דלית ליה גידודי [שאין לה מחיצות סביב], שכיון שאין לה מחיצות נראית היא כים או כנהר, הא דאית ליה גידודי [זו שיש לה מחיצות] שנראית ככלי — לא אסרו בה.

א מכיון שעסקנו במה שסיפר ר' זירא על ר' אבהו מביאים עוד מה שאמר ר' זירא: אנא חזיתיה [אני ראיתיו] את ר' אבהו שבשעת רחיצה הניח ידיו כנגד פניו שלמטה (ערוותו) משום צניעות, ולא ידענא אי [ואיני יודע אם] אי נגע אי [אם] לא נגע. על כך מקשים: וכי מה מקום יש לשאול בענין זה? פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שלא נגע [נגע], דתניא [שכן שנינו בברייתא] שר' אליעזר אומר: כל האוחז באמה (באברו) ומשתין — כאילו מביא מבול לעולם. שהוא עשוי להביא עצמו לידי גירוי על ידי מגע זה וחמורה העבירה ביותר כבדור המבול.

אמר אביי: בכל זאת אין להוכיח מכאן לענייננו, כי שמא עשאוה כדין בולשת. דתנן [שכן שנינו במשנה]: בולשת (יחידת צבא) שנכנסה לעיר, אם נכנסה בשעת שלום, הרי החביות הפתוחות של יין שנמצאו אחר שיצאו ממנה אסורות בשתיה כי חוששים שמא ניסכו אנשי הצבא הגויים את היין שבחביות לעבודה זרה. ואילו חביות סתומות — מותרות. ואולם אם נכנסה הבולשת בשעת מלחמה — אלו ואלו מותרות. וטעמו של דבר — לפי שבשעת מלחמה אין פנאי לנסך ובוודאי שלא ניסכו. אלמא [מכאן] כי כיון דבעיתי לא מנסכי [שהם מפחדים אינם מנסכים]. הכא נמי [כאן גם כן] כיון דבעית לא אתי להרהורי [שהוא מפחד אינו בא לידי הרהור]. ושואלים: והכא מאי ביעתותא [וכאן מה פחד] יש המונע את המתרחץ מהרהור? ומשיבים: ביעתותא דנהרא [פחד הנהר] שכיון שעליו להיזהר שלא ישטפוהו המים, אינו מהרהר בדברים אחרים.

על עצם המעשה מקשים: איני [וכי כן הוא]?! האם מותר במקרה כל שהוא לכסות ערוותו כשרוחץ? והאמר [והרי אמר] ר' אבא שכך אמר רב הונא שכך אמר רב: כל המניח ידיו כנגד פניו של מטה הריהו כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו, שנראה שהוא מכסה עצמו מפני שרצונו להסתיר שהוא נימול! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן יש לחלק ולומר כי הא [זה] ששנינו שאסור לכסות הרי זה כי נחית [כאשר הוא יורד] אל הנהר שאין מולו אנשים ואינו צריך לחשוש לצניעות, הרי אסור לו להראות כאילו הוא כופר בברית אברהם, הא [זה] שאמרנו שאין בכך באופנים מסויימים איסור הרי זה כי סליק [כאשר הוא עולה] מן הנהר, כי כאשר הוא עולה ופניו מול אנשים הנמצאים על שפת הנהר מותר לו לכסות עצמו, משום צניעות, ואכן כי הא [כמו זה] שהיה נוהג רבא שכאשר היה ערום היה שחי [שוחה, מתכופף]. ואילו ר' זירא זקיף [היה עומד זקוף], משום שחשש לדברי רב שאסור להיראות ככופר בברית אברהם. ואילו רבנן דבי [החכמים מבית מדרשו] של רב אשי, כי קא נחתי [כאשר היו יורדים] לנהר — זקפי [היו זקופים], כי קא סלקי [כאשר היו עולים] ממנו — שחי [היו שוחים, כפופים].

ב וכיון שדובר ברחיצה ובדיניה, מסופר: ר' זירא הוה קא משתמיט [היה משתמט] שלא להפגש עם רב יהודה, מפני דבעי למיסק לארעא דישראל [שרצה ר' זירא לעלות לארץ ישראל], דאמר [שהיה אומר] רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר על מצוות עשה, שנאמר: "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה', והעליתים והשבתים אל המקום הזה" (ירמיהו כז, כב). שלדעת רב יהודה כיון שגלות בבל היתה בדבר ה', אין רשות לעלות מבבל אלא בדבר ה' כאמור בפסוק. ולכן לא רצה ר' זירא לפגשו, כדי שלא יאמר לו רב יהודה את דעתו על העלייה לארץ ויצטרך להמרות את פיו במפורש. בכל זאת, לפני צאתו אמר: איזיל [אלך] ואשמע מיניה מילתא ואיתי ואיסק [ממנו דבר ואז אעלה]. אזל אשכחיה דקאי בי באני וקאמר ליה לשמעיה [הלך ומצאו את רב יהודה שעומד במרחץ ואומר לשמשיו]: הביאו לי נתר לרחוץ בו, הביאו לי מסרק, פתחו פומייכו ואפיקו הבלא, ואשתו ממיא דבי באני [פתחו פיכם והוציאו הבל, ושתו ממי בית המרחץ] אמר ר' זירא: אילמלא באתי אלא לשמוע דבר זה מרב יהודה דיי.

ומעתה באים לנתח מה הם הדברים שאפשר היה ללמוד ממעשה זה. בשלמא [נניח לענין] שאמר הביאו נתר הביאו מסרק קא משמע לן [השמיע לנו] כי דברים של חול מותר לאומרם בבית המרחץ אף בלשון קדש. ומה שאמר פתחו פומייכו ואפיקו הבלא [פתחו פיכם והוציאו הבל] הרי זה נמי [גם כן] כדברי שמואל, שאמר שמואל: הבלא מפיק הבלא [הבל מוציא הבל], וההבל שיכנס דרך הפה גורם לזיעה שתצא מהר יותר. אלא "אשתו מיא דבי באני" מאי מעליותא ["שתו מים של בית המרחץ" מה המעלה בדבר]? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא] אכל אדם ולא שתה כלל — אכילתו נעשית דם, וזהו הגורם לתחילת חולי המעיים. אכל ולא הלך ארבע אמות אחר האוכל — אכילתו מרקבת, וזהו תחילת ריח רע בפה. הנצרך לנקביו ואכל — דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, שלא גרפו מתוכו את אפר ההסקה הקודמת אלא הניחו עצים חדשים על הישנים, והדבר מפריע לבעירה ומלכלך את התנור, ובאדם זהו תחילת ריח זוהמא, שכל גופו מלא ריח רע. ולענייננו רחץ בחמין ולא שתה מהן דומה הוא לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים, שאין ההסקה מועלת ואינה מחממת כראוי, ומטעם זה אמר רב יהודה לשמשיו לשתות מים חמים בשעת הרחיצה, שיתחממו מבפנים ומבחוץ. ועוד ממשיכה הברייתא: רחץ בחמין ולא נשתטף אחר כך בצונן — דומה לברזל שהכניסוהו לאור (אש) ולא הכניסוהו אחר כך לצונן, שהדבר גורם לברזל להתרכך. וכן מי שרחץ ולא סך בשמן אחר כך — דומה למים שנשפכים על גבי חבית, שאינם נכנסים בתוכה אלא נשארים מחוצה לה.

ג משנה במשנה זו דנו חכמים בשני כלים ששימשו לחימום מים, ואמרו: מוליאר, שהוא כלי נחושת ששמים בתוכו גחלים, ובצידו שמים מים, שהוא גרוף מגחליו — שותין הימנו (ממנו) בשבת. אנטיכי שהיא כלי חימום הבנוי בצורה שונה, אף על פי שגרופה היא מן הגחלים אין שותין הימנה בשבת.

ד גמרא שואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מוליאר הגרוף? ומשיבים: תנא מוליאר הוא הכלי שנתפרש בתוספתא למשנה, שיש בו מים מבפנים וגחלים מבחוץ. ואילו לגבי זהותה של אנטיכי נחלקו הדעות. רבה אמר שהכוונה היא לבי כירי, כלומר, חלל שעושים בדופן כירה וממלאים אותו במים, וכיון שרב חומה של הכירה אסרו להשתמש במים אלה. רב נחמן בר יצחק אמר: אנטיכי הוא בי דודי, כלי המורכב משני דוודים המונחים זה על גבי זה, בתחתון גחלים, ובעליון מים. וחילוקי הגדרה אלה יש להם מסקנות הלכתיות. מאן דאמר [מי שאומר] שאסור להשתמש בכלי המורכב כבי דודי [שני הדוודים] כל שכן שהוא אוסר להשתמש בחלל בי כירי [הכיריים], ומאן דאמר בי כירי אבל בי דודי [שני דוודים] — לא אסר. תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן: אנטיכי אף על פי שגרופה וקטומה אין שותין הימנה (ממנה) בשבת מפני שנחושתה (קרקעיתה) מחממתה, הרי שדרך החימום באנטיכי הינה על ידי גחלים שמתחת למים.

ה משנה בדיני השהייה ובישול בשבת הוסיפו חכמים: המיחם שפינהו בשבת מן המים החמים לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו המים הצוננים. אבל נותן הוא מים צוננים לתוכו או לתוך הכוס שהיו בה מים חמים כדי להפשירן ולא לחממן.

ה גמרא דברי המשנה נראים כסותרים זה את זה. במשפט הראשון נאסר במוחלט לשים מים במיחם, ואחר כך הותרו הדברים במקצת, ושואלים: מאי קאמר [מה אמר]? אמר רב אדא בר מתנא, הכי קאמר [כן אמר, כך התכוון לומר]: המיחם שפינה ממנו מים חמין לא יתן לתוכן מים מועטים כדי שיחמו המים חום רב, אבל נותן לתוכו מים מרובים שעל ידי כך לא יוכלו המים להתחמם ממש אלא רק כדי להפשירן.