אינו נוטל ומחזיר.

ר' יהודה אומר: נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל ואין טומנים בה.

מניחין מיחם על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה כי המיחם התחתון לא יוכל להרתיח את העליון, אבל לא מניחים קדרה על גבי מיחם, ולא מיחם על גבי קדרה, שבכגון זה יש חשש שיתחמם הכלי עליון. וטח (סותם בטיח) אדם את פיה של הקדירה לסתום את נקביה בבצק, וכל אלו לא בשביל שיחמו המים, אלא בשביל שיהיו משומרים בדרגת החום כשהיו, שלא יצטננו ממה שהיו.

וכשם שאין טומנין את החמין כך אין טומנין את הצונן. רבי התיר להטמין את הצונן.

ואין מרזקין (מרסקים, שוברים) לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו ויוכלו לשתותם, כי יש בכך משום יצירת דבר חדש — מים משלג, בשבת. אבל נותן הוא את הקרח או את הברד לתוך הכוס או לתוך הקערה והקרח נמס מאליו ואינו חושש.

א משנה בפרטי דיני ההוצאה בשבת אמרו חכמים: במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה? — יוצא הגמל באפסר והנאקה בחטם ולובדקים יוצאים בפרומביא, וכל אלה יבוארו עוד להלן בדברי הגמרא. וסוס יוצא בשבת בשיר (צמיד סביב לצוארו).

ובכלל, כל בעלי השיר, אותם בעלי החיים שרגילים להוציא אותם בצמיד סביב לצוארם בחול, יוצאים בשיר בשבת, ומותר לקשור חבל שיהיו אף נמשכין בשיר.

וכשנטמאים אלה מזין עליהן מי חטאת כדי לטהרם, וכן טובלן כשהם במקומן שמזה על השיר ומטביל את בעל החיים כאשר השיר בצוארו, ואינו צריך להסירו.

ב גמרא מילים אחדות שבמשנה לא היו מובנות לחכמי התלמוד ושאלו: מאי [מה פירוש] "נאקה בחטם"? אמר רבה בר בר חנה: נאקתא חיורתי בזממא דפרזלא [נקבת גמל לבנה (גאונים) בחח ברזל שמכניסים בחוטמה]. וכדי לבאר את פירוש המילים "ולובדקים בפרומביא" אמר רב הונא: חמרא לובא בפגי דפרזלא [חמור לובי ברסן של ברזל].

אגב הזכרת החמור הלובי, מסופר: לוי שדר זוזי [שלח זוזי, כסף] לבי חוזאי למיזבן ליה חמרא לובא [לקנות לו חמור לובי] שהוא משובח ביותר. צרו שדרו ליה שערי [צררו לו את הכסף ושלחו עמו שעורים], ועשו כן כדי למימר דניגרי דחמרא שערי [לומר לו על ידי כך שפסיעות החמור תלויות בשעורים שאוכל], שאם ישפר את מזונו של החמור — יהיה משובח כחמור לובי.

ג אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחליפין היו בני הישיבה את הפרטים הכתובים במשנה לפני רבי, ושואלים: של זו בזו, כלומר, נאקה באפסר וגמל בחטם, מהו הדין בכגון זה, האם מאחר ומניח את הריתמה של בעל חיים אחד על האחר האם בכך הוא נחשב כמשא ואין הוא יוצא בו, או לא?

ומסבירים: נאקה היוצאת באפסר לא תיבעי [תישאל] לך, כי כיון דלא מינטרא ביה [שאינה נשמרת בו] — משאוי [משא] הוא, שהרי לצורך הנאקה אין האפסר מספיק, ואם כן הוא משא ללא תועלת. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך הרי זה בגמל היוצא בחטם מאי [מה] דינו? וצדדי השאלה: האם כיון דסגי ליה [שדי לו] לגמל באפסר בלבד — הרי החטם משאוי [למשא] הוא נחשב, או דילמא נטירותא יתירתא לא אמרינן משאוי [שמא בשמירה יתירה איננו אומרים של משא] הוא נחשב?

אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי: כך אמר אבא ר' יוסי: ארבע בהמות יוצאות באפסר, הסוס והפרד והגמל והחמור. ומעתה יש להבין למעוטי מאי [למעט את מה] בא מנין זה שארבע ולא עוד, לאו למעוטי [האם לא למעט] את הגמל שלא יצא בחטם אלא באפסר בלבד, ואם כן יהא לנו לכאורה פתרון לשאלה! ודוחים: לא, מנין זה בא למעוטי [למעט] נאקה שאינה יוצאת באפסר.

במתניתא תנא [בברייתא שנינו] לובדקים וגמל יוצאים באפסר. לגופו של ענין אומרים כי השאלה שנשאלה בדבר שמירה יתירה הרי היא כתנאי [כתנאים, שנחלקו בדבר]. ששנינו בברייתא: אין חיה יוצאה בסוגר, חנניה אומר: יוצאה בסוגר ובכל דבר המשתמר.

וכדי להבין את הדבר תוהים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנחנו] כאן? אילימא [אם תאמר] כי עוסקים אנו בחיה גדולה — מי סגי [האם מספיק] לה בסוגר? ומאחר שאין הסוגר מספיק לה — אסור לשים עליה אותו בשבת, שהרי הוא כמשא! ואלא תאמר שהמדובר בחיה קטנה, מי [האם] לא סגי [מספיק] לה סוגר? ומדוע יבואו אם כן חכמים לאסור?

אלא לאו [האם לא] תאמר כי בחתול איכא בינייהו [הוא שיש ביניהם מחלוקת], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי כיון דסגי [שמספףיק] לה לחתול במיתנא בעלמא [בחבל קטן בלבד] הרי הסוגר משאוי [משא] הוא על החתול. וחנניה סבר [סבור] כי כל נטירותא יתירתא [שמירה יתירה] לא אמרינן משאוי [אין אנו אומרים שמשא] הוא. ואם כן נחלקו תנאים בשאלה אם שמירה יתירה לבהמה נחשבת כמשאוי עליה, אם לא. אמר רב הונא בר חייא שכך אמר שמואל: הלכה כחנניה שאין דבר שהוא שמירה יתירה נחשב כמשא.

מסופר: לוי בריה [בנו] של רב הונא בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא [היו הולכים יחד בדרך]. קדמיה חמרא [הקדים מעצמו החמור] של לוי לחמרא [את החמור] של רבה בר רב הונא. חלש דעתיה [חלשה דעתו, נפגע] רבה בר רב הונא. שהוא היה הגדול בהם, וחשב שלוי בנו של רב הונא בר חייא רוצה להראות בכך שהוא גדול ממנו, והולך לפניו. אמר לוי בלבו: אימא ליה מילתא כי היכי [אומר לו דבר כדי]