וחכמים אומרים: קורא שם, שצריך לייחד חלק מן התבואה לצורך זה, ולקרוא עליה שם של מעשר עני, ואין צריך להפריש ולתת בפועל את המעשר הזה, שכיון שהוא מופרש רק מספק, אין העני יכול לקבלו אלא אם כן יביא ראיה שהמעשר הוא שלו. מאי לאו [האם לא] נאמר כי למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אפילו ספקו של מעשר עני טובל, כלומר, אם אין מפרישים אותו נעשית התבואה טבל, ולכן צריך להפריש ולתת בפועל, ומשום שיש בכך חובת נתינה, קסבר [סבור]: אית ליה [יש לו] לנותן את מעשר העני טובת הנאה, שיכול לתתו למי שירצה, ואף יכול לקבל שכר כלשהו עבור כך, וכיון דאית ליה [שיש לו] לנותן טובת הנאה — לא מהניא [מועילה] העצה להנות ממעשר עני, שהרי יש בכך הנאה מן הבריות, ואינו יכול להתפרנס בדרך זו.

ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] [אינו] קורא שם, הרי זה משום שהוא קסבר [סבור]: ספקו של מעשר עני אינו טובל, וכל שספקו אינו טובל — לית ליה [אין לו] לנותן טובת הנאה, ומי שנדר מן הבריות שרי ליה לאיתהנויי [מותר לו ליהנות] ממעשר עני.

אמר ליה [לו] אביי: ראיה זו אפשר לדחות, ולומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] ספקו של מעשר עני טובל, ואילו ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] בהא קמיפלגי [בזה הם חלוקים]; ר' אליעזר סבר: לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני והם מפרישים אותו, ולכן כאשר לוקח תבואה מעם הארץ (שהיא הדמאי) אינו צריך לחשוש שלא הופרש ממנה מעשר זה. וטעמו של ר' אליעזר הסובר שעמי הארץ מפרישים מעשר עני — כיון שאילו מפקר נכסיה והוי [הוא מפקיר את נכסיו והריהו] נעשה בכך עני ושקל ליה [ולוקח אותו] את מעשר העני הוא עצמו — לית ליה פסידא [אין לו הפסד] בדבר — משום כך נאמן לומר שהפריש מעשר זה.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אף על פי שקיימת דרך שכזו להימנע מלתת בפועל את המעשר, אין היא מצוייה, כי נכסיה לא מפקר איניש [את נכסיו אין אדם מפקיר] לשם כך, מפני דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא [שמפחד שמא יזכה בהם בינתיים אדם אחר]. הלכך (משום כך), משום שאין דרך זו של הפקרת נכסים מצוייה, והמקיים מצות הפרשה יש לו בכך הפסד — לכן נחשדו עמי הארץ על מעשר עני. ולפי זה הברייתא המתירה לנודר מן הבריות ליהנות ממעשר עני אינה מובנת עדיין.

רבא אומר שאפשר להסביר את הסתירה במקורות לענין הנאה ממעשר עני בדרך אחרת בלא להזקק למחלוקת תנאים: כאן, במשנתנו, מדובר במעשר עני המתחלק בתוך הבית, שהביאו אותו הביתה ומחלקים אותו לעניים הבאים אל הבית, דכתיבא ביה [שנאמרה בו] נתינה, ככתוב: "ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה" (דברים כו, יב) ובזה יש רשות לבעל הבית לתת לעני שירצה, ויש לו טובת הנאה מזה — משום הכי [כך] אסור ליה [לו] לאיתהנויי [ליהנות] ממעשר עני אם נדר שלא יהנה מן הבריות.

ואילו כאן, בברייתא, מדובר במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות. כיון דכתיב ביה [שנאמר בו] "והנחת בשעריך" (דברים יד, כח) אינו יכול לתת אותו לאדם מסויים, אלא כל עני שבא לוקח ממנו, וכיון שאין לנותן טובת הנאה בזה, לכן המודר הנאה מן הבריות שרי ליה לאיתהנויי [מותר לו ליהנות].

א שנינו במשנה: האומר "קונם כהנים ולוים נהנין לי — יטלו הם בעל כרחו". ושואלים: אלמא [מכאן] אתה יכול להסיק שטובת הנאה אינה נחשבת ממון ממש.

שאותה הנאה שיש לנותן, במה שיכול לתת תרומותיו ומעשרותיו לכהנים ולוויים מסויימים, ויכול אף לקבל גמול עבור זה — אינה נחשבת כממון, ולכן יטלו בעל כרחו, ואין אומרים שהוא מהנה אותם. אולם, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: "קונם כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי" — יטלו אחרים, אבל להני [לאלה] שנדר מהם — לא יתן. אלמא [מכאן] שטובת הנאה נחשבת ממון, ולכן יכול לאסור עליהם ליהנות ממנו!

אמר רב הושעיא: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זו] — כשיטת רבי, והא [וזו]— כשיטת ר' יוסי בר' יהודה. ומהי המחלוקת הזו? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הגונב טבלו של חבירו ואכלו — משלם לו דמי טבלו, שצריך להשיב לו בשווי כל מה שגנב, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו, אבל אינו צריך להחזיר לו את חלק התרומות והמעשרות שהיה בטבל זה, שהרי חלק זה אינו שייך בעצם לחבירו. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בענין זה הם חלוקים]