סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

פירוש שטיינזלץ

ממזרת או נתינה הנשואה לישראל, שגם היא יש לה כתובה וכל התנאים של הכתובה, למרות שהנישואין היו באיסור — אינו חייב לפדותה, הואיל שאין אני קורא בה "ואותבינך [ואשיבך] להיות לי לאנתו [לאשה] ", שהרי היא אסורה עליו. רבא אמר: אין הדבר כן, אלא כל שאיסור שבייה גורם לה להיאסר — חייב לפדותה, אבל אם איסור דבר אחר גורם לה, כגון אלמנה לכהן גדול, שגם אם לא נשבית אסורה — אינו חייב לפדותה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שיש מחלוקת תנאים] בדבר זה, ששנינו בברייתא: המדיר את אשתו, שנדר שלא תיהנה ממנו, שבמקרה זה חייב לגרשה, ובינתיים נשביתר' אליעזר אומר: פודה אותה, אף על פי שבסופו של דבר הוא צריך לגרשה מחמת הנדר, ונותן לה את כתובתה. ר' יהושע אומר: נותן לה כתובתה, ואינו פודה, שהרי אינו יכול להחזירה אליו מחמת הנדר.

אמר ר' נתן, שאלתי את סומכוס: כשאמר ר' יהושע שנותן לה כתובתה ואינו פודה, האם מדובר שם במקרה כשהדירה ולבסוף נשבית, או בנשבית בתחילה ולבסוף הדירה?

ואמר לי: לא שמעתי מסורת בדבר זה, ואולם נראין הדברים שמדובר שם במקרה שהדירה ולבסוף נשבית, שבכגון זה אין ר' יהושע מחייב אותו לפדות. דאי אמרת [שאם אומר אתה] שהוא הדין בנשבית ולבסוף הדירה — אתי לאיערומי [יבוא להערים], שאם רוצה להיפטר מלפדותה — ידירנה הנאה, ויתחייב רק בכתובתה.

ועתה משווים את הדברים למחלוקת אביי ורבא: מאי לאו [האם לא] גם במדיר אשת כהן קמיפלגי [נחלקו] ואביי הוא שאמר כר' אליעזר, שבכל מקום שיש דרך להחזירה, מחזירה אפילו כשאסורה עליו מחמת דבר אחר, וכיון שחיובו הוא להחזירה למדינתו, צריך לעשות זאת, שאין בכך איסור, ורבא שאמר כר' יהושע?

ודוחים: לא, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שנדרה איהי [היא] שלא ליהנות ממנו, וקיים לה הוא, ששמע את הנדר ולא הפירו. ונחלקו בסברה, ר' אליעזר סבר: הוא נותן אצבע בין שיניה, שהרי זה כאילו הוא שם אצבע בין שיניה וגרם לה שהיא נושכת אותה, שבעצם האשמה היא בו שלא התיר לה, ולכן הוא צריך לפדותה ולהחזירה למדינתה. ור' יהושע סבר: היא עצמה נתנה אצבע בין שיניה, שהרי היא זו שנדרה מתחילה.

ותוהים: אי [אם] סבור ר' יהושע שהיא נתנה אצבע בין שיניה — כתובה בכלל מאי עבידתה [מה מעשיה], מה מקומה כאן? שאם סבור הוא שזו אשמתה שלה, מדוע עליו לתת לה כתובה?

ותו [ועוד], הרי אמר ר' נתן, שאלתי את סומכוס: כשאמר ר' יהושע כי נותן לה כתובתה ואינו פודה, באיזה אופן דיבר, האם כשהדירה ולבסוף נשבית או בשנשבית ולבסוף הדירה? ואמר: לא שמעתי.

ואי [ואם] מדובר באופן שנדרה איהי [היא], אם כן היא זו שהתחילה בדבר מרצונה ואם כן מה לי, מה ההבדל, בין הדירה ולבסוף נשבית, מה לי אם בתחילה נשבית ולבסוף הדירה, הלא אין כאן חשש שמא יבוא להערים?

אלא, לעולם יש לפרש דאדרה איהו [שהדיר אותה הוא], ואביי מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] ורבא מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. אביי מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] כך: אלמנה לכהן גדול — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שחייב לפדותה, שיכול לקיים תנאו להחזירה למדינתה. ממזרת ונתינה לישראל — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שאינו חייב לפדותה. מדיר אשת כהן — נמי כולי עלמא לא פליגי [גם כן הכל אינם חולקים] שחייב לפדותה. דהיינו [שהוא] כמו דין אלמנה לכהן גדול, שהרי יכול לקיים התנאי להחזירה למדינתה.

כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה רק במדיר אשת ישראל. ר' אליעזר אזיל בתר מעיקרא [הולך אחר ההתחלה], שכיון שבתחילה, בזמן שכתב את הכתובה, היתה לו אפשרות להחזירה אליו כאשתו, הרי ההתחייבות הזו קיימת, אף כי עכשיו אינו יכול לעשות זאת מחמת הנדר. ור' יהושע אזיל בתר [הולך אחר מה שקורה] בסוף, וכיון שבסוף, בגלל הנדר, אינו יכול להחזירה להיות לו לאשה — בטל התנאי ואינו צריך לפדותה.

וכן רבא מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]: אלמנה לכהן גדול וממזרת ונתינה לישראל — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאינו חייב לפדותה, שהרי איסורן בא מחמת דבר אחר ולא בגלל השבי. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במדיר את אשתו, בין אשת כהן ובין אשת ישראל.

ר' אליעזר אזיל בתר מעיקרא [הולך אחר ההתחלה] וכיון שבהתחלה עם כתיבת הכתובה התחייב להחזירן — הוא צריך לעשות זאת, ור' יהושע אזיל בתר [הולך אחר המצב] בסוף. וכיון שאינו יכול לקיים את התנאי להשיבן לביתו מחמת איסור שאינו תלוי בשבי, אלא מחמת שהדירה, — פטור לגמרי.

א שנינו במשנה שאם נשבית אשתו — חייב לפדותה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נשבית אשה בחיי בעלה, ואחר כך מת בעלה בלי שהספיק לפדותה. אם הכיר בה בעלה, כלומר, נודע לבעלה טרם מותו שנשבתה — יורשין חייבין לפדותה. לא הכיר בה בעלה — אין יורשין חייבין לפדותה.

ומספרים: לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא [חשב לעשות מעשה כמו הברייתא הזו]. אמר ליה [לו] רב: הכי [כך] אמר חביבי [דודי ר' חייא]: לית הלכתא כי הא מתניתא [אין הלכה כברייתא זו], אלא כי הא דתניא [כמו זו ששנינו בברייתא אחרת]: נשבית לאחר מיתת בעלה — אין היתומין חייבין לפדותה. ולא עוד, אלא אפילו נשבית בחיי בעלה ונודע לו הדבר ואחר כך מת בעלה — אין היתומין חייבין לפדותה. ומדוע — שאין אני קורא בה את התנאי הכתוב בכתובה "ואותבינך לאינתו [ואחזירך לאשה] ", וכיון שאי אפשר לקיים תנאי זה, בטלה חובת הפדיון.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: נשבית, והיו השובים מבקשין ממנו, מבעלה, עד עשרה בדמיה, כלומר, פי עשרה מהמחיר הראוי לשבויה כזו, פעם ראשונה שנשבתה — פודה, מכאן ואילך, כלומר, אם נשבתה פעם שניה רצה — פודה, רצה — אינו פודה, שלא תיקנו חובת פדיון אלא פעם אחת. רבן שמעון בן גמליאל אומר:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר