כל דבר אסור שיש לו מתירין, כלומר, שיש דרך להתירו, כגון טבל שמתירים אותו על ידי עישורו, ומעשר שני שמתירים אותו על ידי פדייתו או בהעלאתו לירושלים, והקדש שאפשר לפדותו, וחדש, תבואה חדשה, שמותרת לאחר הבאת העומר — לא נתנו בהן חכמים שיעור לביטולם, אם נפלו לתוך תערובת של היתר, ואינם בטלים בכל שיעור שהוא. וכל דבר שאין לו מתירין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם — נתנו בהם חכמים שיעור לביטולם.

אמרו לו לר' שמעון: והלא שביעית אין לה לפירותיה מתירין, ובכל זאת לא נתנו בה חכמים שיעור. דתנן [שכן שנינו במשנה]: השביעית אוסרת כל שהוא במינה (אם האיסור וההיתר שבתערובת מאותו מין)! אמר להן: אף אני לא אמרתי שתהא שביעית אוסרת, הן על ידי תערובת, והן על ידי גידולי שביעית שנוספו על עיקר של היתר אלא לענין ביעור פירות שביעית, שניתן לאכול את התערובת רק קודם שהגיע הזמן לבערם מן העולם. שכיון שמותרים באותה שעה הרי זה כדבר שיש לו מתירים.

אבל לענין היתר אכילה לאחר זמן הביעור שאז אין עוד היתר לגידולי השביעית — יש להם שיעור לביטולם, ואוסרים את התערובת רק בשיעור כזה שהאיסור נותן טעם בתערובת. ולענייננו אפשר ללמוד מכאן שגידולים מבטלים את העיקר! ודוחים: ודלמא הא נמי לחומרא שאני [ושמא זו גם כן להחמיר שונה], שהחמירו שגם על העיקר של היתר תחול קדושת שביעית, אבל אין ללמוד מכאן גם לקולא, שיתירו גידולים את העיקר!

אלא מן הדא פשטה [מזו פתר אותה] את שאלת ר' ישמעאל איש כפר ימא, דתנן [ששנינו במשנה]: בצלים של השנה השישית שירדו עליהם גשמים בשנה השביעית וצמחו, אם היו עלין שלהן שחורין (ירוקים כהים) שמכאן מוכח שיש בזה גידול של ממש, הריהם אסורין כגידולי שביעית. אם הוריקו (התבהרו, הצהיבו) העלים ונראים כמושים — מותרין שנחשב הכל כגידולי השנה השישית.

ר' חנניא בן אנטיגנוס אומר: יש סימן אחר לדבר, אם יכולין ליתלש באמצעות העלין שלהן, משמע שהעלים חזקים ובריאים ואז אסורין. וכנגדן במקרה דומה לזה, אם היה זה בצל של שביעית שצמח למוצאי שביעית, כלומר, בשנה השמינית — מותרין הבצלים. ונדייק: למימרא [לומר, ללמוד] מכאן שגידולי היתר מעלין (מבטלים) את האיסור. ודוחים: ודלמא [שמא] מדובר כאן במדוכנין, בבצלים שדך וכתש את עיקרם, ונמצא שהעיקר כבר בטל, שהרי אינו ניתן לשימוש. ומפני זה מותר, ולא משום שגידולי ההיתר ביטלו את האיסור.

אלא מן הדא [מזו] יש לפתור, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: