ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שהמזיק משלם את הנזק אפילו כשלא התכוון להזיק? מה מקור הדין בתורה? אמר חזקיה, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה ברייתא זו: אמר קרא [הכתוב] "פצע תחת פצע" (שמות כא, כה), ולשון יתירה זו באה לחייבו בתשלומי נזק על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון.

ומקשים: האי מבעי ליה [הרי פסוק זה נצרך לו] כדי ליתן צער במקום נזק, שאף שמשלם את מלוא תשלום הנזק שנגרם על ידי מכתו בכל זאת צריך לשלם גם על הצער (הכאב) שהצטער הנפגע! ומשיבים: אם כן שרק לכך בא ייתור לשון זה לכתוב קרא [שיאמר הכתוב]: "פצע בפצע", כלומר, הפצע שבתוך הפצע, דהיינו צער, מאי [מה טעם] ההדגשה היתירה "פצע תחת פצע" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים] הן לענין שוגג כמזיד, והן לענין צער במקום נזק.

א אמר רבה: היתה אבן מונחת לו לאדם בחיקו כשהיה יושב, ולא הכיר בה, שלא ידע כלל שיש שם אבן, ועמד, ונפלה אבן זו והזיקה. לענין נזקין — חייב לשלם כל מה שהזיקה האבן, לענין ארבעה דברים הנוספים לתשלום הנזק עצמו (צער וריפוי וכו') שחייב אדם לשלם על מה שהזיק אדם אחר — פטור. לענין שבת אם על ידי כך נעשתה מלאכה האסורה בשבת, כגון שיצאה האבן מרשות היחיד לרשות הרבים — הרי מלאכת מחשבת אסרה תורה בשבת, שחושב לעשותה, וכאן אין זו מלאכת מחשבת, שהרי לא חשב ולא התכוון למלאכה, ופטור. לענין גלות, שחייב ההורג אדם בשגגה, אם המית אדם בהפלת האבן — הרי זה פטור, שאין אנו רואים אותו כשוגג שחייב גלות, אלא כאנוס.

ולענין עבד, כלומר, אם על ידי כך גרם להוציא שינו או עינו של עבדו, האם יוצא בכך העבד לחופשי (ראה שמות כא, כו –כז), הרי זו פלוגתא [מחלוקת] של רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה רבו (אדוניו) של העבד רופא, ואמר לו העבד: כחול עיני כדי לרפא אותה, וסימאה (עיוור אותה) האדון בתוך כדי הטיפול, או שביקש מן האדון חתור לי שיני (עשה נקב בשיני) כדי לרפאה, והפילה את השן — הרי שיחק (היתל) העבד באדון ויצא על ידי כך לחרות.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין העבד יוצא לחירות במקרים אלה משום שנאמר בענין זה "ושחתה" (שמות כא, פסוק כו) — עד שיתכוין האדון במעשהו לשחתה ולא כאשר הוא מתכוון לתקן ולרפא. ואף לענייננו, באבן שנפלה ופגעה בעינו או בשינו של העבד ולא התכוון האדון לפגוע בו, נחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל אם משתחרר העבד בכך. עד כאן דנים באופן שלא הכיר באבן.

ואם הכיר בה באבן שהיא בחיקו ושכחה שהיא נמצאת שם, ועמד, ונפלה האבן, לענין נזקין — גם כאן חייב בוודאי, שהרי חייב גם אם לא ידע כלל. לענין ארבעה דברים — גם כאן פטור, שהרי לא נתכוון. אבל לענין גלות — חייב, שאמר קרא [הכתוב]: "ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר לה, יא) — מכלל דהוה ליה [שהיתה לו קודם] ידיעה, שזאת היא הגדרת המושג שגגה לענין זה — דבר ידוע שנשכח, והא הויא ליה [והרי כאן היתה לו] ידיעה קודמת באבן שבידו. לענין שבת — גם כאן פטור, שלא היתה "מלאכת מחשבת" בזריקת האבן. לענין עבד — הרי זו פלוגתא [מחלוקת] של רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים] כפי שאמרנו.

ובמקרה שנתכוון לזרוק את האבן, אלא שנתכוין לזרוק את האבן שתים (שתי אמות) וזרק ארבע אמות, שעלתה בידו יותר ממה שנתכוון, לענין נזקין — חייב, לענין ארבעה דברים — פטור, לענין שבת — פטור, כי "מלאכת מחשבת" בעינן [צריכים אנו] כתנאי לחיובו ואין זו מלאכה שנעשתה מתוך כוונה. לענין גלות הרי "ואשר לא צדה" (שמות כא, יג) אמר רחמנא [אמרה התורה] שאם לא נתכוון להורגו — גולה, ובכלל זה פרט לנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שאף הוא לא צדה, והאבן הלכה רחוק ממה שנתכוון, לענין עבד — הרי זו אותה פלוגתא [מחלוקת] שאמרנו בין רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים].

ומקרה נוסף: אם נתכוין לזרוק את האבן ארבע אמות וזרק שמנה, הרי לענין נזקין — חייב, לענין ארבעה דברים — פטור. לענין שבת, אם היה אומר בזמן זריקתו: כל מקום שתרצה תנוח, כלומר, שלא הקפיד לזורקה דווקא למקום מסויים, הרי כיון שרצה לזורקה ארבע אמות, שהוא שיעור מלאכה שחייבים עליה בשבת — אין [כן], הרי הוא חייב, שהרי זרק כשיעור ארבע אמות שחייבים עליו. אי [אם] לא התכוון לזריקה סתם, אלא רצה לזורקה דווקא למקום מסויים — לא יהא חייב, שהרי לא היתה זאת מלאכת מחשבת, שלא עלה בידו מה שחשב. לענין גלות, הרי "אשר לא צדה" נאמר שגולה, ובכלל זה פרט לנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה. לענין עבד — עדיין זו פלוגתא [מחלוקת] בין רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים].

ב כיון שהבאנו את הדברים שאמר רבה במקרים שיש בהם צדדי חיוב ופטור באותו מעשה, מביאים עוד דברים שקבע רבה באופנים שונים של עשיית אותו מעשה. ואמר רבה: זרק אדם כלי כגון חרס מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל תוך כדי נפילתו — הרי השובר במקל פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — מנא תבירא תבר [כלי שבור שבר], שהרי משעת זריקתו ברור שעתיד הכלי להישבר, ולכן מי ששברו באויר אינו חייב על שבירתו.

ואמר רבה באותו מקרה ובאופן שונה: זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות שאם היה נופל עליהם לא היה נשבר, ובא אחר וסלקן לאותם כרים, או קדם הוא עצמו וסלקן ונשבר הכלי — הרי זה פטור מן הנזקים, אף שנשבר הכלי בגללו. מאי טעמא [מה טעם הדבר] בעידנא דשדייה [בזמן שזרקו] הרי פסוקי מפסקי גיריה [נפסקו חציו], כלומר, הפעולה שעשה בשעת הזריקה שהיתה כעין יריית חץ, לא היתה עשויה לשבור את הכלי, ואחריותו לדבר נפסקת עם גמר הזריקה, ומה שקרה לאחר מכן הוא פעולה שניה ונוספת, שאינה קשורה בראשונה.

ואמר רבה: זרק תינוק מראש הגג, ובא אחר וקבלו בסייף ומת התינוק — הרי זו פלוגתא [מחלוקת] ר' יהודה בן בתירא ורבנן [וחכמים] מי חייב מיתה על הריגתו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות, בין שהיכוהו כולם בבת אחת בין בזה אחר זה — כולן