ומאי [מה, היכן] אמר זאת ר' מאיר? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא תצא אשה בשבת במפתח שבידה, ואם יצאת (יצאה) — הריהי חייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר. ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון.

על עצם הלשון תוהים: כובלת מאן דכר [מי הזכיר] את שמה? שהרי לא דיבר ר' מאיר בכובלת, ומדוע בא ר' אליעזר לומר בה דבר?

ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: וכן בכובלת וכן בצלוחית של פלייטון לא תצא, ואם יצאה — חייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר. ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון. במה דברים אמורים שפוטר בהם ר' אליעזר — כשיש בהם בושם, אבל כאשר אין בהם בושם — חייבת משום הוצאת כלי בשבת.

אמר רב אדא בר אהבה: זאת אומרת שהמוציא אוכלין פחות מכשיעור שחייבים עליו משום הוצאה בשבת בכלי — חייב, כי אף שאינו חייב משום הוצאת האוכלים, הריהו מתחייב משום הוצאת הכלי. ואין אנו אומרים שהכלי טפל לאוכל שבו ואין הוצאתו נחשבת. והוכחה לכך ממה שאמרנו דהא [שהרי] צלוחית שאין בה בושם, כפחות מכשיעור בכלי דמי [נחשבת] וקתני [ושנינו] שחייבת אף שיש ריח בושם בכלי.

רב אשי אמר: אין להוכיח מכאן, כי בעלמא אימא [בכלל אומר] לך שבמקרה כגון זה פטור, ושאני הכא דליתיה לממשא [ואולם שונה כאן שאין לממשו של הבושם] כלל והכלי ריק לגמרי ולכן אסור הוא בטלטול.

א כיון שהוזכר הפלייטון הביאו כמה דברים הקשורים בו. נאמר: "השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו ולא נחלו על שבר יוסף" (עמוס ו, ו), ו"ראשית שמנים ימשחו" אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: זה פלייטון.

מתיב [מקשה] רב יוסף ממה ששנינו בתוספתא: אף על פלייטון גזר ר' יהודה בן בבא שלא ישתמשו בו משום אבילות החורבן, ולא הודו לו חכמים. ואי אמרת [ואם אמרת] שפלייטון הוא הכתוב בפסוק זה, ושיש בו משום תענוג, אמאי [מדוע] לא הודו לו? והרי בפסוק זה מגנים את אלה שאינם סובלים את כאבה של האומה!

אמר ליה [לו] אביי: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] הא דכתיב [זה שנאמר] באותו פסוק "השתים במזרקי יין", ונחלקו ר' אמי ור' אסי מה הם מזרקי יין אלה, חד [אחד מהם] אמר שהם קנישקנין (כלי יין שיש לו כמה פיות ואפשר לשתות מאחדים מהם יחד), וחד [ואחד מהם] אמר שמזרקין (זורקים) כוסותיהן זה לזה בשמחה ובדיחות דעת. אם כן הכי נמי דאסיר [כך גם כן תאמר שאסור]? והא [והרי] רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא [הזדמן לבית ראש הגולה] וראה ששתה ראש הגולה בקנישקנין, ולא אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא ולא מידי [דבר]!

אלא יש לומר כי הכלל בזה הוא: כל מידי דאית ביה [דבר שיש בו] תענוג ואית ביה [ויש בו] שמחה — גזרו בו רבנן [חכמים] שלא לעשותו מפני אבל החורבן, אבל מידי דאית ביה [שיש בו] תענוג ולית ביה [ואין בו] שמחה — לא גזרו בו רבנן [חכמים], והפלייטון, כיון שאין בו משום שמחה, אף שהוא דבר יקר ומענג — לא אסרוהו. כיון שהוזכרו פסוקים אלה בגנות גדולי שומרון באים עתה לפרש מקצתם.

נאמר: "השכבים על מטות שן וסרחים על ערשתם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק" (עמוס ו, ד). אמר ר' יוסי בר' חנינא: פסוק זה מלמד שחטאם שהיו משתינין מים בפני מטותיהן ערומים.

מגדף בה [לועג, דוחה זאת] ר' אבהו: אי הכי אם כך שלשון "סרוחים" מלמד על כך, אם כן היינו דכתיב [זהו לכאורה גם פירוש מה שנאמר] "לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מרזח סרוחים" (עמוס ו, ז), והדבר תמוה, שכן משום שמשתינין מים בפ ני מטותיהם כשהם ערומים יגלו בראש גולים?! שאף שהוא מנהג מגונה, מכל מקום עונש חמור זה ודאי אינו מגיע בשל כך!

אלא אמר ר' אבהו: פסוק זה עוסק בחטא חמור, ויש לומר שאלו בני אדם שהיו אוכלים ושותים זה עם זה ודובקין (מצמידים) מטותיהן זו בזו ומחליפין נשותיהן זה עם זה ומסריחין ערסותם (מיטותיהם) בשכבת זרע שאינו שלהן, והוא שנאמר: "וסרוחים על ערשותם", ובשל עבירות חמורות אלו נענשו ש"יגלו בראש גולים".

ב אגב הדברים שהוזכרו קודם אמר ר' אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים כי בברייתא היא שנויה]: שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות, שנענשים עליהן משמים, ואלו הן: המשתין מים בפני מטתו ערום, וזה שמזלזל בנטילת ידים, ושאשתו מקללתו בפניו.

ומבארים: "המשתין מים בפני מטתו ערום", אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] איסור זה אלא בכגון דמהדר אפיה לפורייה [שמיסב פניו למטתו] ומטיל מימיו לעברה, אבל אם מיסב פניו ומטיל מימיו לבראי [לחוץ] — לית לן [אין לנו] בה איסור חמור כל כך.

וכן גם כאשר הוא מהדר אפיה לפורייה [מיסב פניו למיטתו] לא אמרן [אמרנו] איסור זה אלא כאשר מטיל מימיו לארעא [לארץ], אבל כאשר מטיל מימו במנא [בכלי] — לית לן [אין לנו] בה איסור, שאין הדבר מגונה כל כך.

ולענין המזלזל בנטילת ידים, אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא בכגון שהוא לא משא ידיה [רוחץ ידיו] כלל, אבל אם משא [רוחץ] ולא משא [רוחץ] — לית לן [אין לנו] בה חשש זה.

ומעירים בגמרא: ולאו מלתא היא [ואין זה דבר נכון], שכן אמר רב חסדא: אנא משאי [אני רחצתי] מלא חפני מיא [מים] ויהבו [ונתנו] לי מלא חפני טיבותא [טובה], ומכאן נלמד שלענין הסגולה שבדבר ראוי להרבות במים.

ועל מה שאמרו שאשתו מקללתו בפניו, אמר רבא: מדובר כאן כשמקללתו על עסקי תכשיטיה, שמתאוננת על שאינו נותן לה תכשיטים. ומעירים: והני מילי הוא דאית ליה ולא עביד [ודברים אלה הם דווקא כשיש לו כסף ואינו עושה] עבורה תכשיטים, אבל אם אין לו כסף, אין בכך חשש.

ג כיון שדובר בחטאים שבימי בית המקדש הראשון מוסיפים לבאר פסוקים אחרים שיש בהם מעין זה. דרש רבא בריה [בנו] של רב עילאי, מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עיניים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה" (ישעיהו ג, טז) — "יען כי גבהו בנות ציון" הכוונה: שהיו מהלכות בקומה זקופה ומגביהות עצמן שלא בדרך צניעות. על האמור "ותלכנה נטויות גרון" מסביר הוא שהיו מהלכות פסיעות קטנות עקב בצד גודל, כדי להראות עצמן יותר. ו"משקרות עינים" — דהוה מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזן [שהיו ממלאות כחול בעיניהן ומרמזות]. "הלוך וטפוף" — שהיו מהלכות העשירות שבהן אשה ארוכה בצד אשה קצרה כדי שתראה הגבוהה יותר בולטת (צפה = טפה) בגובהה. "וברגליהן תעכסנה" — אמר ר' יצחק דבי [מבית מדרשו] של ר' אמי: מלמד שמטילות היו בשמי מור ואפרסמון במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים, וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל היו בועטות בקרקע ומתיזות עליהם מן הבושם ומכניסות בהן יצר הרע כארס בכעוס (של נחש).

מאי [מה] פורענותיהם על חטאים אלה? — כדדריש [כפי שדרש] רבה בר עולא: "והיה תחת בשם מק יהיה ותחת חגורה נקפה ותחת מעשה מקשה קרחה ותחת פתיגיל מחגרת שק, כי תחת יופי". (ישעיהו ג, כד), ומפרש: "והיה תחת בושם מק יהיה" — מקום שהיו מתבשמות בו נעשה נמקים נמקים (רקבון), "ותחת חגורה נקפה" — מקום שהיו חגורות בצלצול (שרוך) נעשה נקפים נקפים (פצעים). "ותחת מעשה מקשה קרחה" — מקום שהיו מתקשטות בו בשערן נעשה קרחים קרחים. "ותחת פתיגיל מחגרת שק" — פתחים המביאין לידי גילה שהוא הרחבה של המלה "פתיגיל", יהיו למחגרת שק. "כי תחת יפי" — אמר רבא: היינו דאמרי אינשי [זה שאומרים בני אדם], כפתגם עממי: חלופי שופרא [במקום יופי] — כיבא [מוגלה].

ועוד על פסוק אחר: "ושפח ה' קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה ". "ושיפח ה' קדקד בנות ציון" — אמר ר' יוסי בר' חנינא: מלמד שפרחה בהן צרעת. וראיה לכך: כתיב הכא [נאמר כאן] "ושפח", וכתיב התם [ונאמר שם] בין סוגי הצרעת: "ו לשאת ולספחת ולבהרת" (ויקרא יד, נו).

ובפירוש דברי הכתוב "וה' פתהן יערה" נחלקו רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר: שנשפכו, כלומר, שפכו דם כקיתון. וחד [ואחד מהם] אמר: שנעשו פתחיהן (ערוותן) מלאים שער כיער.

ד וכיון שדובר בחטאי ירושלים ובשפע שהיה בה קודם חורבנה, אמר ר' יהודה שכך אמר רב: אנשי ירושלים אנשי שחץ (גסות) היו. אדם אומר לחברו: במה סעדת היום? בפת עמילה (שנילושה יפה), או בפת שאינה עמילה? ביין גורדלי (שהיה לבן), או