רבי סבר: טובת הנאה נחשבת ממון ולכן צריך הגנב להחזיר לו את הטבל כולו — מפני שיש לבעל הטבל גם זכות ממונית במתנות, שנהנה מטובת הנאה כאשר הוא נותן את התרומה והמעשר שלו לכהנים ולוויים מסויימים. ואילו ר' יוסי בר ר' יהודה סבר: טובת הנאה אינה נחשבת ממון ולכן אין לבעל התבואה כל זכות ממונית בחלק התרומה והמעשר?

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] טובת הנאה אינה נחשבת ממון. אלא הכא [כאן] במתנות שעדיין לא הורמו (הופרשו) קא מיפלגי [הם חלוקים]. והשאלה היא האם מתנות הכהן והלוי שעדיין לא הופרשו בפועל נחשבות כאילו כבר הפרישו אותן. שאם הן נחשבות כבלתי מופרשות — צריך להשיב לו כל מה שגנב ממנו. אבל אם הן נחשבות כמופרשות, נמצא שהגנב לא לקח ממנו עצמו אלא רק את חלק החולין, שהרי המתנות אינן שלו כלל.

ודוחים: ואי [ואם] טובת הנאה אינה נחשבת ממון — מה לי אם כבר הורמו, מה לי אם עדיין לא הורמו? והרי מכל מקום אין לבעל התבואה כל זכות ממונית בחלק התרומה שבטבל!

אלא כך צריך לומר: היינו טעמא [זהו הטעם] של רבי : קנסוה רבנן [קנסו חכמים] לגנב כי היכי כדי שלא ליגנוב [יגנוב] שוב, ולכן צריך לשלם לבעל הטבל הנגנב הכל, אף שלבעל הטבל עצמו אין טובת הנאה בחלק המתנות. ור' יוסי בר ר' יהודה סבר: קנסוה רבנן [קנסו חכמים] לבעל הבית שיקבל רק את דמי החולין, כי היכי [כדי] שלהבא לא לישהי לטיבליה [ישהה את טבלו], שלא יהא רגיל להשהות בידו תבואה בלתי מעושרת, שהרי אם היה נותן מיד את מתנותיו לא היה מגיע לכלל גניבה. ואף אם היתה לו טובת הנאה — קונסים אותו שלא יהנה ממנה.

רבא אמר שאפשר להסביר את הסתירה במשנתנו בדרך אחרת: כפי שדייקנו מן המקרה השני (כהנים אלו — יטלו אחרים) טובת הנאה הריהי ממון, ואולם שאני [שונה] תרומה, דהיינו טעמא [שזהו הטעם] שיטלו על כרחו אם אסר אותה על הכהנים כולם — משום שתרומה לא חזיא [ראויה] אלא לכהנים, וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו [שהוא בא לאסור אותה עליהם] על ידי נדרו, ואין לה שימוש אלא לכהנים, אם כן הריהו, איפוא שויא עפרא בעלמא [עשה אותה, מבחינתו, כעפר סתם]. שאם היא אסורה לכהנים, והישראלים גם בלא נדרו אסורים לאכול ממנה, אם כן נמצא שביטל רשותו ממנה לגמרי, ושוב אין לומר שיש לכהנים הנאה ממנו.

א משנה אמרה אשה "קונם שאיני עושה דבר על פי (לצורך) אבא שלי ", או שאמרה "קונם שאיני עושה דבר על פי אביך", או "על פי אחי", או "על פי אחיך" — אינו יכול להפר, שאין נדרים אלה בכלל דברים שבינו לבינה. אם אמרה "שאיני עושה על פיך" שאינה עושה מלאכה המוטלת עליה לעשותה מכוח הכתובה — אינו צריך כלל להפר, אלא הנדר בטל מעצמו, משום שיש עליה התחייבות מוקדמת, מכוח הנישואין, לעשות עבורו.

ר' עקיבא אומר: יפר את הנדר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו, שאם תוסיף ותעשה לו מלאכה יותר מן הקיצבה הקבועה לה בהלכה, הרי לגבי חלק זה אין לו בעלות, וחל הנדר, והוא עלול להיכשל וליהנות מדבר האסור לו.

ר' יוחנן בן נורי אומר: יפר מטעם אחר, שמא יגרשנה ואז בטלה התחייבותה לו ותהי אסורה עליו לעולם בהנאה ממעשה ידיה, וכדי שלא יבוא בעתיד לידי מכשול, יפר את הנדר בעודה נשואה.

ב גמרא אמר שמואל: הלכה כר' יוחנן בן נורי. ושואלים: למימרא דקסבר [האם לומר, להסיק מכאן, שסבור] שמואל כי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? שהרי לדעת ר' יוחנן בן נורי חל איסור הנדר על דברים שתעשה בעתיד, כאשר תתגרש — שהיא מציאות שאינה קיימת עדיין. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: המקדיש מעשה ידי אשתו —