ראיה מהירושלמי לענין שיעור יניקה בטפח ומחצה סגי א"כ ע"כ צריכין לפרש משנתינו בענין זה משא"כ לרש"י והתוס' לא נחתו לפרש על דרך שיטת הירושלמי כמו שביארתי באריכות מש"ה ניחא להו לפרש טפי בפשיטות דשיעור הרחקה ג"ט וא"כ ע"כ דלפירושם אף אותן שברוחות אינו זורע אלא ברוחב כ"ש לצד האמצעי ודוק היטב ועיין עוד בסמוך בפי הסוגיא לכל חד כדאית ליה:

בתוס' בד"ה מניין לערוגה י"א דערוגה ו' נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם וכו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל בכוונתם דנפקא מיניה לענין מקח וממכר. ולענ"ד נראה דוחק ונראה לי לפרש בע"א דלעיקר דינא דערוגה נמי הוצרכו להך ילפותא דמהנך טעמי דמסיק הש"ס דקים להו דה' בו' לא ינקי אכתי לא סגיא אפילו לענין הרחקה דאדרבה מהאי קרא דמייתי במשנה הוי משמע דבעינן ערוגה שיהא ו' על ו' חוץ ממקום הזרעונים כי היכי דליהוי הרחק ג"ט בין אותן שברוחות להאמצעים כמו שמקשים התוס' בסמוך משום הכי כתבו התוס' די"א דערוגה ו' ילפינן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם א"כ ממילא משמע דהאי קרא דכגנה זרועיה תצמיח נמי איירי בכה"ג דהגנה גופה היא ו' על ו' ואפ"ה זורעין בתוכה ה' זרעונין כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה ד' על ד' וכו' ומה שפי' בקונטרס דכלאי זרעים דרבנן אין נראה לר"י וכו' עס"ה. עמ"ש מ"ז ז"ל בזה ליישב שיטת רש"י ועיין בחידושינו ספ"ק דקידושין שכתבתי שם דהך מלתא תליא בפלוגתא דתנאי בסנהדרין דלמ"ד דבני נח נצטוו על הרכבת אילן מדכתיב את חקותי תשמרו א"כ ממילא משמע דכלאי זרעים מדרבנן והא דממעטינן משדך למעוטי כלאי זרעים בח"ל ע"כ היינו כלאי כרם כמ"ש רש"י והתוס' להדיא וכמו שכתבתי שם בטעמא דמלתא משא"כ למ"ד דבני נח לא נצטוו על הכלאים והא דכתיב את חקותי היינו מדכתיב למינהו א"כ ודאי דכלאי זרעים מדאורייתא וכמו שהארכתי שם עי' עליו ודו"ק:

בגמ' מאי משמע א"ר יהודא וכו' תוציא חד וכו' זרועיה תרי וכו' תצמיח חד הרי ה'. ויש לדקדק דא"כ אמאי נקיט במשנה טפי הך מלתא דזרעה לא נאמר אלא זרועיה דאכתי לשון זרועיה לא משמע אלא תרי ואכתי ה' מנ"ל וטפי הוי ליה לפרושי הנך דרשות דתוציא חד ותצמיח חד שאינן דרשות פשוטות כ"כ כמו הך דזרועיה דמשמע תרי. ונראה לי דאי לאו הך דזרועיה לא הוי לן למידרש הך קרא כלל לענין הרחקת כלאים דאפשר דאורחא דקרא הוא כיון דבלא"ה לא הוי אלא משל בעלמא דדברי קבלה אלא כיון דמיתורא דקרא דכתיב זרועיה ולא כתיב זרעה ע"כ שמעינן דאתי למנינא ומדהאי למנינא הנך נמי למנינא כן נ"ל:

ודין הוא ומה פכין קטנים. של חרס שטהורין בזב שאינן מטמאין על ידו בשום טומאה דלמדרס לא חזו דאין עשויין לישיבה ועוד שהן של חרס ובמגע לא לטמאו דאין מטמאות אלא מאוירן ואין יכול להכניס אצבעו לתוכן מפני שפיהן צר ובהיסט לא דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט ובהעור והרוטב (חולין קכד:) אמר נמי הכי לגבי טומאת משא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא אע''פ שאפשר ליגע בחוט השערה ותניא בת''כ דשיער הזב מטמא הנ''מ כלי הראוי לנגיעת בשרו ולהכי אפקיה רחמנא בלשון נגיעת בשר כדכתיב (ויקרא טו) והנוגע בבשר הזב: טמאין במת. באהל המת דכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח: מפץ שטמא בזב. דהא חזי למשכב וכתיב וכל המשכב וגו' ומהכא נפקא לן בעלמא (נדה דף מט:) דכל המטמא במדרס מטמא טומאת מת ואפילו פשוטי כלי עץ: ואמאי. טמא בזב טומאת מדרס: והא לית טהרה במקוה. דכי כתיב טבילה בפרשת שרצים ובפרשת מדין כתיבא והנך כלים דכתיבי התם ילפינן להו טבילה אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו שם לענין טומאה לא ילפינן להו טבילה ולית להו טהרה במקוה דהא לא כתיבא בהו כי היכי דאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה לפי שלא למדנו להם טבילה בתורה: שאני התם דאיכא במינו. יש בכלי עץ שיש להן טהרה במקוה כגון מקבלים: רחמנא ליצלן מהאי דעתא. דכיון דלדידיה ליכא טהרה במקוה לא שאני מכלי חרס: וטעמא מאי. היכא כתיבא דמשום דאיכא במינו אע''ג דבדידיה ליכא [מיטמא נימא] הואיל ואקשיתיה לזב עצמו בעי דתיהוי ליה טהרה לדידיה: כתיב משכבו. מקיש משכבו לו: וכתיב וכל המשכב. אע''ג דלא דמי לזב דהא לא כתיב משכבו: וכל כלי פתוח. כלי חרס קאמר שהטומאה נכנסת לו דרך פתחו: מי לא עסקינן. מי לא משמע במקרא דאפי' ייחדו לאותו כלי לאשתו נדה לישב עליו כל ימיה אמר קרא דמציל על מה שבתוכו באהל המת ואי טמא מדרס היכי מציל והא כל דבר טומאה אין חוצץ בפני הטומאה אלא ש''מ דאין מדרס בכלי חרס הלכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מכלל טומאה ובהיסט נמי לא מטמיא ליה כדפרישית לעיל דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא לפיכך מציל על מה שבתוכו: מתני' שזורעין בתוכה ה' זרעונין. ולא הוי עירבוב שיש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי: ד' מד' רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן: ואחת באמצע. גרעין אחד ואע''פ שכל אצל הקרנות סמוכין זה לזה ואין ביניהם הרחקה ג' טפחים ויונקים זה מזה אין כאן בית מיחוש דגבי כלאים היכרא הוא דבעינן דלא להוי עירבוב דהא אכלאים קפיד קרא אבל ליניקה לא חיישינן אפילו בכלאי הכרם דאורייתא כדתנן (ב''ב דף כו.) זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע''ג דינקו מתתאי וכ''ש כלאי זרעים דרבנן דלא חיישינן ליניקה כדתנן גבי ראש תור לקמן בשמעתין וגבי ב' שורות והרי יש כאן היכר גדול רוח זו זרועה צפון ודרום וזו זרועה מזרח ומערב אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות צריך הרחקה כדי יניקה דאין שם היכר ואי הוו מקרבי הוי עירבוב והמפרש ד' גרעינין בד' הרוחות טועה דאי ההרחקה משום יניקה ט' זרעונין יש לזרוע בו ד' בד' הקרנות ואחד בכל רוח ורוח באמצעו וא' באמצע הערוגה ויש בין כל אחד ואחד ג' טפחים כשיעור יניקה טפח ומחצה לכל אחד הלכך לכל הרוח הוא ממלא עד סמוך לקרן ואפילו אין בין זרע שברוח זו לזרע שברוח זו ג' טפחים לא איכפת לן דלענין כלאים היכר בעלמא הוא דבעינן כדפרישית: זרועיה. ובגמ' מפרש היכי משמע ה' זרעונים בו' טפחים: גמ' תוציא חד צמחה חד זרועיה תרי תצמיח חד. וששה טפחים דליכא למילף מקרא

מה פכין קטנים שטהורין בזב. תימה דמסאה ותרקב ותיבה שפתחה למעלה יכול לעשות ק''ו דלא מטמא מדרס מטמא במת מפץ שמטמא מדרס אינו דין שיטמא במת וי''ל דמה להנך שכן נעשין אב הטומאה מה שאין כן במפץ דכיון שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה כדמוכח בפרק בתרא דעירובין (דף קד:) אבל קשה דמפכים גדולים מצי למיעבד ק''ו דלא מטמו מדרס כדאמר הכא דמדרס כלי חרס טהור ומטמא במת וי''ל דטפי ניחא ליה למיעבד ק''ו מפכים קטנים שטהורין מכל טומאת הזב לגמרי וקשה דבמעיינות הזב מנלן דלא מיטמו פכין קטנים דנהי דבשיער הזב לא מיטמו היינו משום דבעיא ראוי לנגיעת בשר כדפירש בקונטרס דמבשר הזב נפקא טומאת שיער אבל רוקו דכתיב בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא דלא בעיא ראוי לנגיעת בשר וא''ת והיכי עביד ק''ו מפכין קטנים מה לפכין קטנים שכן מטמאין מאוירן תאמר במפץ כו' וליכא למימר דעביד ק''ו הכי מה זב הקל שאין מטמא פכין קטנים מטמא מפץ מת החמור דמטמא פכין קטנים אינו דין שיטמא מפץ דמה [לזב שכן] מטמא במשכב ומושב ויש לומר דאיכא למימר שאר כלים יוכיחו שאין מטמאין מאוירן ומטמאין במת אף אני אביא מפץ מה לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה פכין קטנים יוכיחו: שטהורים בזב. שאינו יכול ליגע בתוכם לפי שפיהם צר ובהיסט נמי לא מטמו כדפירש בקונטרס דאת . שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט וא''ת א''כ כלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יטמא בהיסט ובפ''ק דנדה (דף ה:) אמר שאינו . ניצול במעת לעת שבנדה ובפ' הניזקין (גיטין דף סא:) נמי פריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה ואור''ת דצמיד פתיל חשיב בא לכלל מגע לפי שעומד ליפתח ולא דמי לקולית נבלה דאמ' בהעור והרוטב (חולין קכו:) מחוסר נקב כמחוסר מעשה דמי ואע''פ שחישב עליה לנוקבה אין טמאה במשא דהתם סתמא אינה עומדת לנקיבה אלא ע''י מחשבה אבל מוקף צמיד פתיל סתמו עומד ליפתח: מפץ שטמא בזב אינו דין שיטמא במת. מק''ו דהכא קי''ל בכל דוכתא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת וא''ת כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא בזב דמטמא בהיסט כדפרישית לעיל וטהור במת ואומר ר''ת דלא שייך למימר יוכיח מצמיד פתיל דמה שהוא בהיסט הזב היינו משום דהוי כאילו נגע הזב בתוכו כדאמרי' איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו ובמת אם היה כזית ממנו בתוכו היה טמא: והא לית ליה טהרה במקוה. תימה דבסוף כיצד הרגל (ב''ק דף כה:) קאמר עלה דמפץ דהכא וקא מייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת ז' מה שייך להזכיר טומאת ערב וז' כיון דאין לו טהרה לעולם וי''ל דהאי ק''ו אהני נמי לפשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס דטמאים במת ומייתי הא לטומאת ז' אי נמי ברייתא איירי בכל מפצים בין במפץ עץ בין במפץ שיפה וגמי ובמפץ עץ קאמר התם דמייתי ליה לטומאת שבעה דאית ליה טהרה במקוה: מי לא עסקינן דייחדינהו לאשתו נדה. פי' בקונטרס ואי מיטמא מדרס היכי מציל והלא כל דבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה אלא ש''מ דלא מיטמא מדרס הלכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מכל טומאה ובהיסט נמי לא מטמא דכ''ד שלא בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא ואין נראה דודאי מטמא בהיסט כלי חרס מוקף צמיד פתיל כדמוכח בנדה (ה:) ובגיטין (סא:) כדפירשתי לעיל ומפרש ר''ת דמדכתיב וכל כלי דייק דמי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה דכל טומאות הבאות דרך גב יש לנו לטהרו מדכתיב וכל הילכך אפילו ייחד להו לישיבה טהורים אבל בהיסט מטמו דטומאה הבאה דרך תוך הוא דחשבינן כאילו נגע בפנים כדאמרינן איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו ור''י מפרש דלא בעי למימר דמיירי קרא בכל ענין אפי' ישבה עליהם אשתו נדה או היסיטן אלא אם ייחד כלי חרס לאשתו נדה טהור דאין כלי חרס מטמא מדרס דאי (ייחד) טמא לא יציל בצמיד פתיל אע''ג דלא ישבה עליו דאע''פ שבמת אינו מקבל טומאה מגבו כיון דבמדרס יכול לקבל טומאה אין לו לחוץ באהל המת ומסופק ר''י בכך: מניין לערוגה שהיא ו' כו'. י''א דערוגה ו' נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם (שיר ה) ומשמע לחייו לשון לוחות והם היו ו' על ו' מכלל דערוגה נמי כן היא: ארבע על ארבע רוחות הערוגה. באמצע הרוח כדמוכח בגמרא לפי מה שאפרש בעז''ה ומה שפירש הקונטרס דכלאי זרעים דרבנן אינו נראה לר''י דהא אמרי' בפ' כל הבשר (חולין קטו.) כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא ואין נראה לומר דלהרכבת האילן קרי כלאי זרעים משום דבספ''ק דקידושין (דף לט.) מפיק הרכבת האילן משדך לא תזרע כלאים ועוד דהתם בקידושין אמר אההיא מילתא גופא בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחו''ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בחו''ל ופריך ואלא הא כתיב שדך ומשני ההוא למעוטי זרעים שבחו''ל (ובפ' המביא) משמע דבא''י אסירי מדאורייתא ואפי' לר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו להתחייב משום כלאי הכרם דלא תזרע כרמך אבל אלאו דלא תזרע שדך מודה דחייב:

שבת פד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף פד - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד