הרי זו האשה עושה ואוכלת, שאין ההקדש חל על הדברים הללו. והמותר, אם עשתה יותר מכדי דמי אכילתה — ר' מאיר אומר: המותר נעשה באמת הקדש, ר' יוחנן הסנדלר אומר: חולין הוא. ואמר שמואל: הלכה כר' יוחנן הסנדלר. אלמא [מכאן] שדעת שמואל היא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ומשום כך לא חל כלל הקדש על מה שתעשה בעתיד.

וכי תימא [ואם תאמר] : כי קאמר [כאשר אומר] שמואל שהלכה כר' יוחנן בן נורי במשנתנו — רק על ענין העדפה הוא דקאמר [שאומר], שלדעתו גם מה שמעדיפה שייך לבעל ואינה יכולה לאוסרו עליו, ואז אין הדברים עומדים בסתירה לשיטת ר' יוחנן הסנדלר לגבי הקדשת מעשה ידי אשתו.

אולם אם כן לימא [שיאמר] בצורה ברורה: הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה. אי נמי [או גם כן] יאמר: הלכה כתנא קמא הסבור אף הוא שההעדפה של הבעל. אי נמי [או גם כן] יאמר: (אין) הלכה כר' עקיבא הסבור שההעדפה היא שלה!

אלא אמר רב יוסף: כך יש ליישב את הסתירה בדברי שמואל; שאף שאין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם, מכל מקום שאני [שונים] קונמות, הואיל ואדם אוסר אפילו פירות חבירו עליו (על עצמו), למרות שהפירות הללו לא הגיעו עדיין לרשותו — אוסר נמי [גם כן] בקונמות דבר שלא בא לעולם עליו על עצמו, למרות שעוד לא בא לעולם. מה שאין כן בהקדש, שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו.

אמר ליה [לו] אביי: זו אינה ראיה כלל, כי בשלמא [נניח] שאדם אוסר פירות חבירו עליו שכן יש בכוחו של אדם לאסור בקונם דבר שיש לו זכות מסויימת בו, שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו, שכשם שיש לו רשות על הפירות של עצמו ויכול לאוסרם על אחרים — כך יש לו רשות על גופו שלו לאסור דבר של אחרים עליו. אלא האם יאסור גם דבר שלא בא לעולם על חבירו? שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו שגם החבר וגם פירותיו אינם ברשותו. והרי במשנתנו אסרה האשה בקונם את מעשי ידיה שלא באו לעולם על אחר — על בעלה!

אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כאן מדובר באשה האומרת "יקדשו ידי לעושיהן" (לקדוש ברוך הוא, שהוא עושה הכל) ואין כאן ענין של דבר שלא בא לעולם, כיון שידים הא איתנהו [הרי ישנן] בעולם.

ושואלים מצד אחר: וכי אמרה הכי [וכאשר היא אומרת כך] — קדשה [מתקדשים הדברים]? והא משעבדן [והרי משועבדות] ידיה לבעל לעשות לו מלאכה שנתחייבה בה! ומשיבים: דאמרה [שהיא אומרת]: לכי מגרשה [לכאשר אתגרש] יחול הנדר. ומקשים: השתא מיהת לא מגרשה [עכשיו על כל פנים אינה מגורשת], וממאי דכי אמרה הכי מהניא [וממה, מניין לנו שכאשר היא אומרת כך — מועיל הדבר] שיכולה להקדיש דבר ולא יחול ההקדש אלא רק לעתיד?