אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו — הרי זה מותר. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שטעמו של ר' יוסי הוא שאין החפץ יוצא מרשות המפקיר עד דאתי [שבא] לרשות זוכה, אם כן, מה לי אם היה נדרו קודם להפקירו מה לי הפקירו קודם לנדרו? הרי בכל מקרה לא יצא החפץ מרשות בעליו, והרי המודר נהנה ממנו!

ומשיבים: הוא, ר' אבא, מותיב לה [היה מקשה אותה קושיה] והוא עצמו משני לה [היה מתרץ אותה], שאין ההבדל בין הדברים משום דיני ההפקר אלא משום הנדר עצמו, שכל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר. ולכן, אם נדר לאחר שהפקיר לא התכוון לכלול בתוך הנדר את מה שהפקיר, ומשום כך לא חל על כך האיסור. ואם הפקיר לאחר שנדר, כן התכוון לכלול את מה שהפקיר בתוך נדרו.

מתיב [מקשה] רבא: אדם שנטה למות ("שכיב מרע") וציווה לחלק את כל נכסיו, אם עמד מחוליו — חוזר בו מכל מתנותיו. אבל אם נתן רק חלק מנכסיו ושייר מקצתם — אינו יכול לחזור בו. ובמקרה שהיה חולה ונתן נכסיו לשנים, ואמר "מקצתן לראשון וכולן (כל השאר) לשני", אם הבריא לאחר מכן — הראשון קנה נכסים שנתן לו, שהרי בשעה שנתן לו ציווה רק חלק מנכסיו, ובמתנה כזו אינו יכול לחזור בו.

אבל השני לא קנה, שהרי השני עמד לקבל את כל שאר הנכסים בלא כל שיור, ואם הבריא — יכול לחזור בו ממה שציווה לתת לו. וממה שאמרו שהשני לא קנה, עולה, כי למרות שלא זכה בה הראשון (שהרי אין מתנה זו נגמרת אלא עם מותו של המצוה), מכל מקום יצאה כבר מרשות הנותן. ושלא כדברי ר' יוחנן שאין הקנין במתנה נגמר עד שתגיע לידי הזוכה!

אלא אמר רבא: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' יוסי: גזירה היא שגזרו חכמים בהדיר את חבירו הנאה מנכסיו ואחר כך הפקיר נכסיו, משום מתנת בית חורון. שהיה מעשה ביישוב בית חורון במתנה שנתן אדם לחבירו רק כדי להערים על הנדר, ואמרו חכמים שהערמה כזו אסורה. ואף כאן, כיון שמפקיר רק לשם הערמה על הנדר — אסור.

תניא [שנויה ברייתא]: המפקיר את שדהו, כל שלשה ימים מאז ההפקר — יכול לחזור בו וכאילו לא הפקיר כלל, מכאן ואילך — אין יכול לחזור בו והרי זה הפקר, וכל הזוכה מן ההפקר קונה את השדה.