לאחר הפסח — נמצא שעברה ב"בל יחל", שהרי התקיים התנאי ועברה על הנדר. האומר לאשתו "שאת נהנית לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח" אם הלכה לפני הפסח — אסורה בהנאתו עד החג, ומותרת לילך אחר הפסח שזה לא היה כלול בתנאי שהתנה עימה.

א גמרא שנינו במשנה: האומר לאשתו "קונם מעשה ידיך עלי", או שאומר "קונם הן על פי", או "קונם הן לפי" וכו', ישמעאל איש כפר ימא, ואמרי לה [ויש אומרים] איש כפר דימא, העלה בידו בעיה ביחס לבצל שעקרו מן האדמה בשנה השביעית (שמיטה) ויש עליו כל דיני קדושת שביעית, ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו של השנה השמינית על עיקרו של השנה השביעית. והכי קא מיבעיא ליה [וכך נשאלה לו] : כיון שגידוליו היתר, שהרי צמחו בשנה השמינית, ועיקרו אסור משום שנת השמיטה, האם לומר כיון שרבו גידוליו יותר מעיקרו, אותן גידולי היתר מעלין (מבטלים) את חלק האיסור שבבצל, או לא? אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי ושאלו, ולא הוה בידיה [היה בידו] פתרון.

אתא לקמיה [בא לפני] ר' יצחק נפחא, פשט [פתר] ליה מן הדא [לו מזו] שאמר ר' חנינא תריתאה אמר ר' ינאי: בצל של תרומה שנטעו, ורבו גידוליו על עיקרו — מותר, שגידוליו מבטלים את עיקרו, ואף כאן, מבטלים גידולי השמינית את העיקר. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' יצחק נפחא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' זריקא: שביק מר תרין ועביד כחד [מניח אדוני שנים ועושה כדעת אחד]?!

ושואלים: מאן נינהו תרין [מי הם השנים] הללו שאינם סוברים כן? ומפרטים: שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: גפן ילדה (צעירה) שעדיין היא ערלה שסיבכה (הרכיב אותה) בתוך גפן זקינה שהיא מותרת, ובה בגפן הצעירה פירות, אף על פי שהוסיפה פי מאתים ממה שהיה בה קודם לכן, ומה שהוסיפה היה מן ההיתר, שהרי היא יונקת מן הגפן הזקינה, בכל זאת אסור, ואין הגידולים המותרים מבטלים את העיקר האסור במאתיים כדין ערלה, מכיון שהפירות היו אסורים מתחילתם.

וכן אמר ר' שמואל בר ר' נחמני אמר ר' יונתן: בצל שנטעו בכרם ונאסר משום כלאי הכרם, ואחר כך נעקר הכרם וגדל הבצל הרבה בהיתר — בכל זאת הבצל אסור. ונמצא שר' יוחנן ור' יונתן שניהם חולקים על ר' ינאי, ואין פתרון פשוט לשאלה זו.

הדר אתא [חזר ובא] ישמעאל איש כפר ימא לקמיה [לפני] ר' אמי ופשיט ליה מן הדא [ופשט, פתר, לו את הבעיה מזו] שאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: ליטרא בצלים שתיקנה (הפריש ממנה תרומות ומעשרות) ואחר כך זרעה, כאשר גדל ויוצא ממנה יבול מתעשרת לפי כולה, שמפרישים מן הכל מעשר. שאף שהבצלים שזרע עדיין קיימים, ואותם כבר עישר, מכל מקום כיון שרבו הגידולים על העיקר הריהם מבטלים את העיקר, והכל נחשב כטבל. אלמא [מכאן] שאותן גידולין מבטלין את העיקר.

ודוחים: מכאן אין להוכיח, כי דלמא לחומרא שאני [שמא להחמיר שונה] הדבר, ואנו חוששים שמא גידולים מבטלים את העיקר לחייבו במעשר על הכל, אבל שיהיו גידולים מבטלים את העיקר להיתר — לא למדנו.

אלא יש להביא מקור אחר, מן הדא דתניא [מזו ששנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: