דומיא בדומה לקמיע ששמים אותו לרפואה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

א קודם הוזכר שאמר מר [החכם] שהבהמה לא יוצאת בקמיע אף על פי שקמיע זה הוא של מומחה ונבדק והוכח שהוא מועיל. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] שלא יוצא אדם בשבת בקמיע שאינו של מומחה, ומשמע: הא [הרי] אם של מומחה הוא — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר]! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שמדובר באופן שאינו של מומחה.

ומקשים: והא [והרי] "אף על פי שהוא מומחה" קתני [שנה]! ומשיבים: הכוונה היא שקמיע זה מומחה לאדם ואינו מומחה לבהמה. ותוהים: וכי איכא [והאם יש] קמיע שהוא מומחה לאדם ולא הוי [ואינו] מומחה לבהמה? שלכאורה רפואת הבהמה קלה יותר מרפואת האדם. ומשיבים: אין [כן] אפשר להבין את הדבר, כי אדם כיון דאית ליה מזלא [שיש לו מזל, מלאך המגן עליו] — מסייע ליה [לו] הקמיע, בהמה דלית [שאין] לה מזלא [מזל] — לא מסייע לה הקמיע.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שמדובר בקמיע שאינו מומחה לבהמה, ואולם בזה שהוא מומחה לבהמה אף לבהמה מותר לצאת, מאי [מהו] אם כן זה ששנינו בברייתא "זה חומר בבהמה מבאדם"? והרי דינם שווה, שהרי קמיע שאינו מומחה אף אדם אסור לו לטלטלו, בשבת והמומחה אף לבהמה מותר לצאת בו! ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] כי מאמר זה על קמיע קאי [הוא עומד, מוסב]? על סנדל קאי [הוא עומד, מוסב], שאף שאין הבהמה יוצאת בשבת כשסנדל לרגלה, לאדם מותר. לגוף הענין אם מתחשבים ועד כמה מתחשבים בצער בעלי חיים בשבת מביאים ראייה ממה ששנינו בברייתא.

תא שמע [בוא ושמע]: סכין ומפרכסין (מורידים קרומים קשים שעל גבי הפצע) בשבת לאדם, ואין סכין ומפרכסין לבהמה. מאי לאו דאיכא [האם לא מדובר באופן שיש] מכה (פצע) ומשום צער, ובכל זאת הותר לאדם ולא לבהמה! ודוחים: לא, מדובר באופן דגמר [שנגמרה, נתרפאה] המכה והסיכה והפירכוס הם רק משום תענוג ונוחיות יתירה.

ושוב מנסים להוכיח: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: בהמה שאחזה דם ועלה חומה, אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן. אדם שאחזו דם, מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן. והרי שאין חוששים לצערה של הבהמה! אמר עולא: כאן נאסר הדבר כדרך שנאסר כל דבר רפואה בשבת, גזירה משום שחיקת סממנין כי חלק מן הרפואה הוא שחיקתם של הסממנים המרכיבים את הרפואות, ודבר זה אסור מן התורה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] באדם נמי [גם כן] יגזרו כמו כן, ויאסר לו להכנס למים ולהצטנן בהם, משום האיסור על רפואה בשבת! ומשיבים: אדם נראה כמיקר, שכשאדם נכנס למים אין זה מוכרח שעושה זאת כדי להתרפא, אלא יתכן שרצונו לצנן עצמו מעט.

ומקשים: אי הכי [אם כך] בהמה נמי [גם כן] כאשר היא בתוך המים נראה הדבר כמיקר [כאילו ירדה למים לצנן עצמה] ולא לרפואה! ומשיבים: אין מיקר לבהמה, שאין דרכה של הבהמה לרדת למים בעצמה, או שיורידוה לשם צינון בלבד, ואם נמצאת היא במים הרי זה מוכיח שנעשה הדבר לצורך רפואה.

ולעיקרו של דבר, שמשום גזירה מחמירים עד כדי שתמות הבהמה במחלה, שואלים: ולבהמה מי גזרינן [האם גוזרים אנו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בהמה שהיתה עומדת חוץ לתחום שבת שאסור לאדם לצאת למקומה, קורא לה והיא באה מעצמה. והרי שלא גזרינן דילמא אתי לאתויי [גוזרים אנו שמא יבוא הוא להביאה], והרי שבמקום הפסד לא גזרו חכמים במקום שאין עבירה בפועל לגבי אדם.

ועל כך אמר רבינא: אין להביא ראייה מהלכה זו, כי מדובר בכגון שהיה תחום שלה מובלע בתוך תחום שלו. כלומר, תחום השבת שמותר להוביל בו את הבהמה לא היה זהה לתחום שהוא עצמו מותר לו ללכת בו, ששל הבהמה מסתיים קרוב יותר מזה שלו, ואף שאסור היה להוציא את הבהמה מחוץ לתחומה, ואולם המקום שעמדה בו כיון שהוא נמצא בתוך תחומו של בעל הבהמה הריהו רשאי להגיע לשם ולקחת אותה, ולכן לא גזרו כאשר הוא קורא לה, שאף אם היה בא לשם בעצמו לא היה בכך איסור. ולמה שעושה הבהמה עצמה, שיצאה מחוץ לתחומה, איננו חשים כלל.

רב נחמן בר יצחק אמר: שחיקת סממנין גופה תנאי [במחלוקת תנאים] היא, שיש חכמים שאסרו כל ריפוי בהמה משום גזירה זו, ויש שהתירו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בהמה שאכלה כרשינין הרבה והיא נעצרת במעיה ועשוייה לבוא לידי סכנה לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה (תשתלשל), מחשש גזירת רפואה. ור' אושעיא מתיר. הרי שברפואות שאין בעשייתן משום מלאכה נחלקו התנאים אם יש לגזור משום שחיקת סממנים. דרש רבא: הלכה בענין זה כר' אושעיא.

ב שנינו שאמר מר [החכם] בברייתא שלא יצא הזב בכיס שלו ולא עזים בכיס שבדדיהן. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] מפורשת שיוצאות עזים בכיס שבדדיהן!

אמר רב יהודה: לא קשיא [אין זה קשה], כי הא [זה] ששנינו שיוצאות, הרי זה באופן דמיהדק [שמהודק] הכיס בדד ואין חשש שיפול, ולכן מותר. הא [זה] ששנינו שאינן יוצאות, הרי זה באופן דלא מיהדק [שאינו מהודק].

רב יוסף אמר: וכי תנאי שקלת מעלמא [את התנאים הוצאת מן העולם]? הלא תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתנן [שכן שנינו במשנתנו] העזים יוצאות כשהן צרורות, שעטיניהן קשורים. ור' יוסי אוסר בכלן חוץ מן הרחילות הכבונות. ר' יהודה אומר: עזים יוצאות כשהן צרורות ליבש, כלומר, כאשר קושרים את עטיניהם כדי שתפסיק העז לתת חלב (בדרך כלל לפני לידתה), שאז קושרים קשר יציב וקבוע, אבל לא יוצאות העיזים כשהן צרורות בשבת אם המטרה היא ליחלב [לצורך החלב] שישתמר. הרי שבענין כיסים על עטיני העיזים יש תנאים אוסרים ומתירים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: הא והא [זו וזו, שתי הברייתות] כדברי ר' יהודה, ולא קשיא [ואינו קשה], כאן שהתירו לעיזים לצאת בכיס היה זה כששמו את הכיס ליבש, וכאן כשאסרו היה זה ליחלב.

ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: מעשה בעזים מבית אנטוכיא שהיו דדיהן גסין (גדולים) והיו נגררים על הקרקע ונשרטים, ועשו להן כיסין כדי שלא יסרטו דדיהן.

ג כיון שדובר בענין הדדים מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה לו בן שהיה צריך לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו.

אמר רב יוסף: בוא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבא (להיפך) כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. שאף שאירע לו נס, מכל מקום בצורה לא נוחה ולא נעימה אירע לו.

והוסיף ואמר רב יהודה: בוא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם להשיגם, שנשתנו עליו סדרי בראשית וקרוב היה יותר הדבר מלהמציא לו פרנסה. אמר רב נחמן: תדע שכן הוא, דמתרחיש ניסא [שמתרחש נס] לכמה בני אדם ואולם עוד לא קרה בצורה כזו שאברו מזוני [יבראו לאדם מזונות] בתוך ביתו.

ואגב המסופר באנשים יוצאים מגדר הרגיל תנו רבנן [שנו חכמים] מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה שהיא גדמת עד יום מותה. אמר רב: בוא וראה כמה צנועה היתה אשה זו שלא הכיר בה בעלה. אמר לו ר' חייא: זו דרכה בכך, שדרכה בכלל כאשה להתכסות, ובפרט אשה גדמת שבדרך כלל דואגת להסתיר את מומה. אלא כך אמור: כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו.

ד שנינו במשנה שהאילים הזכרים יוצאין כשהם לבובין. ושואלים: מאי [מה פירוש] "לבובין"? אמר רב הונא: תותרי [צמודים זה לזה]. ומסבירים: מאי משמע דהאי [מה המשמעות, מהיכן אתה למד שלשון זו] "לבובין" לישנא דקרובי [לשון של קירבה] הוא, — דכתיב [שנאמר]: "לבבתני אחתי כלה" (שיר השירים ד, ט), ומפרשים זאת: קרבתיני.

עולא אמר: לבובים משמעו עור שקושרין להם לזכרים כנגד לבם (ומכאן "לבובים" — מכוסי לב) כדי שלא יפלו עליהם זאבים. ותוהים: האם הזאבים רק על הזכרים נפלי [הם מתנפלים], ואולם על נקבות הם לא נפלי [מתנפלים]? ומדוע עושים הגנה זו רק לזכרים? ומשיבים: משום דמסגו בריש עדרא [שהזכרים מהלכים בראש העדר]. ושואלים: וכי זאבין בריש עדרא נפלי [בראש העדר הם מתנפלים] ובסוף עדרא [העדר] הם לא נפלי [מתנפלים]? אלא יש לומר: משום דשמני [משום שהזכרים שמנים] ולכן הזאבים מתנפלים דווקא עליהם. ומקשים: וכי בנקבות ליכא שמני [אין שמנות]? ותו [ועוד], מי ידעי [האם יודעים, מכירים] הזאבים בין הני להני [אלה לאלה, בין שמן לרזה]? אלא משום דזקפי חוטמייהו ומסגי כי דוו [שהזכרים זוקפים את חוטמם והולכים ומסתכלים סביב ] וחושבים הזאבים שפניהם למלחמה ואז מתנפלים הם עליהם.

רב נחמן בר יצחק אמר: הכוונה בלבובים הוא עור שקושרין להן לזכרים תחת אבר זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות. וממאי [וממה מסיק הוא שבכך מדובר]? — מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף המשנה]: והרחלים יוצאות שחוזות. מאי [מה פירוש] "שחוזות" — כמו "שאחוזות", שאוחזין וקושרים האליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן זכרים בנקל. ומתקבל על הדעת שרישא [בראש המשנה] מדובר על דבר שעושים כדי שלא יעלו על הזכרים הנקבות, וסיפא [ובסוף] מדובר בנושא דומה כדי שיעלו עליהן זכרים.

ושואלים: מאי משמע דהאי [מה המשמעות, מהיכן לומדים אנו שזה] לשון "שחוזות" לישנא דגלויי [לשון של] הוא? — דכתיב [שכן נאמר] בתיאור האשה הרעה: "והנה אשה לקראתו