א גמרא אמר שמואל: מה ששנינו שהחמור יוצא בשבת במרדעת, והוא דווקא באופן שהמרדעת שקשורה לו מערב שבת. אמר רב נחמן: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כך, דקתני [ששנינו] בהמשך הפרק: אין החמור יוצא בשבת במרדעת בזמן שאינה קשורה לו.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם נאמר] שמדובר באופן שאינה קשורה לו כלל — הרי דבר זה פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שיש לחשוש דילמא נפלה ליה ואתי לאתויי [שמא תיפול לו המרדעת ויבוא בעל החמור להביאה] ברשות הרבים. אלא לאו [האם לא] שהכוונה שאינה קשורה מערב שבת. ומכלל הדברים נלמד דרישא [שראש, התחלת המשנה], כלומר, משנתנו שלנו המתירה במרדעת ומציינת שזהו דווקא כאשר היא קשורה לו, הכוונה היא שקשורה לו מערב שבת. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: חמור יוצא בשבת במרדעת בזמן שקשורה לו מערב שבת, ואולם לא יצא החמור באוכף אף על פי שקשורה לו מערב שבת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף יוצא החמור באוכף בזמן שקשורה לו מערב שבת, ובלבד שלא יקשור לו מסריכן (רצועת רתמה), ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת זנבו כדרך שנוהגים לקשור את האוכף כרגיל.

ב בעא מיניה [שאל ממנו] רב אסי בר נתן מר' חייא בר אשי: מהו הדין לענין ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת בחצר רשות היחיד כדי שיתחמם, בלא להוציאו לרשות הרבים כשמרדעתו עליו? אמר ליה [לו]: מותר. אמר ליה [לו] רב אסי בר נתן: וכי מה בין זה לאוכף, שאסור לטלטלו בשבת? אישתיק [שתק] ר' חייא בר אשי ולא ענה. וחשב רב אסי בר נתן שסבור ר' חייא שאף אוכף מותר להניח.

על כן איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: אוכף שעל גבי חמור ורוצה בעליו להסירה מעליו — לא יטלטלנה בידו להסירה מעליו, אלא מוליכה (את הבהמה) ומביאה בחצר, ועל ידי הליכתה זו של הבהמה הוא, האוכף, נופל מאיליו. ואם כן, השתא [עכשיו] לענין ליטול את האוכף מעל החמור אמרת שלא יטול, להניח מיבעיא [צריך לומר] שאסור?!

אמר ליה [לו] ר' זירא לרב אסי: שבקיה [עזוב אותו] את ר' חייא, ואל תקשה עליו, שכן הוא כרביה סבירא ליה [כרבו הוא סבור], שאמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: תולין טרסקל (אמתחת שבהמות אוכלות ממנה) לבהמה בשבת, וקל וחומר למרדעת שמותר להניחה על גבי בהמה בשבת. ומהו קל וחומר זה? — ומה התם [שם] בענין טרסקל שיש בו רק משום תענוג — שרי [מותר], שכיון שנוח לבהמה לאכול מן הטרסקל ולא להתכופף — מותר שתישא את הטרסקל, הכא [כאן] בענין המרדעת שמשום צער הבהמה שמים אותה, שלא תסבול מן הקור — לא כל שכן שמותר.

שמואל אמר: במרדעת מותר לחמור לצאת בשבת, ואולם בטרסקל — אסור. אזל [הלך] ר' חייא בר יוסף אמרה לשמעתא [להלכה] זו של רב קמיה [לפני] שמואל. אמר ליה [לו] שמואל: אי הכי [אם כך] אמר אבא, רב, לא ידע במילי דשבתא [אינו יודע בדברי, דיני, שבת] ולא כלום.

כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל אשכחיה [מצאו] לר' בנימין בר יפת דיתיב וקאמר ליה משמיה [שיושב ואומר לו משמו] של ר' יוחנן הלכה זו: נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת. אמר ליה [לו] ר' זירא: יישר [יפה, נכון אמרת], וכן תרגמה [תרגם, אמר, אותה] אריוך בבבל.

ואומרים: "אריוך" מנו [כינוי של מי הוא] — של שמואל. והא [והרי] רב נמי [גם כן] אמרה, שהרי בענין מרדעת שניהם הסכימו לאותו דבר, ומדוע ייחס זאת לשמואל דווקא? אלא שמעיה דהוה מסיים ביה [שמע אותו שהיה מסיים בה, בהלכה זו]: ואין תולין טרסקל לבהמה בשבת ועל כך אמר ליה [לו]: יישר, וכן תרגמה אריוך [תרגם, אמר, אותה] בבבל.

דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל על כל פנים] מרדעת מותר לשים על החמור בשבת, ויש לשאול אם כן מאי שנא [מה שונה] הדבר מאוכף, שכפי ששנינו אסור אפילו להורידו מעל גבי החמור? ואם מתחשבים אנו בצער בעלי חיים — מדוע לא יתירו גם להוריד את האוכף מעל החמור? ומשיבים: שאני התם [שונה שם] בדין אוכף שלא התירו להסירו בידים משום שאפשר דנפיל ממילא [שיפול מעצמו].

רב פפא אמר, יש לחלק בין הדברים כך: כאן כשהתירו לשים מרדעת על החמור בשבת היה זה כדי לחממה, וכאן שאסרו להסיר את האוכף היה זה כדי לצננה. וההבדל ביניהם הוא, שאם יניח עליה את המרדעת כדי לחממה, הרי תשאר בקור ואית [ויש] לה בכך צערא, ולכן התירו. ואולם אף אם לא יסיר מהחמור את האוכף כדי לצננה, הרי החמור אינו סובל מחום יתר, ולית [ואין] לה בשל כך צערא [צער], ויכול הוא שיישאר באוכף. והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: חמרא [חמור] אפילו בתקופת תמוז קרירא [קר] לה, וחשוב אם כן יותר לדאוג לחימומו.

ג מיתיבי [מקשים] על אותם חכמים שאסרו לשים את הטרסקל, ממה שנינו בתוספתא: לא יצא הסוס בשבת בזנב שועל שתולים לו כסגולה למניעת עין הרע, ולא בזהרורית (צמר אדום) שתולים לו לנוי בין עיניו. וכן לא יצא האדם הזב בכיס שלו שהוא שם כדי שלא יתלכלכו בגדיו בזוב, ולא עזים בכיס שתולים בדדיהן כדי שלא ישרטו מהאבנים, ולא פרה בחסום (זמם) שבפיה, ולא סייחים בטרסקלין שבפיהם לרשות הרבים. ולא תצא בהמה בסנדל של מתכת ששמים ברגליה, ולא בקמיע שתולים בה לבריאותה אף על פי שקמיע זה הוא של מומחה ונבדק והוכח שהוא מועיל. ובנקודה זו חומר בבהמה מבאדם, שלאדם מותר לצאת בקמיע שהוכחה תועלתו.

אבל יוצא הוא באגד (תחבושת) שעל גבי המכה, ובקשישין (חתיכות עץ) שמניחים אותן על גבי השבר לקיבוע האבר השבור, לשמור שלא יתפרקו העצמות השבורות ממקומן ויתאחו שנית, ובשיליא המדולדלת בה שלא יצאה עם לידת הולד. ופוקקין לה במוך את הזוג (פעמון) התלוי בצוארה כדי שלא יוכל הענבל לקשקש בתוכו ולהשמיע קול, ומטיילת עמו כשהוא פקוק בחצר שהיא רשות היחיד, אבל לא ברשות הרבים.

קתני מיהת [שנינו בכל אופן]: ולא יצאו הסייחין בשבת בטרסקלים שבפיהם לרשות הרבים. ונדייק: לרשות הרבים הוא שלא הותר שתצאנה הבהמות עם הטרסקל, הא [הרי] שבחצר — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר, ומאי לאו [האם לא] מדובר כאן בסייחים גדולים שתולים את הטרסקלים בצוארם משום תענוג?!

ומשיבים: לא, המדובר הוא בסייחים קטנים, והתירו זאת משום צער, כי סייחים אלה כיון שרגליהם ארוכות וצוארם קצר עדיין, קשה להם לאכול עשב מן הקרקע, ותולים עליהם את הטרסקל כדי שלא יצטערו בזמן האכילה. ומוסיפים: דיקא נמי [מדוייק הדבר גם כן] על פי העיון בהקשר, דקתני [ששנה] דבר זה