הריהן טהורות, שרק כלי אדם מקבלים טומאה.

אמר ר' יצחק נפחא: המדובר הוא בבאין מנוי אדם לנוי בהמה, שתכשיטים אלה היו שייכים בשעתם לאדם, ואחר כך צירפם לרצועת בהמה, וטומאתם שהיתה בהם קודם, עדיין לא בטלה.

רב יוסף אמר תירוץ איחר: טבעות הבהמה טמאות הואיל ואדם מושך בהם את הבהמה, ואם כן כלי שימושו של אדם הן. מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא] כעין זה: מקל של בהמה שבו רודים בבהמה לכוונה בדרך, אם הוא של מתכת הריהו מקבל טומאה. מה טעם מקבלות הן טומאה אף שהן כלי בהמה? — הואיל ואדם רודה בהן ולכן המקל הוא לצורך האדם, ונטמא. הכא נמי [כך גם כאן] בענין הטבעות, הואיל ואדם מושך בהן, הריהן נעשות ככלי אדם.

א שנינו במשנה שאת הטבעות שנטמאו טובלן במקומן בצוארה של הבהמה. ומקשים: והאיכא [והרי יש] חציצה, שהטבעת בדרך כלל צמודה היטב לשיר, ואין מקום למים לחדור, ובמקרה כזה אין הטבילה מועילה כי דרוש שהמים יוכלו להקיף את הדבר הנטבל מכל צדדיו!

אמר ר' אמי: המדובר הוא בשריתכן, שהיכה בהן בפטיש והרחיב בכך את הרווח בין הטבעות המרכיבות את השיר, שיוכלו המים להיכנס.

ומעירים: לימא [האם נאמר] כי ר' אמי כרב יוסף סבירא ליה [סבור הוא] דאי [שאם] תאמר שמבין הוא את המשנה כר' יצחק, שאמר שמדובר כאן בבאין מנוי אדם לנוי בהמה ולכן שייכת בהן טומאה, והרי כיון שריתכן הלא בכך עבד בהו [עשה בהן] מעשה ובכך פרחה לה הטומאה מינייהו [מהן].

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, שאף שכלל הוא שכלי בלתי גמור אינו ראוי לקבל טומאה, אם חשב האומן שלא לעבדו יותר — מיד נעשה הוא ככלי גמור, ומקבל טומאה, ואולם אין הכלים עולין מטומאתן (נטהרים) אלא בשינוי מעשה, שאם שבר את הכלי הטמא — שוב אינו טמא. ומכל מקום למדנו כי שינוי מעשה ודאי משנה את מהותו של הכלי מבחינת הטומאה, וריתוך הטבעת הלא הוא שינוי מעשה, הצריך לטהרה מטומאה שקיבלה בעבר!

ודוחים: יתכן שסבר לה [סבור הוא] ר' אמי בענין זה כר' יהודה, שאמר שמעשה שנעשה בכלי במטרה לתקן ולשפר אותו לאו [לא] מעשה הוא לענין זה שיהא הכלי המתוקן נטהר מטומאתו. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שר' יהודה אומר: לא אמר החכם ששינוי מעשה בכלי נחשב כביטולו ובכך טהרתו כאשר שינוי זה הוא לתקן, אלא רק כאשר אותו שינוי נעשה בכוונה כדי לקלקל אותו, וכמו שבירתו.

במתניתא תני [בברייתא שנה החכם] שמשנתנו עוסקת במחוללין, שהיה מלכתחילה חלל בין הטבעות המרכיבות את השיר, והמים נכנסים לתוכן ברווח.

ב בתוספתא שנינו: שאל תלמיד אחד מגליל העליון את ר' אליעזר: שמעתי שחולקין לענין הלכה בין טבעת לטבעת, לפי סוגה של כל טבעת, אבל לא ידע במה המדובר. אמר לו ר' אליעזר: שמא לא שמעת שיש חילוק כזה אלא לענין שבת, ששם מחלקים בין טבעת העשויה לנוי, שמותר לטלטלה בשבת, וטבעות אחרות האסורות בטלטול. דאי [שאם] תחשוב ששמעת כן לענין טומאה, אין הדבר יכול להיות, שכן דא ודא חדא [זו וזו אחת] היא, ואין חילוק בהלכות טומאה.

ומקשים: ולענין טומאה דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתנן [והרי שנינו במשנה] במפורש: טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה וטבעת כלים ושאר כל הטבעות טהורות, והרי שיש חילוק לענין הלכות טומאה בין סוגי הטבעות! ומתרצים: כי קאמר ליה איהו, נמי [כאשר אמר לו הוא, אותו תלמיד, גם כן] בטבעת של אדם קאמר ליה [אמר לו], ובטבעת אדם אין לחלק.

ועוד תוהים: והאם בטבעות של אדם דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: טבעת שהתקינה בראשה של חגורה לחגור בה את מתניו, וכן אם עשאה כדי לקשר בה בין כתפיו — טהורה מלקבל טומאה, ולא אמרו על טבעת אדם שהיא טמאה אלא בטבעת של אצבע בלבד, והרי שאף בטבעות אדם יש חילוק! ומתרצים: כי קאמר ליה איהו, נמי [כאשר אמר לו הוא, אותו תלמיד, גם כן] בטבעת של אצבע קאמר ליה [אמר לו], ולא דיברו בטבעות אחרות ובין טבעות האצבע למיניהן אין אכן חילוק.

ועוד מקשים: ובטבעת של אצבע עצמה דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג — טמאה, כי הולכים אחר עיקרה של הטבעת, ובתור כלי מתכת מקבלת היא טומאה. אבל אם היתה הטבעת כולה של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה, והרי שיש חילוק בענין טומאה אף בטבעות של אצבע! ומתרצים: כי קאמר ליה איהו, נמי [כאשר אמר לו הוא, אותו תלמיד, גם כן] בטבעת שכולה של מתכת קאמר ליה [אמר לו], ובענין זה אין לחלק בהלכות טומאה.

ג ועוד שאל אותו תלמיד: שמעתי שחולקין להלכה בין מחט למחט. אמר ליה [לו] ר' אליעזר: שמא לא שמעת שיש חילוק כזה אלא לענין שבת, דאי [שאם] לענין טומאה הלא דא ודא [זו וזו] אחת היא.

על כך שואלים: ולענין טומאה דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מחט שניטל חורה או עוקצה (חודה) — טהורה, כי אינה ראויה לשמש עוד למלאכתה, הרי שיש חילוק בין מחט שלמה לשבורה! ומתרצים: כי קאמר ליה [כאשר אמר לו] שיש חילוק בין מחט למחט היה זה במחט שלימה, ובשלימה אין חילוק בין המחטים.

ועוד שואלים: והאם במחט שלימה תמיד דא ודא [זו וזו] אחת היא? והתנן [והרי שנינו במשנה] מחט שהעלתה חלודה, אם חלודה זו רבה עד שיש בשימוש בה קושי לתפור והוא מעכב את התפירה — טהורה, ואם לאו [לא] — טמאה. ואמרי דבי [ואמרו בני בית המדרש] של ר' ינאי: והוא שרישומה של החלודה ניכר בתפירה. ולא עד שממש אי אפשר לתחוב את המחט בבד. ומכל מקום למדים אנו שאף במחט שלימה יש חילוק! ומתרצים: כי קאמר ליה [כאשר אמר לו] אותו תלמיד הרי בשיפא קאמר ליה [במחט משוייפת וחלקה אמר לו], ובחלודה לא דיבר.

ועוד מקשים: ובשיפא דא ודא [והאם במחט משוייפת וחלקה זו וזו] אחת היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מחט בין שהיא נקובה (שיש בה נקב להשחלת חוט), בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שיש הבדל בין הנקובה לשאינה נקובה אלא לענין טומאה בלבד, והרי שיש הבדל בין מחט למחט לדיני טומאה!

ומשיבים: הא תרגמה [הרי כבר הסבירה] אביי אליבא [על פי שיטת] רבא שהמדובר הוא בגלמי [במחט גולמית], במחט שלא עובדה עדיין, וצריכים עוד לעשות בה נקב, שיש הבדל בין מחט נקובה שהינה כבר כלי מושלם ואין הבדל לענין טומאה, לבין מחט שאינה נקובה שאינה עדיין בגדר כלי.

ד משנה חמור יוצא במרדעת (כעין אוכף העשוי לחמם את גופו של החמור) בזמן שהיא קשורה בו ואין לחשוש לנפילתה. זכרים (אילים) יוצאים לבובין, והרחלות יוצאות שחוזות, כבולות וכבונות. וכל המונחים הללו נידונים ומתבארים אחר כך בגמרא. העזים יוצאות צרורות, שקושרים את עטיניהן. ר' יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחלים הכבונות ואת כל השאר חושב הוא כמשאוי.

ר' יהודה אומר: עזים יוצאות צרורות ליבש, כלומר, כאשר קושרים את עטיניהם כדי שתפסיק העז לתת חלב (בדרך כלל לפני לידתה), שאז קושרים קשר יציב וקבוע, אבל לא יוצאות העיזים כשהן צרורות בשבת אם המטרה היא לצורך החלב שישתמר.