ביין חרדלי [שהיה שחור]? במסב (מטה לשבת עליה) רחב, או במסב קצר (צר)? בחבר טוב, או בחבר רע? ואמר רב חסדא: וכולן רמז הם לזנות. שבכל אלה רמזו לענייני נשים מסוגים שונים. ש"פת עמילה" משמעו — בעולה, "יין גורדלי" — נערה בהירה, "מסב רחב" — אשה שמנה.

וכיון שדובר בירושלים, אמר רחבה שכך אמר ר' יהודה: עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהם ריחן היה נודף בכל ארץ ישראל. ומשחרבה ירושלים נגנזו עצי בושם אלה, ולא נשתייר מהם אלא כשעורה, ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא [ונמצא באוצר המלכה צימצמאי].

א משנה כשם שיש דברים המיוחדים לאשה שאסור לה להוציאם, כך אמרו שלא יצא האיש בשבת לא בסייף (בחרב) ולא בקשת ולא בתריס (מגן) ולא באלה ולא ברומח. ואם יצא באחד מכלים אלה לרשות הרבים — חייב חטאת.

ר' אליעזר אומר: כלי נשק אצל האיש תכשיטין הן לו, וכשם שמותר לאיש לצאת בתכשיטים אחרים, מותר לו לצאת בכלי נשק.

וחכמים אומרים: כלי נשק אינן אלא לגנאי ועתידים להתבטל לעתיד לבוא, וכפי שנאמר: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ד).

ובענין תכשיטי נשים הוסיפו שהבירית ששמים על הרגל להחזיק את הגרביים הריהי טהורה מלקבל טומאה ככלי, ואף יוצאין בה בשבת.

ואילו הכבלים שאף הם היו מתכשיטי נשים — הריהם טמאים (מקבלים טומאה), ואין יוצאין בהן בשבת .

ב גמרא מתחילה באים לברר פירושה של מלה שהוזכרה, ומסבירים: מאי [מהו] "אלה" זו — הוא המקל הקרוי "קולפא".

שנינו במשנה שר' אליעזר אומר שכלי נשק תכשיטין הן לו לאיש. תניא [שנויא ברייתא] העוסקת בענין זה בהרחבה: אמרו לו חכמים לר' אליעזר: וכי מאחר שתכשיטין הן לו, לדעתך מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן ר' אליעזר: לא מפני שאינם לנוי אלא לפי שאינן צריכים עוד באותו זמן, וכפי שנאמר שם: "לא ישא גוי אל גוי חרב "ולכן לא ינהגו עוד בסוג זה של תכשיט. ושואלים: ותהוי [ושיהיה] הנשק לנוי בעלמא [בלבד], שאף שלא ישתמשו בנשק לצורך מלחמה, ישתמשו בו לנוי! אמר אביי: מידי דהוה אשרגא בטיהרא [כדרך שהוא ביחס לנר בצהרים], שכיון שאין נזקקים לאורו, אף איננו משמש לנוי. וכן כלי נשק, כאשר אינם נחוצים לתפקידם, אינם משמשים עוד לנוי.

ופליגא [וחלוקה] ברייתא זו על דעת שמואל. שאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד שיסור מישראל, אבל סדרי העולם בכל שאר התחומים ישארו כמו שהם, וכפי שנאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא), שאף סדרי החברה לא ישתנו, ויהיו מלחמות בעולם.

וברייתא זו מסייע ליה [מסייעת לו לשיטתו] של ר' חייא בר אבא השונה משל שמואל. שאמר ר' חייא בר אבא: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח ולזמן זה נאמרו בשורותיהם, אבל לעולם הבא כבר נאמר: "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיהו סד, ג), ומה שיהא בעולם הבא אינו ניתן לתיאור אפילו בדרך הנבואה.

ואיכא דאמרי [ויש אומרים] שמחלוקת ר' אליעזר וחכמים היתה באופן שונה במקצת: אמרו לו חכמים לר' אליעזר: וכי מאחר שתכשיטין הן לו, לדעתך מפני מה הן בטלים לימות המשיח? אמר להן ר' אליעזר: אף לימות המשיח אינן בטלין. והיינו [זהו] מעין הרעיון של שמואל שלא ישתנה העולם, ופליגא [וחלוק] הוא על ר' חייא בר אבא.

אמר ליה [לו] אביי לרב דימי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת לרב אויא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף לרב דימי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף לרב אויא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת אביי לרב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר שאמר שכלי נשק תכשיטין הן לו — דכתיב [שכן נאמר]: "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך" (תהילים מה, ד), הרי שהחרב נחשבת כקישוט.

מסופר שלאחר זמן אמר ליה [לו] רב כהנא למר בריה [בנו] של רב הונא: וכי הוכחה היא זו? והלא האי [פסוק זה] בדברי תורה כתיב [נאמר] וכוונתו סמלית! אמר ליה [לו]: אף על פי כן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואף שניתן להידרש בדרכים שונות, אין לעוקרו לגמרי ממשמעותו הפשוטה.

ואמר רב כהנא על כך: כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, [כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה ולמדתי כבר את כל התלמוד], ועם כל זה לא הוה ידענא [ידעתי] שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא [עכשיו]. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב כהנא כשסיפר זאת? ומשיבים: בא ללמדנו דליגמר איניש והדר ליסבר [שילמד אדם תחילה, ואחר כך ישתדל להבין].

ג סימן "זרות". אותו פסוק שנאמר בתהלים והובא קודם נקרש כאן בכמה פנים.

שאמר ר' ירמיה שכך אמר ר' אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם, וכפי שנאמר: "והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך" (תהלים מה, ה), ואמרו חכמים: אל תקרי [תקרא] "והדרך" אלא בשינוי מבטא האותיות וצורתן "וחדדך", לומר שהמחודד סופו שמצליח. ולא עוד אלא שאותם הנוהגים כן עולין לגדולה, וכפי שנאמר: "צלח רכב". יכול אפילו אם למדו שלא לשמה — תלמוד לומר: "על דבר אמת ". יכול יצליח ה' דרכו אפילו אם הגיס דעתו (התגאה) — תלמוד לומר: "וענוה צדק". ואם עושין כן כראוי — זוכין לתורה שניתנה בימין של הקדוש ברוך הוא, וכפי שנאמר: "ותורך נוראות ימינך".

רב נחמן בר יצחק אמר: זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה. וכפי שאמר רבא בר רב שילא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף בר חמא שכך אמר רב ששת: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד" (משלי ג, טז), שכן הדבר תמוה: אלא בימינה ארך ימים איכא [יש], ואילו עושר וכבוד ליכא [אין]? אלא יש להבין זאת כך: למיימינין בה, העוסקים בתורה לשמה ובכוונת הלב — אורך ימים איכא [יש] להם, וכל שכן שיש להם עושר וכבוד. ואילו למשמאילים בה — עושר וכבוד איכא [יש] להם, ואולם אורך ימים ליכא [אין] להם.

אמר ר' ירמיה שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשיב להן, שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" (מלאכי ג, טז) ואין משמעות לשון "דיבור" אלא נחת, שנאמר: "ידבר עמים תחתינו" (תהלים מז, ד), שמשעמו שיכניע, ישקיט את העמים תחת עם ישרא, ואף כאן "דיבור" משמעו בבהכנעה ובנחת.

וכיון שנדרש חלק מהפסוק, שואלים: מאי [מה] משמעות "ולחושבי שמו "? אמר ר' אמי: לומר שאפילו אם רק חישב לעשות מצוה, ובסופו של דבר נאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

ועוד בשבחם של בעלי מצוות אמר רב חיננא בר אידי: כל העושה מצוה כמאמרה (כראוי) אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר: "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה).

והוסיף ואמר רב אסי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא: אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה — הוא מבטלה, וכפי שנאמר: "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה" (קהלת ח, ד), וסמיך ליה [וסמוך לו] שאף שדבר מלך, הוא הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה מכל מקום "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה), ששומר המצוה יכול לבטל דבר זה ולא ידע דבר רע".

אמר ר' אבא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא שומע לקולן, שנאמר: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני" (שיר השירים ח, יג),

ואם אין עושין כן, שאינם מקשיבים זה לזה — הריהם גורמין בכך לשכינה שמסתלקת מישראל, שנאמר: "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים" (שיר השירים ח, יד).

אמר ר' אבא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים בודדים המדגילים [המשבשים, מטעים, (תוספות)] זה לזה בהלכה בכל זאת הקדוש ברוך הוא אוהבם, שנאמר: "ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד). אמר רבא: והוא דווקא בכגון דידעי צורתא דשמעתא [שהם יודעים את יסוד ההלכה] וטעותם נובעת מחסרון ידיעה מתקדמת יותר. והוא דווקא בכגון דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה [שאין להם אדם גדול בעיר ללמוד ממנו].

ד ועוד אמר ר' אבא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: גדול המלוה לחבירו כסף יותר מן העושה צדקה. וזה המטיל בכיס, שנותן כספים לאדם הנזקק לכך ועושה עמו שותפות יותר מכולם, כיון שאז אין המקבל מתבייש בקבלת החסד.

ועוד אמר ר' אבא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא, בכל זאת חגריהו על מתניך, שיש בידו לפחות זכות התורה. ולהיפך, אם עם הארץ הוא חסיד בכל זאת אל תדור בשכונתו, שאינו יוצא מגדר עם הארץ למרות חסידותו.

ואמר רב כהנא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אסי שכך אמר ריש לקיש, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אבא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו הרי בכך הוא מונע חסד מתוך ביתו, שחוששים עניים להכנס לביתו, וכפי שנאמר: "למס