ודלמא אתי לעשורי [ושמא יבוא לעשר] מן החיוב על הפטור, ומן הפטור על החיוב. שאם מדין תורה אין זה הפקר, הריהו חייב במעשרות, וכיון שתיקנו שיהא דינו כהפקר סבורים אנשים שהוא הפקר ממש ולא יפרישו ממנו מעשרות. או שיחשבו שדין הפרשה ממנו הוא רק מדברי סופרים ויבואו להפריש עליו ממה שאינו חייב בהפרשה מדין תורה, או להיפך, ונמצא שלא יהיו הפירות מעושרים ומתוקנים כראוי!

ומשיבים: דאמרינן ליה [שאנו אומרים לו]: כי מעשרת [כאשר אתה מעשר] — עשר מיניה וביה [ממנו ובו]. כלומר, אל תעשר ממקום אחר, אלא מתוך השדה הזה על עצמו, ואז אין חשש בדבר.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: המפקיר את כרמו, ולשחר (בבוקר) עמד והקדים הוא עצמו ובצרו — הרי זה חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, כיון שכל החיובים הללו חלים על זה שקוצר את השדה ולא על בעליו. ואולם פטור הוא מן המעשר, שכיון שהיה הכרם הפקר — כבר בטלה מפירותיו חובת המעשר.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת עולא בהסבר הברייתא לעיל, אפשר להסביר כי ברייתא זו דרבנן קתני לה [לשיטת חכמים שנה אותה התנא] ודאורייתא קתני לה [ומדין תורה שנה אותה], שלדעת חכמים מיד כשמפקיר — חל ההפקר מדין תורה (אף שתיקנו שמדברי סופרים לא יחול לגמרי עד שלושה ימים), ופטורה השדה מן המעשר, וברייתא זו דנה בדבר על פי החיוב מן התורה. אלא לדעת ריש לקיש, אמאי [מדוע] פטור בכגון זה מן המעשר? הרי לא היה זה הפקר כלל עד לאחר שלושה ימים, בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים!

ומשיבים: אמר [יכול היה ריש לקיש לומר] לך: כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני], הרי זה לדעת ר' יוסי, שאין הפקר יוצא מרשות בעליו עד שיזכה בו אחר, ואילו הא [המשנה הזו] האומרת שחל ההפקר אפילו מן הלילה לבוקר — זו רבנן [שיטת חכמים] היא, הסבורים שבעצם ההפקרה יוצא הדבר מרשותו.