ודין הוא שיהא כן ומה פכין קטנים של חרס שטהורין מטומאת זב, שאינם נטמאים במושב הזב ואין הזב יכול לטמאם מבפנים משום שאי אפשר להכניס בהם אצבע, ובכל זאת טמאים הם בטומאת מת, מפץ שטמא בזב, אינו דין שיהא טמא בטומאת מת. ואמאי [ומדוע] יהא המפץ טמא? הא לית ליה [והרי אין לו] טהרה במקוה! אמר ליה [לו] ר' חנינא: שאני התם [שונה שם] במפץ הואיל ואיכא [ויש] טומאה במינו, כיון שכלי עץ האחרים שהם כמו המפץ באים מן הצומח נטהרים במקוה.

אמר ליה [לו]: ר' אילעא לר' חנינא: רחמנא ליצלן מהאי דעתא [השם יצילנו מן הדיעה הזאת], ענה לו ר' חנינא: אדרבא, רחמנא ליצלן מדעתא דידך [להיפך, השם יצילנו מן הדיעה שלך]. וטעמא מאי [ומהו הטעם] שאנו חושבים שטומאה במינו היא נימוק בעל משמעות לגבי דבר שהוא עצמו אינו נכנס לגדר זה — משום שתרי קראי כתיבי [שני כתובים נאמרו]; בפסוק אחד כתיב [נאמר]: "ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו ה), ומפסוק זה למדנו שמשכבו בדומה לו, שאף משכב הזב צריך שיהא עשוי להיטהר בטבילה. ובפסוק אחר כתיב [נאמר]: "ו כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא" (ויקרא טו, פסוק ד), ופסוק זה כולל לעניין קבלת טומאת זב כל משכב, אפילו כזה שאינו נטהר בטבילה. הא [הרי] כיצד ניישב את שני המקראות? אלא יש לומר כך: אם יש במינו טהרה אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו עצמו] טהרה במקוה — יהא טמא. ואולם אם אין במינו כלל טהרה, לאופן כגון זה מקיש [משווה] הכתוב את משכבו לו, וכיון שאינו דומה לו שהרי אין לו טהרה במקוה, לכן המשכב טהור.

רבא אמר: זה שמדרס כלי חרס טהור למדים מהכא [מכאן], שנאמר: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" (במדבר יט, טו), ומשמע: הא [הרי] אם יש צמיד פתיל עליו — טהור הוא. ומי לא עסקינן דיחדינהו [האם איננו עוסקים גם במקרה שייחד אותו, את הכלי] לשימוש אשתו נדה ובכל זאת קאמר רחמנא [אמרה תורה] שהוא טהור, והרי שכלי חרס הסגור ומכוסה אינו מקבל טומאה מכל מטמא.

א משנה ועוד הלכה הבנויה על רמז בכתוב: מנין לערוגה שהיא (ששטחה) ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה מיני זרעונין בלי לחשוש לאיסור כלאיים בין המינים, באופן זה: שזורעים ארבעה מיני זרעים על ארבע רוחות הערוגה ואחת באמצע. ורמז לדבר ממה שנאמר: "כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהילה נגד כל הגויים" (ישעיהו סא, יא) "זרעה" בלשון יחיד לא נאמר, אלא "זרועיה", הרי שגינה קטנה יתכן שיהיו בה מיני זרעים מרובים.

ב גמרא על רמז זה שואלים: מאי משמע [מה המשמעות] בכתוב שממנה למדים על חמישה זרעים דווקא? אמר רב יהודה כך נדרש: "כי כארץ תוציא צמחה" תוציא — חד [אחד] צמחה — חד [אחד], הרי תרי [שנים], "זרועיה" בלשון רבים הוא לפחות תרי, הא [הרי] ארבע, והלשון "תצמיח" מוסיף עוד חד [אחד], הא [הרי] חמשה לשונות של צמיחה וזרעים, שכולם נאמרים על ערוגה אחת בגינה.