שכן הדרך היא שיריעה שנפל בה דרנא [תולעת] ועשתה חור, קורעין בה כדי להרחיב במעט את החור ותופרין אותה אחר כך באופן שלא יכירו את החור.

א אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: המותח חוט של תפירה בשבת — חייב חטאת, שכן אם נפרדו שני חלקי בגד המחוברים בחוט תפירה, והוא מותח את החוט וחוזר ומחברם — הרי זה כאילו תפרם. ואגב כך מביאים עוד את מה שאמר בשם רב: והלומד דבר אחד מן המגוש (כומר פרסי) חייב מיתה. והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב, אסור לספר הימנו (לדבר אתו), לפי שנוהג שלא כהוגן.

וכיון שהוזכר הדבר דנים בו. מגושתא, כלומר, אומנותם ודרכם של האמגושים נחלקו בענין זה רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר שזהו חרשי (כישוף) וחד [ואחד מהם] אמר שזהו גדופי [גידוף, כפירה]. ומוסיפים: תסתיים [תוגדר, יוכח] שרב הוא שאמר שמגושתא היא גדופי [גידוף], שכן אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה. דאי סלקא דעתך חרשי [שאם יעלה על דעתך שהמגוש הוא כישוף], הלא כבר נאמר: "כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף" (דברים יח, ט–י). ואמרו חכמים: "לא תלמד לעשות" — אבל אתה למד בהיתר להבין ולהורות בענין הכישוף. הרי שעצם לימוד הכשפים אין בו איסור, ואסור רק לעשותם. ולכן רב שאסר ללמוד מן המגוש ודאי סבר שהמגושות יש בה כפירה, ולא כשפים בלבד. ומסכמים: אכן תסתיים [תוגדר] שכך אמר רב.

ואגב דברי רב הובא מה שאמר ר' שמעון בן פזי שכך אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: "ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה, יב). ואמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות — שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו), ופשוט הוא כי איזו היא חכמה ובינה שיש בתורה שהיא לעיני העמים והכל יבולים להעריכה ולהכירה — הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות, שחישוביו של הבקי בדבר מתאמתים לעין כל.

ב במשנה נמנתה בין אבות המלאכות גם מלאכת הצד בהמה או חיה, וכגון את הצבי. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: הצד חלזון, והפוצעו (שובר קונכייתו להוציא ממנו את חומר הצבע), אינו חייב אלא חטאת אחת, שאינו מתחייב על הפציעה. ר' יהודה אומר חייב שתים, על הצידה ועל הפציעה. שהיה ר' יהודה אומר: פציעה של חילזון בכלל מלאכת דישה היא, שכן מטרתה כמטרת הדישה להוציא את התוכן הרצוי מתוך קליפה שאיננה רצויה. אמרו לו חכמים: אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] — קסברי [סבורים הם] כי אין דישה אלא לגדולי קרקע, אבל המפרק בדברים אחרים — פטור. ושואלים: אם אמנם פציעה אין בה משום דישה, אולם וליחייב נמי [שיתחייב גם כן] בפציעתו זו את החילזון משום נטילת נשמה! אמר ר' יוחנן: המדובר כאן שפצעו כשהיה החילזון מת כבר.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שפצעו חי, בכל זאת אינו חייב, כיון שאינו מתכוון כלל להמתת החילזון, ולכך למתעסק בלבד נחשב הוא אצל (לגבי) מלאכה זו של נטילת נשמה, שאין לו כל ענין בהמתת החילזון. והקשו: והא [והרי] אביי ורבא עצמו דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] שמודה ר' שמעון הפוטר כרגיל במלאכה שאינה צריכה לגופה, ב"פסיק רישא ולא ימות" [חתוך ראשו ולא ימות]. כלומר, בכל מקרה כאשר התוצאה היא הכרחית, אין אדם יכול לטעון שלא התכוין לתוצאה זו. שכל תוקפו של הנימוק שאינו מתכוין הריהו רק כאשר יתכן שאותו דבר לא ייעשה כלל. ואם כן, הפוצע חילזון ודאי נוטל נשמתו, ומדוע סבור רבא שיש בכך משום מתעסק בלבד! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] שכל כמה דאית ביה [שיש בו, בחילזון] נשמה טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה [יותר נוח לו לצייד, כדי שיצטלל צבעו] שהצבע היוצא מחילזון חי מובחר מזה של חילזון מת. וכיון שאינו מתכוון לנטילת נשמה, ולהיפך, כוונתו ורצונו שיחיה החילזון — אין בכך משום איסור.

ג עוד שנינו במנין המלאכות במשנה גם את השוחטו לאותו צבי שצד או בעל חי אחר בשבת. ושואלים: השוחט בהמה משום מאי [מה, איזה איסור] הוא חייב? מה הם עקרונות האיסור שבמלאכה זו? ונחלקו בכך אמוראים: רב אמר: משום צובע, שבשחיטה נצבע מקום השחיטה בדם. ושמואל אמר: משום נטילת נשמה.