קא משמע לן [השמיע לנו] במשנה שאין הולכין בממון אחר הרוב, שבספק בענייני ממונות אין הולכים לפי הרוב, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה.

א שנינו במשנה שאם בא אחר ונתקל בה בחבית שהונחה ברשות הרבים ושברה — פטור. ושואלים על הלכה זו: אמאי [מדוע] פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל [צריך היה לו להתבונן במה שלפניו וללכת], שאפילו ברשות הרבים אין אדם יכול להלך בלא להסתכל, ומדוע לא יתחייב על שבירת החבית!

אמרי דבי [אמרי בני בית מדרשו] של רב משמיה [משמו] של רב: מדובר כאן לא במניח חבית אחת אלא בממלא רשות הרבים כולה בחביות, והרי הוא חוסם את דרכם של ההולכים בה, וכיון שרשות הרבים שייכת לכל אדם, יכול הוא לבקע דרכו בין החביות וללכת. שמואל אמר: באפילה שנו הלכה זו שבמשנתנו שפטור, שאז לא היה יכול להתבונן שלא ייתקל בחבית. ר' יוחנן אמר: מדובר במקרה שהיתה החבית מונחת בקרן זוית (פינה) של רשות הרבים, ולכן לא יכול היה ההולך לראותה קודם שנתקל בה.

על הסברים אלו אמר רב פפא: לא דיקא מתניתין [אין משנתנו מדוייקת] בלשונה אלא או כפי שהסביר שמואל או כפי שהסביר ר' יוחנן. דאי [שאם] כהסברו של רב, מאי אריא [מה שייך, מדוע דווקא] מדובר בנתקל בחבית? אפילו שבר את החבית במזיד נמי [גם כן] לא יהא חייב, שהרי אין בעל החבית רשאי לחסום את רשות הרבים.

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: אפשר לתרץ לשיטת רב כי הוא הדין שאפילו שבר ביודעין יהא פטור, והאי דקתני [וזה ששנה] במשנתנו בלשון "נתקל", טעמו של דבר הוא כי איידי דבעי למתני סיפא [על ידי, מתוך, שרצה לשנות בסופה] ואם הוזק בה — בעל החבית חייב בנזקו, שדין זה הוא דוקא בנתקל, אבל שבר את החבית מדעת והוזק בה בשבירתו — לא יצטרך בעל החבית לשלם לו על נזקו, למרות ששברה ברשות, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — הוא דאזיק אנפשיה [שהזיק לעצמו], שלא נזהר שלא ייפגע בזמן ששברה. לכן קתני רישא [שנה גם בתחילתה] "נתקל", ואם כן אין להקשות מדיוק לשון המשנה על הסברו של רב.

אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: הכי אמרי במערבא משמיה [כך אומרים בארץ ישראל משמו] של ר' עולא הסבר אחר למשנה: אפילו היתה החבית במקום הנראה לעין — פטור הנתקל בה, לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, שכן העובר מניח שרשות הרבים פנויה ופתוחה לכל, ואם לא התבונן ושבר דבר שהונח ברשות הרבים — אינו חייב לשלם.

מסופר: הוה עובדא [היה מעשה] בנהרדעא שנתקל אדם בכד במקום גלוי וחייב שמואל את הנתקל לשלם. היה מעשה כזה בפומבדיתא, וחייב רבא.

ושואלים: בשלמא [נניח] שמואל שפסק כן — עשה כשמעתיה [כהלכתו, כדעתו], שהרי הוא אמר שהמשנה מדברת דווקא בנתקל באפילה. אבל במקרה אחר, היה לו להתבונן — וחייב. אלא רבא לימא כשמואל סבירא ליה [האם לומר שכ דעת שמואל הוא סבור] שפטור השובר ברשות הרבים רק אם היה הדבר באפילה?

אמר רב פפא: לאו דווקא, קרנא דעצרא הוי [קרן זוית הסמוכה לבית הבד היתה], שהכל יודעים ששם מניחים אנשים את כדיהם כשהם ממתינים לקבל שמן, שכיון שברשות קעבדי [עושים], איבעי ליה לעיוני ומיזל [היה צריך לו להתבונן בדרכו וללכת].

ב ומביאים ענין בו הוזכרה גם משנתנו. מסופר: שלח ליה [לו] רב חסדא לרב נחמן שאלה זו: הרי אמרו (כך אומרים, נוהגים הדיינים לפסוק) לגבי שיעורי עונשו של המכה את חבירו וביישו בכך: לרכובה — אם בועט בו בברכו — משלם שלש סלעים, ולבעיטה — משלם חמש, ולסנוקרת (אגרוף) — שלש עשרה. ולפי זה לפנדא דמרא [לקת המעדר] ולקופינא דמרא [לראש המעדר] אם היכהו בהם מאי [מה] חייב לשלם לו?

שלח ליה [לו] רב נחמן: חסדא חסדא, קנסא קא מגבית [וכי קנס אתה גובה] בבבל?! הרי בבבל אין דיינים סמוכים ואינם רשאים לדון דיני קנסות, ואילו כל הסכומים שקצבו לתשלום בושת וכיוצא בהם — דיני קנסות הם. אימא [אמור] לי גופא דעובדא היכי הוה [גופו של מעשה איך היה], שאוכל לדון בו.

שלח ליה [לו] והסביר: דההוא גרגותא דבי תרי [שהיה בור מים של שני שותפים] וההסדר ביניהם היה שכל יומא [יום] הוה דלי חד מנייהו [היה דולה ממנו אחד מהם] לפי התור. אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה [בא אחד מהם דלה מן הבור ביום שאינו שלו]. אמר ליה [לו] חבירו: יומא דידי [היום שלי] הוא לדלות ולא שלך. לא אשגח ביה [השגיח בו] החבר. שקל פנדא דמרא ומחייה [לקח הלה קת של מעדר, והיכהו], ותבעו הלה לדין על מכתו זו.

אמר ליה [לו] רב נחמן: אם כך היה הדבר מאה פנדי בפנדא למחייה [מאה מכות במעדר יש לו להכותו] כי המכה צדק במה שעשה. שכן אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] בכלל: לא עביד איניש דינא לנפשיה [אין אדם רשאי לעשות דין לעצמו] ועליו ללכת לדיין, גם לדעתו במקום פסידא [הפסד] אם לא יעשה מעשה — עביד איניש דינא לנפשיה [עושה אדם דין לעצמו].

ג דאתמר [שנאמר], שנחלקו רב נחמן ורב יהודה בדבר, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה [אין אדם עושה דין לעצמו]. רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה [עושה אדם דין לעצמו].

ומסבירים את מחלוקתם: היכא דאיכא פסידא [במקום שיש הפסד] אם לא יעשה מעשה — כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה [הכל אינם חולקים, ומודים שעושה אדם דין לעצמו]. כי פליגי היכא דליכא פסידא [כאשר נחלקו, הרי זה במקום שאין הפסד], שרב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה [אין אדם עושה דין לעצמו], שכיון דליכא פסידא [שאין הפסד] בדבר — ליזיל קמיה דיינא [ילך לפני הדיין]. רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה [עושה אדם דין לעצמו], שכיון שבדין הוא עביד [עושה] — לא צריך הוא טרח [לטרוח] וללכת לבית הדין, אלא יכול הוא לעשות דין לעצמו.

מתיב [מקשה] רב כהנא ממה ששנינו, בן בג בג אומר: אל תיכנס בחשאי לחצר חברך ליטול את שלך ממנו שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, שיחשוד שאתה בא לגנוב ממנו, אלא שבור את שיניו, כלומר, קח בחזקה, ואמור לו: שלי אני נוטל. וקשה לדעת רב יהודה, שהרי מכאן רואים שעושה אדם דין לעצמו!

אמר ליה [לו]: