דאיתותב דעתיה [שתתיישב דעתו] ויבין שלא נתכוונתי להעליבו. וכדי לבטא את רצונו אמר ליה [לו] כך: חמור שעסקיו רעים (שאינו ממושמע) כגון זה שאני רוכב עליו, מהו לצאת בפרומביא בשבת? שאף שחמור סתם אינו זקוק לפרומביא ודיו באפסר ולגביו הפרומביא היא שמירה יתירה, אבל חמור פרא כגון זה האם גם בו יש בכך משום שמירה יתירה ויהא אסור לצאת בה בשבת? אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא: אף אם היא לגביו כשמירה יתירה, מכל מקום הכי [כך] אמר אבוך משמיה [אביך משמו] של שמואל: הלכה כחנניה, שאין בשמירה יתירה משום משאוי.

א באותו ענין של רצועות שונות לקשור בעלי חיים תנא דבי [שנא החכם מבית מדרשו] של מנשיא: עז שחקק לה מקום לאפסר בין קרניה הריהי יוצאה באפסר הקשור בקרניים בשבת כיון שהאפסר נכנס בתוך החקיקה ואינו נשמט. בעי [שאל] רב יוסף: תחב לה לעז רצועה בזקנה מהו? וצדדי השאלה: כיון דאי מנתח לה כאיב [שאם תרצה העז לנתק את האפסר יכאב] לה ולכן לא אתיא לנתוחה [תבוא לנתקו] והאפסר ישאר במקומו, או דילמא [שמא] זימנין דרפי ונפיל [פעמים שירפה הקשר ויפול], ואתי לאתויי [ויבא בעל העז להביאו, לטלטלו] לאפסר ארבע אמות ברשות הרבים. לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב תנן התם [שנינו במשנה שם]: ולא תצא הפרה ברצועה שבין קרניה. אמר ליה [לו] ר' ירמיה בר אבא: פליגי [נחלקו] בה רב ושמואל; חד [אחד מהם] אמר כי רצועה זו בין ששם אותה על הפרה לנוי ובין לשמר — אסור לפרה לצאת בה. וחד [ואחד מהם] אמר: לנוי — אסור, ולשמר — מותר.

אמר רב יוסף תסתיים [תוגדר, תתברר] ההנחה כי שמואל הוא שאמר כי לנוי אסור ולשמר מותר. שהרי אמר רב הונא בר חייא שכך אמר שמואל: הלכה כחנניה שמותר לבעל חי לצאת ברצועות שהוסיפו לו לשמירה יתירה.

אמר ליה [לו] אביי: אדרבה [להיפך], אמור כי תסתיים [תוגדר, תתברר] ההנחה כי שמואל הוא שאמר כי בין לנוי בין לשמר — אסור. שכן אמר רב יהודה שכך שמואל: מחליפין היו בני הישיבה לפני רבי של זו בזו, ששינו את סוגי הרתמה השונים לבהמות אחרות, ושאלוהו: מהו הדין בכגון זה, האם מותר לצאת בהם בשבת? ואמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי, כך אמר אבא ר' יוסי: ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור. ומעתה, לאו למעוטי [האם לא בא זה כדי למעט] גמל מיציאה בחטם לפי שהוא משא יתר? הרי ששמואל סבור שאין להוסיף על הבהמה משא יתר! ומשיבים: סמי הא מקמי הא [מחוק זו מלפני זו].

על כך תוהים: ומאי חזית דמסמית הא מקמי הא [ומה ראית שמוחק אתה הלכה זו מפני זו]? סמי הא מקמי הא [מחוק זו מפני זו]! ומסבירים: לשיטה אחת יש חיזוק, דאשכחן [שכן מצאנו] כי שמואל הוא שאמר כי לנוי אסור ולשמר מותר. דאתמר [שנאמר]: שכן אמר רב חייא בר אשי אמר רב: בין לנוי בין לשמר — אסור. ורב חייא בר אבין אמר שמואל: לנוי — אסור ולשמר — מותר.

לגופו של דבר מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: פרה אדומה שקשרה בעליה במוסרה (אפסר) — כשרה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמשאוי הוא, מדוע אם כן תוכשר הפרה? והלא מפורש "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" אמר רחמנא (במדבר יט, ב) [אמרה התורה], ובודאי אם כן שנפסלת הפרה במשא!

אמר אביי: המדובר הוא במוליכה מעיר לעיר, שמאחר ומוליכה שלא במקומה הקבוע ודאי שצריכה היא שמירה יתירה, ובאופן כזה המוסרה היא הדרך הרגילה לקשרה ולכן אינה נחשבת למשא. רבא אמר: שאני [שונה] פרה אדומה שדמיה יקרין (יקרים), ולכך שומרים אותה ביותר. רבינא אמר: המדובר הוא במורדת, פרה משתוללת וצריכה שמירה יותר מהרגיל.

ג שנינו במשנה שהסוס יוצא בשיר, וכן כל שאר בעלי החיים יוצאים ונמשכים בשיר. ושואלים: מאי [מה פירוש] "יוצאין"? ומאי [ומה פירוש] "נמשכין"? אמר רב הונא: או יוצאין כרוכין, שהוא מניח את הרצועה כרוכה על צוארה של הבהמה ואינו מושכה בה אלא היא עשוייה לנוי, או נמשכין באמצעות רצועה המחוברת לשיר. ושמואל אמר: בעלי חיים אלה יוצאין כשהם נמשכין ברצועה, ואין הם יוצאין כשהם רק כרוכין.

ובמתניתא תנא [בברייתא שנינו]: יוצאין כרוכין לימשך (להימשך), שכורכים אותם בלא חוזק, אלא רק באופן שאפשר יהיה להחזיקם ולמושכם. אמר רב יוסף: חזינא להן לעיגלי דבי [ראיתי אותם, את העגלים של בית] רב הונא שהיה בעל אחוזה שהם יוצאין באפסריהן כשהם כרוכין עליהם בשבת.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' חנינא: מולאות [פרדות] של בית רבי יוצאות היו באפסריהן בשבת. איבעיא להו [נשאלה להם לבני הישיבה] שאלה זו: האם הכוונה שהיו הפרדות יוצאות באפסרים כרוכין בלבד או שהיו נמשכין בהם?

כדי לפתור זאת תא שמע [בוא ושמע] שסיפרו שכי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' חנינא: מולאות של בית רבי היו יוצאות באפסריהן כשהם רק כרוכים עליהם בשבת.

אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב אסי: הא [הלכה זו] שמסר רב שמואל בר יהודה לא צריכא [אינה צריכה], כי הלכה זו מדברי רב דימי נפקא [היא יוצאת]. דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר שרב דימי רצה לספר שהפרדים של בית רבי היו נמשכין בלבד, הרי לא היה בכך כל חידוש, כי מדברי רב יהודה שאמר בשם שמואל נפקא [יוצא הדבר].

שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחליפין היו לפני רבי רצועות המיוחדות של זו, בעל חיים אחד, ונתנו בזו, בבעל חיים אחר שדרכו באחרת, מהו הדין בכגון זה, האם יכולים לצאת בהם בשבת? אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי, כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאות באפסר, הסוס והפרד והגמל והחמור.

אמר להו [להם] רב אסי לחכמים ששאלוהו: איצטריך להו [יש צורך להם] לשמוע גם את דברי רב שמואל בר יהודה. דאי [שאם] מדברי ר' יהודה שסיפר על מה שאמר ר' ישמעאל בר' יוסי לפני רבי נפקא [יוצא, נלמד] הדבר, הוה אמינא [הייתי אומר] שאמנם אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי, ואולם רבי לא קיבלה מיניה [ממנו] הלכה זו. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] מה שאמר רב דימי שהפרדות בבית רבי אכן היו יוצאות באפסר.

ואי [ואם] מדברי רב דימי בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלו] שמותר לפרדים לצאת באפסר הרי זה רק באופן שהם נמשכין באפסר, אבל כאשר הם רק כרוכין באפסר — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הלכה זו של רב שמואל בר רב יהודה.

ד שנינו במשנה שטבעות הבהמה אם נטמאו מזין עליהן כשהם על הבהמה וכן טובלן במקומן, על הבהמה, שמטביל את הבהמה והטבעות עליה. ותוהים: למימרא [האם נאמר] שבני קבולי [קבלת] טומאה, כלומר, ראויות לקבל טומאה נינהו [הן]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: טבעת אדם — טמאה. וטבעת בהמה וכן טבעת של כלים ושאר כל הטבעות שאינן לצורך בני אדם, אף אם נגעה בהן טומאה —