דשלקי ליה שבעא זימני [שמבשלים אותם שבע פעמים], ואי [ואם] לא שקלי ליה [לוקחים אותו] מן הקליפות הריהו מסרח [מסריח] וכפסולת מתוך אוכל דמי [נחשב], שגוף התורמוס הרך גורם לקלקל את ריח הקליפות, יש להוציאו משם כדי שלא יהא ריח רע בבית.

א בין אבות המלאכות המנויות במשנה נמנית גם מלאכת הטוחן. אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא [מי שחותך סילקא לחתיכות קטנות] בשבת חייב משום מלאכת טוחן, שהרי עושה פעולה הדומה לטחינה. ואמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי [מי שחותך קיסמים דקים] כדי להשתמש בנסורת (רמב"ם), חייב משום טוחן. והוסיף ואמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא [אם מקפיד הוא בחיתוך על המידה] לעשות את הקיסמים בגודל מסויים, חייב גם משום מלאכת מחתך.

ב והלש והאופה נימנו גם הם במשנה בין אבות המלאכות. ותהה ואמר רב פפא: שבק [עזב] התנא דידן [שלנו] במשנה את המלאכה של בישול שהיתה בסממנין של הצבע דהוה [שהיתה] במשכן ונקט [ולקח] את מלאכת אופה שלא היתה במשכן?! והלוא כאמור כל אבות מלאכות נלמדו ממלאכות המשכן, ומדוע לא מנה בישול! ומשיבים: התנא דידן [שלנו] את סידורא דפת נקט [סידור עשיית הלחם לקח], והשתמש בכך כבסיס לסידור את אבות המלאכות, שהתחיל בחרישה וסיים בגמר מלאכת הלחם.

אמר רב אחא בר רב עוירא: האי מאן דשדא סיכתא לאתונא [המכניס יתד לתנור] כדי לייבשו, חייב משום מלאכת מבשל. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר] כי לשרורי מנא קא מיכוין [לחזק את הכלי הוא מתכוון], שהרי לבסוף היתד מתקשה בשהותה בתנור, ולעומת זאת מלאכת הבישול הגדרתה ריכוך דברים על ידי אש, על כן קא משמע לן דמירפא רפי והדר קמיט [השמיע לנו שקודם העץ מתרפה ומתרכך ואחר כך מתקשה]. אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דארתח כופרא [מי שהרתיח זפת], חייב משום מלאכת מבשל. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר] כי כיון דהדר ואיקושא אימא לא [שחוזרת ומתקשה, אחר כך אמור שאין זה בישול] ולא שינה הבישול בתכונתה של הזפת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף זה שפעל לשעתו נקרא בישול.

ג אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא [מי שעשה בשבת בשוגג חבית חרס], חייב משום שבע חטאות. שכן בכך הוא מפורר (טוחן) את גושי העפר, ובורר מתוכם את האבנים, ולש את הטיט, ומחתך את הטיט למידה הראויה, ובונה את תבניתו, ומבעיר את האש, ואחר כך שורף (אופה) את כלי החרס (גאונים), והעושה תנורא [תנור] חייב משום שמונה חטאות, שלאחר גמר העבודה עוד מוסיף מריחה נוספת של טיט לסיים מלאכתו והרי זה ממחק. אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא [מי שעושה בשבת בשוגג כוורת קנים], חייב אחת עשרה חטאות. שכשהוא זומר את הקנים חייב משום קוצר ומשום נוטע (שהקנים הנשארים ממהרים אחר כך לצמוח) כשאוספם הרי זה מעמר, כשמבררם הרי זה בורר, כאשר מחליקם ומיישרם הרי זה ממחק, כשחותכם לחלקים קטנים הרי זה טוחן, כשחותכם למידה מסויימת הרי זה מחתך. ואחר כך כשמתחיל לארוג את הקנים, יש בכך משום מלאכות מיסך, ועושה שני בתי נירין ואורג. והעמדת כל התבנית יש בה משום בונה (גאונים) ואי חייטיה לפומיה [ואם תפר את פיה של הכוורת], חייב שלש עשרה חטאות, שיש להוסיף כאן מלאכת תופר ומלאכת קושר.

ד בין המלאכות המנויות במשנה נמנו גם הגוזז את הצמר והמלבנו, שהן מלאכות הקשורות בגזיזת הצמר ובטוויתו. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הטווה בשבת בשוגג צמר שעל גבי הבהמה (שהוא מחובר עדיין) בשבת, חייב שלש חטאות, אחת משום גוזז שכן חלק מן הצמר נתל ש, ואחת משום מנפץ, כלומר, סורק צמר, ואחת משום טווה. ורב כהנא אמר: אין דרך גזיזה בכך, ואין דרך מנפץ בכך, ואין דרך טווי [טוויה] בכך. ומקשים: ולא? והאין זו דרך טוויה? והתניא משמיה [והרי שנינו בברייתא משמו] של ר' נחמיה, את הנאמר בכתוב במלאכת המשכן "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים" (שמות לה, כו) יש לפרשו: שטוף השיער בעזים עצמם, וטוו בעזים עצמם מבלי לגזוז את שערן קודם לכן. אלמא [מכאן] שטוויה על גבי בהמה שמה טוויה! ומתרצים: חכמה יתירה שאני [שונה], ואף שיחידים יכולים לעשות מלאכת טוויה זו כתיקונה, עבור סתם אדם הריהי מלאכה שלא כדרך עשייתה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: התולש בשבת בשוגג את הכנף (נוצה גדולה מכנף עוף) והקוטמו (חותך את קצהו) והמורטו (מוריד את החוטים הדקים היוצרים את הנוצה), חייב שלש חטאות. ואמר ר' שמעון בן לקיש בהסבר הדבר: התולש את הנוצה — חייב משום מלאכת גוזז, הקוטם — חייב משום מחתך, והממרט את השיער — חייב משום ממחק.

ה בין אבות המלאכות במשנה נימנו גם הקושר והמתיר. ושואלים: קשירה במשכן היכא הואי [היכן היתה]? אמר רבא: שכן קושרין ביתדות אהלים, שהיו קושרים את המשכן אל יתדותיו. ודוחים: וכי לכך קוראים קושרים כמלאכה גמורה?! הלא ההוא קושר על מנת להתיר הוא, שהרי במסעם היו מפרקים את המשכן ומתירים בתוך כך את כל הקשרים, וכל קשר העומר להתרה אין חייבים על עשייתו בשבת. אלא אמר אביי: שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא (חוט) קושרים אותה. אמר ליה [לו] רבא: תרצת מלאכת קושר, ואולם מלאכת מתיר מאי איכא למימר [מה יש לומר בה]? היכן מוצא אתה במשכן שמתירים קשר? וכי תימא [ואם תאמר] ותפרש בדרך זו: דאי מתרמי ליה תרי חוטי קיטרי בהדי הדדי, שרי חד וקטר חד [שאם מזדמנים לו שני חוטים קשורים זה ליד זה, מתיר אחד וקושר אחד], ואולם השתא [עכשיו, הרי] לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, שהיריעה שכך עשו בה נראית פגומה, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, במשכן העדות עושין?! אלא אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' עילאי, שכן צדי חלזון שהיו נצרכים לו לצביעת המשכן קושרין ומתירין את הרשתות שלהם.

ו עוד שנינו במשנה בין המלאכות המנויות גם את התופר שתי תפירות. ומקשים: והא לא קיימא [והרי אינה מתקיימת]! שהרי שתי תפירות בלבד מתפרקות מיד, ומלאכה שאין לה קיום אינה נחשבת מלאכה! על כן אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: והוא שקשרן, שלא יצא החוט, ובדרך זו התפירה קיימת אף בשתי תפירות.

עוד שנינו במשנה שהקורע על מנת לתפור אף זו בין אבות המלאכות. ושואלים: קריעה במשכן מי הוה [האם היתה? רבה ור' זירא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] בהסבר הדבר: