סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

פירוש שטיינזלץ

פטורין, לפי שאף אחד מהם לא הרג את האדם כולו, ואין חייבים מיתה על הריגת מקצת נפש. ר' יהודה בן בתירא אומר: אם הכוהו בזה אחר זההאחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. ואף כאן, אף שהראשון זרק את התינוק, השני שקיבל את התינוק בסייף קירב את מיתתו, ולדעת ר' יהודה בן בתירה יהיה חייב.

ועוד מקרה דומה: זרק תינוק מראש הגג ובא שור מועד וקבלו בקרניו ומת — הרי זו פלוגתא [מחלוקת] בין ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ורבנן [וחכמים]. דתניא כן שנינו בברייתא] על הכתוב המדבר בתשלום הכופר: "ונתן פדין נפשו" (שמות כא, ל) משמעו דמי ניזק, שצריך משלם הכופר לשלם דמיו של הניזק, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר: דמי מזיק, כי המזיק הוא זה שצריך לכפר ולפדות נפשו ממיתה. ולענייננו, התינוק שנזרק לא היו לו דמים בעת שנגחו השור, כיון שהיה בהכרח מת בנפילתו, ולפיכך, לדעת הסובר שבעל השור משלם דמי ניזק — הרי הוא פטור. ואולם לדעה שמשלם דמי מזיק — צריך לשלם כופר על עצמו.

א ועוד אמר רבה דין דומה: נפל אדם מראש הגג ובתוך כדי נפילתו נתקע באשה באופן שנמצא שבא עליה, הרי זה חייב בארבעה דברים, וביבמתו אם היתה אשה זו יבמתו — לא קנה אותה בכך שתהא כאשתו. שלמרות שהיבם קונה את היבמה בביאה כלשהי (בשוגג ובלא כוונה) מכל מקום במקרה זה לא קנה, מפני שלא התכוון כלל לביאה.

ומפרטים: מה הם אותם ארבעה דברים שחייב בהם: חייב בנזק, בצער, בריפוי, בשבת. אבל בבשתלא, דתנן כן שנינו במשנה]: אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין לבייש, וזה ודאי לא נתכוון לכך.

ועוד אמר רבה במקרה דומה: נפל אדם מראש הגג ברוח שאינה מצויה שלא יכול היה להביא בחשבון מראש שיפול, והזיק ובייש בנפילתו — חייב על הנזק, ופטור בארבעה דברים, לפי שלא נתכוון לכך. אם ברוח מצויה נפל, הרי זו פשיעה (רשלנות), ולכן אם הזיק ובייש בנפילתו — חייב בארבעה דברים, ואולם פטור על הבשת, שהרי לא נתכוון ליפול. ואם נתהפך תוך כדי נפילתו, שהתכוון ליפול דווקא על האדם, כדי שלא יינזק בנפילה בקרקע — חייב אף על הבשת שגרם, שאף שלא נתכוון לבייש מכל מקום נתכוון לפגוע,

דתניא כן שנינו בברייתא]: ממשמע שנאמר "ושלחה ידה" (דברים כה, יא) איני יודע שהחזיקה, אם כן מה תלמוד לומר בהמשך הכתוב "והחזיקה במבושיו "? לומר לך: כיון שנתכוין להזיק, אף על פי שלא נתכוין לבייש — חייב גם על הבושת שבדבר.

ועוד אמר רבה: הניח אדם לו, לאדם אחר, גחלת על לבו, ומת אותו אדם בשריפה — פטור המניח, משום שהלה היה צריך להסיר מעצמו את הגחלת, והמניח לא היה צריך לחשוב שהנפגע לא יסירנה ממנו ויישרף. אבל אם שם גחלת על בגדו של חבירו ונשרף הבגד — חייב, שיתכן שאותו אדם סבור שיתבע את נותן הגחלת ויקבל את דמי הבגד, ולכן אינו טורח להסיר את הגחלת.

אמר רבא: תרוייהו תננהי [את שניהם שנינו] ברמז במקומות אחרים. ענין זה של הניח גחלת על לבו שפטור — דתנן כן שנינו במשנה]: כבש עליו (לחץ אדם ודחפו) לתוך האור (האש) או לתוך המים, ואינו יכול לעלות משם, ומת בתוך כך — חייב מיתה, כרוצח. דחפו לתוך האור או לתוך המים, ויכול לעלות שם, ומתפטור, ואף המניח גחלת על לבו הריהו כנותנו לתוך האור באופן שיכול לצאת משם.

וכן ענין המניח גחלת על בגדו של חבירו שחייב גם כן שנינו, דתנן [ששנינו במשנה]: אמר לחבירו "קרע את כסותי", "שבר את כדי" אם עשה כן — חייב בתשלומים, אבל אם אמר לו "קרע את כסותי על מנת לפטור"פטור. הרי שאף אם אמר לו חבירו במפורש להזיק והזיק — חייב, וכל שכן כאשר לא אמר לו חבירו כלום. שאין זה מסיר מעליו את האיסור להזיק לחבירו ואת האחריות למה שעשה.

בעי [שאל] רבה בהמשך לסיכומי ההלכות הללו: אם הניח גחלת על לב עבדו של חבירו, מהו [מה]? האם כגופו של אדם אחר דמי [נחשב] ופטור, או כממונו דמי [נחשב] וחייב? אם תמצא לומר שכאשר הניח גחלת על לב עבד הרי זה כגופו דמי [נחשב] שהיה לו דעת לסלקה, הניח על שורו מהו?

הדר פשטה [חזר, ופתר אותה את השאלה] באופן זה: עבדו כגופו שהרי יש בו דעת להסיר הגחלת, שורו הרי הוא כשאר ממונו — לפי שאין בו דעת.

א משנה המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה — הרי זה פטור על מה ששבר, ואם הוזק בה, בכד — בעל החבית שהניחה חייב בנזקו של הניזק.

ב גמרא ומעירים: פתח משנה זו בכד ("המניח את הכד"), וסיים בחבית ("בעל החבית חייב").

ותנן נמי [ושנינו במשנה להלן גם כן] חילופי לשון אלה: שני אנשים שהיו מהלכים ברחוב, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זהפטור. אף שם התחלפו הלשונות: פתח בחבית וסיים בכד.

ותנן נמי [ושנינו גם כן] כעין זה במשנה אחרת: זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבית של דבש שהיא יקרה יותר ושפך זה יינו והציל את הדבש לתוכואין לו אלא שכרו (שכר טרחתו), אבל אינו יכול לתבוע את מחיר היין ששפך, כיון שלא עשה זאת על פי הוראתו של בעל הדבש. ואף כאן פתח בכד וסיים בחבית.

אמר רב פפא: מכל אלה אנו למדים כי היינו [זהו] כד היינו [זהו] חבית ואין הבדל מהותי ביניהם, ולכן המשנה מערבת ושונה שניהם כאחד. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא להלכה מכאן] מלימוד זה שכד וחבית נחשבים כדבר אחד? ומשיבים: למקח וממכר, שאם ביקש אדם לקנות חבית ונתן לו המוכר כד — אין הקונה יכול לומר: לא לכך נתכוונתי.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] באתרא דכדא לא קרו [במקום שלכד אין קוראים] חבית, ולחבית לא קרו כדא [אין קוראים כד] אלא מבחינים ביניהם, הא [הרי] לא קרו [קוראים] לה, לחבית, כד, וברור שאם מבקש אדם חבית רצונו בחבית ולא בכד!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקום דרובא קרו לה לכדא כדא ולחביתא חביתא [שרוב האנשים מקפידים וקוראים לכד כד ולחבית חבית], ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא [ויש גם כן אנשים הקוראים לחבית כד ולכד חבית] וזאת באה ההלכה לחדש: מהו דתימא [שתאמר]: זיל בתר רובא [לך אחר הרוב], וכיון שרוב האנשים מבחינים ביניהם, הרי אף המוכר והקונה חייבים להבחין ביניהם,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר