אמר "תהא שדה זו מופקרת ליום אחד", או שהפקירה לשבת (שבוע) אחת, או לחדש אחד, או לשנה אחת, או לשבוע (שבע שנים) אחת" עד שלא זכה בה בשדה זו, בין הוא המפקיר עצמו בין אדם אחר — יכול המפקיר לחזור בו, ולומר שהוא מבטל את ההפקר. משזכה בה בשדה — בין הוא עצמו בין אחר — אין יכול לחזור בו. וברייתא זו תמוהה, שהרי יש לפרש לכאורה שרישא רבנן [תחילתה כשיטת חכמים] שההפקר נגמר באופן חד־צדדי, ואינו תלוי בזכיה של אחר, ואילו סיפא [סופה] שיטת ר' יוסי שאין ההפקר נגמר אלא אם כן זכה בו אדם!

אמר עולא: אפשר לפרש כי סיפא נמי רבנן [סופה גם כן כשיטת חכמים] היא. ושואלים: אי הכי [אם כך], אמאי [מדוע] עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר, יכול לחזור בו? הרי כבר הפקיר את השדה! ואף שהוא עצמו יכול לזכות בו, איך יכול לחזור בו מן ההפקר? ומשיבים: שאני [שונה] הפקר לשנה ולשבוע שלא שכיחי [מצוי] הוא, וכיון שמתחילה הגביל את זמן ההפקר, משמע שמשמר לעצמו זכויות מסויימות, ולכן אף יכול לחזור בו.

ריש לקיש אמר: מדסיפא [מכיון שסופה] של הברייתא הוא כשיטת ר' יוסי — רישא נמי [תחילתה גם כן] יש לפרשה כשיטת ר' יוסי. ורישא [ותחילתה] שנאמר בה שאינו יכול לחזור בו לאחר שלושה ימים, היינו טעמא [זהו הטעם] — שתקנת חכמים היא שאם כך לא לישתכח [תימצא] תורת הפקר, שאם יכול לחזור בו לעולם, יימצא שאין הפקר בעולם, אפילו כשיזכה בו אחר, שלא יבדילו בין זכה בו אחר ללא זכה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אפילו מיום הראשון נמי ליהוי [גם כן שיהא] הפקר מוחלט, ולא יוכל לחזור בו! אמר רבה: הטעם שאין ההפקר נחשב מן היום הראשון הוא מפני הרמאין, שמפקירין והדרין בהון [וחוזרים בהם] וכל ההפקר הזה הוא רק כדי להפקיע את השדה מחובת המעשר, לפי שהפקר פוטר ממעשרות, ואחר כך חוזרים בהם מיד, ומשום כך תיקנו שלא יחול דין הפקר עד לאחר שלושה ימים.

ושואלים: אבל האם לשיטה זו דאורייתא [מן התורה] לא הוי [אין זה] הפקר לדעת ר' יוסי, ואם יחזור בו אפילו לאחר שלושה ימים ויבטל את ההפקר בכל עת, בטל ההפקר מעיקרו?