ותוהים: ואף לדעת רב, היתכן שיחשוב שמשום צובע אין [כן] יהא חייב, ומשום נטילת נשמה לא יהא חייב? אלא תקן את הלשון ואימא [אמור] כך: אף משום צובע חייב. ואמר רב: מילתא דאמרי, אימא בה מילתא [הדבר שאמרתי, אומר בו דבר הסבר], כדי שלא ליתו דרי בתראי וליחכו [יבואו הדורות האחרונים ויצחקו] עלי: צובע במאי ניחא ליה [במה נוח לו] — ניחא דליתווס [נוח לו שיתמלא] בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה [בדם כדי שיראוהו בני אדם ויבואו ויקנו ממנו], הרי שהשוחט מעוניין אגב שחיטתו גם בצביעה.

א בין המלאכות שנמנו במשנה ישנן גם אלה הקשורות לעיבוד העור, וכגון המולחו והמעבדו. ושואלים: היינו [זוהי] מלאכת מולח והיינו [וזוהי] בדיוק מלאכת מעבד! ששתי המלאכות הללו הן בעצם מלאכה אחת. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אפיק חד מינייהו ועייל [הוצא אחד מהם והכנס] במקומו שירטוט. שלדעתם יש למנות את מלאכת השרטוט — עשיית סימנים בעור — במנין שלושים ותשע המלאכות, במקום אחד משני אלה. אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא [מי שמולח בשר בשבת] לצורך שימורו לזמן ממושך — חייב משום מלאכת מעבד. רבא אמר: אין עיבוד באוכלין, שמה שעושים בדבר מאכל אינו כלול במלאכה זו. אמר רב אשי: ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר שיש בכך משום איסור אלא דקא בעי ליה לאורחא [כשצריך את הבשר לדרך] ומולחו ביותר, אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה [אין אדם עושה את] עץ [לצורך ביתו אין אדם עושה את מאכלו עץ] ולכן ודאי אינו מולחו במדה יתירה, עד כדי עיבוד.

ב במשנה נמנו בין המלאכות גם הממחקו והמחתכו. אמר ר' אחא בר חנינא: השף את העור בין העמודים בשבת, ששם את העור בין עמודים העשויים לכך ומשפשפו ביניהם (רה"נ) — חייב משום מלאכת ממחק. אמר ר' חייא בר אבא: שלשה דברים סח לי רב אשי משמיה [משמו] של ר' יהושע בן לוי: המגרר ראשי כלונסות (כלונסאות, עמודים) בשבת ומיישרם — חייב משום מלאכת מחתך, כיון שהוא מקפיד שיהיו שווים זה לזה. הממרח רטיה (תחבושת), שמחליק את התחבושת על המכה בשבת — חייב משום מלאכת ממחק. והמסתת את האבן בשבת — חייב משום מלאכת מכה בפטיש, שהוא מסיים את מלאכת האבן. אמר ר' שמעון בן קיסמא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: הצר צורה של ציור או חקיקה בכלי חרס, והמנפח בכלי זכוכית — חייב משום מלאכת מכה בפטיש. אמר ר' יהודה: האי מאן דשקיל אקופי מגלימי [מי שמסיר את החוטים העודפים והפגמים מגלימה] — חייב משום מכה בפטיש. והני מילי דקפיד עלייהו [ודברים אלה דווקא כשמקפיד עליהם], שאם מקפיד שלא ללבוש את הבגד עד שהוריד ממנו שיירי אריגתו הרי שגמר מלאכת הבגד נעשה עם הסרת החוטים.

ג במשנה נמנתה גם מלאכת הכותב והיא מוגדרת בכותב שתי אותיות. תנו רבנן [שנו חכמים]: כתב אות אחת גדולה ויש במקומה די מקום כדי לכתוב שתים — פטור, כיון שלא כתב אלא אות אחת. ואולם אם מחק אות גדולה אחת על מנת לכתוב, ויש במקומה די מקום כדי לכתוב שתים — חייב. אמר ר' מנחם בר' יוסי: וזה חומר שיש במוחק מבכותב, שאף שכרגיל מחמירים יותר במלאכה שיש עמה יצירה, כאן יש מקרה של חומרה במלאכת הריסה, כיון שמפנה מקום לשתי אותיות, והיא עיקר המלאכה.

ד עוד נמנו במשנה מלאכות הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, והמכה בפטיש. במלאכת המכה בפטיש רבה ור' זירא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כלל: כל מידי דאית ביה [דבר שיש בו] משום גמר מלאכה חייב העושה אותו בשבת משום מלאכת מכה בפטיש.

ה המשנה מסתיימת בהדגשה "אלו אבות מלאכות". ומסבירים: כי ההדגשה "אלו "שמשמעה אלו ולא אחרות באה לאפוקי [להוציא, למעט] מדעתו של ר' אליעזר, שהיה מחייב על עשיית תולדה של מלאכה במקום שעשה גם את אב אותה מלאכה, שאם עשה אב ותולדתו לדעת ר' אליעזר הריהו חייב שתי חטאות, ולשיטתו אם כן מצויות מלאכות מרובות יותר. ומשום כך באה ההדגשה במשנה שרק אלו הן אבות מלאכות, ולעולם לא יתכן שיתחייב על יותר ממנין זה. ומה שחזרו ואמרו שמניינן ארבעים חסר אחת, בא לאפוקי [להוציא, למעט] מדעתו של ר' יהודה. דתניא [ששנינו בברייתא] שר' יהודה מוסיף למנין אבות המלאכות את השובט (מיישר את חוטי השתי) ואת המדקדק (המיישר את חוט הערב). אמרו לו: שובט הריהו פרט בכלל מלאכת מיסך (מותח את חוטי השתי בתוך הנול), ששניהן מלאכות לסידור חוטי השתי, והמדקדק הרי הוא בכלל אורג ואין איפוא אלא ארבעים מלאכות חסר אחת.

ו משנה ועוד כלל אחר אמרו בדיני שבת: כל דבר הכשר והראוי להצניע (לשמור) לצורך שימוש האדם, וגודלו כזה שאפשר ונהוג שמצניעין כמוהו, והוציאו בשבת למקום האסור בהוצאה חייב חטאת עליו. וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו, שהוא קטן מכדי שיקפידו על הצנעתו, והוציאו בשבת — אינו חייב אלא המצניעו, שאדם המקפיד ושומר דבר זה רק הוא בלבד חייב על הוצאתו, משום שלגביו הרי זה דבר חשוב, וחיוב ההוצאה לפי חשיבות הדבר למי שהוציאו.

ז גמרא על הכלל ששנינו במשנה "כל הכשר להצניע", שואלים: לאפוקי מאי [להוציא, למעט את מה] הוא בא, ומה לדעתו אינו כשר וראוי להצנעה? רב פפא אמר: לאפוקי [להוציא] דם נדה. מר עוקבא אמר: לאפוקי [להוציא] עצי אשרה, שעץ שעשו ממנו עבודה זרה אסור בכל הנאה. ומפרטים: מאן דאמר [מי שאומר] שדם נדה אינו כשר להצניע כל שכן עצי אשרה, כיון שמן התורה חייב להשמידם ודאי אינם בכלל הדברים הנשמרים. ואולם מאן דאמר [מי שאמר] שרק עצי אשרה הוא דבר שאין מצניעים, אבל דם נדה מצנע ליה לשונרא [שומר אותו בשביל מאכל החתול], שאף שכרגיל אין רגילים לשומרה מכל מקום אפשר למצוא בו שימוש. ואידך [והאחר] הסבור שדם נידה אינו ראוי לכל שימוש מה אומר הוא על כך? — לדעתו כיון דחלשא לא מצנע ליה [שהוא מחליש אינו שומר אותו] שחששו — כדרך סגולה — שינזק אדם שנתנו מדמו לבעל חיים.

אמר ר' יוסי בר חנינא האי [זה] כל הגדרות שבמשנתנו שלא כשיטת ר' שמעון הן. דאי [שאם] תאמר שהן כשיטת ר' שמעון — האמר [הלא הוא אומר] שלא אמרו את כל השיעורין הללו הקבועים במשנה להוצאת כל דבר ודבר אלא למצניעיהן, שהמצניעים כשיעור זה חייבים עליו. אבל מי שדבר מסויים אינו חשוב בעיניו אף כשהוא בשיעור האמור במשנה — אינו חייב על הוצאתו.

ח שנינו במשנה שכל שאינו כשר להצניע, שהוא פחות מכשיעור הראוי להצנעה אין חייב על הוצאתו אלא מי שהצניעו.