מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב" (איוב ו, יד), שכן בלשון יונית קוראין לכלב "למס". רב נחמן בר יצחק אמר: המחזיק כלב רע אף פורק ממנו יראת שמים, וכפי שנאמר בסוף אותו פסוק "ויראת שדי יעזוב".

ומסופר: ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא [אשה אחת שהיתה הרה נכנסה לבית אחד לאפות] בתנור שבאותו בית. נבח בה כלבא [כלב] שהיה באותו בית, איתעקר [ונעקר] ולדה. אמר לה מרי דביתא [בעל הבית]: לא תידחלי, דשקילי ניביה ושקילין טופריה [אל תפחדי, שניטלו שיניו וניטלו צפרניו]. אמרה ליה [לו]: שקולא טיבותיך ושדיא אחיזרי [נטולה טובתך וזרוקה על הקוצים], כלומר, עתה כבר אין תועלת בדברי העידוד שלך כי כבר נד הולד ממקומו וימות.

א בקשר לדברים שנאמרו קודם מביאים את מה שאמר רב הונא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" (קהלת יא, ט) — עד כאן, כלומר, עד המלה "ודע" — דברי יצר הרע, מכאן ואילך הם דברי היצר הטוב.

ריש לקיש אמר: עד כאן לדברי תורה, שנותנים לאדם ללמוד ולעסוק בתורה ולשמוח בחידושיה, מכאן ואילך "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" הוא למעשים טובים, שעתיד אדם לתת את הדין אם למד דבר ולא קיימו.

ב שנינו במשנה שהבירית טהורה (אינה מקבלת טומאה). אמר רב יהודה: בירית זו אצעדה (צמיד שעל הזרוע).

מתיב [מקשה] על כך רב יוסף: הרי נאמר כאן שבירית טהורה ויוצא בה בשבת, ואילו אצעדה טמאה היא, כפי שאכן נאמר בכתוב במפורש בענין השלל אשר ניטל מהמדיינים "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב" וכו' (במדבר לא, נא) ולפני כן נאמר ביחס לדברים הניטלים כשלל "תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם" (במדבר לא, יט), והרי שאצעדה היא מהדברים המקבלים טומאה!

אלא הכי קאמר [כך אמר, התכוון לומר]: בירית ברגל תחת (במקום) אצעדה בזרוע היא עומדת, שתפקידה ברגל להחזיק את הגרביים דומה לזה של האצעדה בזרוע, ואינה תכשיט המקבל טומאה, ואינה אלא כמשמשת את הגרביים, וטהורה.

מסופר: יתיב [ישבו] רבין ורב הונא קמיה [לפני] ר' ירמיה, ויתיב [וישב] ר' ירמיה וקא [והיה] מנמנם, וכיון שנמנם שוחחו תלמידיו אלה ביניהם. ויתיב [וישב] רבין וקאמר [ואמר]: מה ההבדל בין הבירית והכבלים — שבירית ברגל אחת, וכבלים בשתים.

אמר ליה [לו] רב הונא: אלו ואלו, גם הבירית וגם הכבלים, בשתים, וההבדל הוא כאשר יש ביריות ומטילין שלשלת ביניהן ונעשו כבלים.

ושואל רבין: וכי השלשלת שבו משויא ליה מנא [עושה אותו לכלי]? שאם בלא השלשלת אין הביריות נחשבות ככלי, מדוע תיחשבנה בתוספת שלשלת לכלי המקבל טומאה.

וכי תימא [ואם תאמר] שטעם הדבר הוא כר' שמואל בר נחמני, שאמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יוחנן: מניין למשמיע קול (כלי שמלאכתו להשמיע קול) בכלי מתכות שהוא טמא (מקבל טומאה) כתורת כלי — שנאמר בדיני טומאת כלים: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (במדבר לא, כג), ומלשון "דבר" למדו כי אפילו דיבור במשמע, שכלי שמשמיע קול ("דיבור") אף הוא טמא.

ואולם אין הדבר דומה, כי בשלמא התם [נניח שם] — קא בעו לה לקלא, וקעביד [צריכים אותו, את הכלי לצורך קולו והוא עושה] מעשה, ואולם הכא מאי [מה, איזה] מעשה קעביד [היא השלשלת עושה]? שאמנם היא משמיעה קול, ואולם אינה משמשת לצורך כלשהו!

אמר לו: הכא נמי קעביד [כאן גם כן היא השלשלת עושה] מעשה לתועלת, וכפי שאמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן של בנותיה גסות (גדולות) והיו בתולותיהן נושרות, וכדי לפתור בעיה זו עשו להן כבלים והטילו שלשלת ביניהן כדי שלא יהיו פסיעותיהן גסות ואכן לאחר מכן לא היו בתולותיהן נושרות. בינתיים איתער בהו [התעורר בהם, מקולם] ר' ירמיה ואמר להו [להם]: יישר (נכון), יפה אמרתם, וכן אמר ר' יוחנן בענין זה.

ג כיון שדובר בכמה ענייני טומאה, מסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: מניין לאריג בגודל כל שהוא שהוא טמא (מקבל טומאה), שאין לכך שיעור מסויים — למדים הלכה זו מן הציץ של הכהן הגדול, הנחשב למרות קטנותו לכלי.

אמר ליה [לו] אביי: וכי ציץ אריג הוא?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ציץ עשוי כמין טס (חתיכה חלקה) של זהב, ורוחב הציץ שתי אצבעות, ומוקף (מונח על המצח בהיקף הראש) מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בשתי שיטין (שורות) "יו"ד ה"א" (שם הויה) למעלה ו"קודש למ"ד" למטה. שעל הציץ צריך לחקוק "קודש לה'", וכדי לכבד את השם היו כותבים אותו גבוה יותר מאשר המלה "קודש".

ואמר ר' אליעזר בר' יוסי: אני ראיתיו באוצר הקיסר בעיר רומי וכתוב עליו "קודש לה'" בשיטה (שורה) אחת. ועל כל פנים אחר שהציץ הוא טס של זהב כיצד אפשר להביא ראיה ממנו לדיני אריג!

כי סליק [כאשר עלה] רב דימי לנהרדעא שלח להו [להם] לבני הישיבה: דברים שאמרתי לכם בענין אריג שהוא מקבל טומאה בכלשהו טעות הם בידי, ברם (אבל) כך אמרו משום (בשם) ר' יוחנן: מניין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא (מקבל טומאה) — נלמד הדבר מן הציץ. ומניין לאריג כל שהוא שהוא טמא — ממה שנאמר: "או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר" (ויקרא יא, לב) ומלשון הריבוי של "או בגד" למדים שכל בגד, אפילו קטן ביותר, נכנס בהגדרה זו.

בדומה לזו תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אריג כל שהוא — טמא, ותכשיט כל שהוא — טמא. דבר שחציו אריג וחציו תכשיט כל שהוא — טמא. ומוסף גם השק על הבגד שאף הוא טמא משום אריג.

אמר רבא בביאור דברי הברייתא: אריג כל שהוא טמא, — ממה שנאמר "או בגד", תכשיט כל שהוא — טמא, ונלמדת ההלכה מדין ציץ. אריג ותכשיט כל שהוא — טמא, ודבר זה נלמד ממה שנאמר: "ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם כל כלי מעשה" (במדבר לא, נא), וכל חפץ, כיון שמשמש הוא למעשה כלשהו, נכנס להגדרה של "כל כלי מעשה".

אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: והלא אותו מקרא במדין כתיב [נאמר], ושם דובר רק בדיני טומאת מת, וכיצד לומד אתה מכאן לדיני טומאה בכלל?

אמר ליה גמר [למד] בדרך גזירה שווה