יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר למלוה, שהרי אינו יודע ממי אבדו, ושמא כבר נפרע החוב והוחזרו ללווה וממנו אבדו, וגם אם הלווה מודה שעדיין לא פרע חובו, כיון שבית דין נפרעין מהן מן הלקוחות, יש לחשוש שמא עשו הלווה והמלווה ביניהם קנוניה כדי לגבות מנכסים שקנו אותם הלקוחות.

אולם אם היו השטרות כאלה שאין בהן אחריות נכסים — יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן ואין גובים על ידי שטרות אלו מנכסים משועבדים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן, משום שמניחים שהעדר אחריות בשטר הוא רק טעות סופר.

ואם כן נמצא שבמשנתנו רישא [ראשה] כשיטת ר' מאיר וסיפא [וסופה] כשיטת ר' יהודה! וכי תימא [ואם תאמר] שכל המשנה כולה כשיטת ר' מאיר היא, ושאני ליה [ושונה לו] לר' מאיר בין כתובה לשטרי [לשטרות אחרים], שרק בכתובה האחריות היא תנאי קבוע וגם אם אינה כתובה הרי זו טעות סופר, מה שאין כן בשאר שטרות. אולם ומי שאני ליה [והאם שונה לו], לדעתו, בין כתובה לשאר שטרות?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חמשה גובין מן המחוררין (מנכסים בני חורין, שאין עליהם שעבוד) ואין טורפים מן הלקוחות נכסים משועבדים, ואלו הן: פירות ושבח פירות, שאם יש לאדם זכות לקבל פירות מנכס מסויים, או את הרווח הבא מן הפירות הללו — אין מוציאים לתשלום זה מנכסים משועבדים, וכן המקבל עליו לזון את בן אשתו או את בת אשתו — מפרנסים אותם רק מנכסים בני חורין, וכן גט (שטר) חוב שאין בו אחריות, וכתובת אשה שאין בה אחריות.

ונברר, כמו מי היא שיטת ברייתא זו, מאן שמעת ליה [מי שמעת אותו] שאמר כי אחריות לאו טעות סופר הוא — ר' מאיר, וקתני [ושנה] בין יתר הדברים גם כתובת אשה שאין בה אחריות, משמע שלדעת ר' מאיר אף בכתובה אין האחריות תנאי הכרחי, וממילא בהעדרה אין אומרים שזו טעות הסופר.

את הקושי בפירוש משנתנו דוחים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שהיא כשיטת ר' יהודה. ומסבירים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שהיא כשיטת ר' יהודה אולם התם [שם] במשנה שממנה הקשינו מדובר באופן שכתבה ליה [לו] "התקבלתי", שהיא עצמה ויתרה על חלק מן הכתובה, ואילו הכא [כאן] לא כתבה ליה [לו] "התקבלתי" — ולכן גובים ממנו את כל הסכום הקצוב לכתובה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר היא, ונסביר: מאי [מה] פירוש "חייב" דקתני [ששנה] בסוף המשנה — כוונתו, שאם לא כתב אחריות נכסים, חייב לפחות לשלם מן המחוררין (המשוחררים, מנכסים בני חורין).

א שנינו במשנה שאף אם לא כתב לה בעלה שאם יקחו אותה בשבי יפדנה ויחזירנה אליו — חייב לפדותה, משום שזה תנאי בית דין. אמר אבוה [אביו] של שמואל: אשת ישראל שנאנסה — אסורה לבעלה. וטעם הדבר: חיישינן [חוששים אנו] שמא תחלתה של הבעילה היה באונס, ואולם סופה היה ברצון, שתוך הבעילה נתרצתה, ואשה שזנתה ברצון תחת בעלה — אסורה עליו.

איתיביה [הקשה לו] רב לאבוה [לאביו] של שמואל: הרי אומרים בתנאי הכתובה: "אם תשתבאי [תישבי], אפרקינך ואותבינך [אפדך ואשיבך] לי לאינתו [לאשה] ", משמע שאף שיש חשש שמא נאנסה שם — מכל מקום מותרת לבעלה ישראל ולא חוששים שמא נתרצתה בסוף! אישתיק [שתק] אביו של שמואל ולא ענה.

קרי [קרא] רב עליה דאבוה [עליו, על אביו] של שמואל את הפסוק: "שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם" (איוב כט, ט). ושואלים: כיון שקרא עליו פסוק זה, משמע מכאן שאביו של שמואל עצר בדברים ונמנע מלענות, אף שהיה לו מקום להשיב על דברי רב. מאי אית ליה למימר [מה יש לו לומר] ולתרץ? ומשיבים: היה יכול לענות כי בשבויה הקילו, שכיון שאין כל ודאות שאכן נאנסה בזמן השבי, לכן הקילו חכמים בשבויה, אבל באונס ודאי שמא לא הקילו.

ושואלים: אם כן, ולאבוה [ולדעת אביו] של שמואל אונס דשריא רחמנא [שמתירה התורה] לאחר מכן את האשה לבעלה היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותו], נחשוש תמיד שמא היה בסופו של דבר ברצון? ומשיבים: כגון דקאמרי [שאומרים] עדים שנכחו שם בכל מהלך האונס וראו שצווחה והתנגדה מתחלה ועד סוף הביאה.

ומעירים: ודעת אביו של שמואל פליגא [חלוקה] על רבא. שאמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, ואפילו היא אומרת לבסוף: הניחו לו, שאלמלא (לא) נזקק לה באונס היתה היא שוכרתו לבעול אותה, בכל זאת מותרת. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — לפי שאותו בועל במעשהו יצר אלבשה [הלבישה], שגרם לה שבתוך כדי הבעילה יתעורר בה יצרה, וגם יצר עז כזה שבא לה בעל כורחה נחשב כאונס.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא, נאמר בדין הסוטה: "ושכב איש אותה... והוא לא נתפשה" (במדבר ה, יג), שמדובר שם באשה שלא נתפשה באונס ולכן היא אסורה. ומכאן, הא [הרי] נתפשה (נאנסה) — מותרת. ומדיוק לשון הכתוב "והיא" משמע ויש לך אחרת, שאף על פי שלא נתפשה מותרת, ואיזו — זו כל שתחלתה באונס וסופה ברצון. שאף על פי שלא היה הכל באונס ("לא נתפשה") מותרת היא, וכדברי רבא.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] המדייקת באופן אחר מאותו כתוב עצמו "והיא לא נתפשה" — אסורה, הא [הרי] נתפשה — מותרת, ואנחנו מדייקים מהלשון: ויש לך אחרת, שאף על פי שנתפשה — אסורה, ואיזו — זו אשת כהן שגם אם נבעלה באונס — אסורה לבעלה.

אמר רב יהודה אמר שמואל משום (בשם) ר' ישמעאל דרשה נוספת על פסוק זה: "והיא לא נתפשה" — אסורה, הא [הרי] אם נתפשה — מותרת, ויש לה אחרת, שאף על פי שלא נתפשה ושכב איש אותה, בכל זאת מותרת. ואיזו — זו שקדושיה קדושי טעות, שאפילו אם בנה מנישואין אלה מורכב על כתיפה — ממאנת והולכת לה, והנישואין בטלים מעיקרם והיא מותרת לאחרים.

אמר רב יהודה: הני נשי דגנבו גנבי [אותן הנשים שגונבים אותן הגנבים מבעליהן] — שריין לגוברייהו [מותרות לבעליהן], שגם אם הן נבעלות להם, הרי זה באונס. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרב יהודה: והא קא ממטיאן להו נהמא [והרי אנחנו רואים שבעודן שבויות מביאות הן להם לגנבים לחם], משמע שברצון הן עושות! ענה להם: הן עושות זאת מחמת יראה. ושאלו: והא קא משלחן להו גירי [והרי הן שולחות להם חיצים], שבמהלך הלחימה מגישות הן להם חיצים! והשיב: גם זה עושות מחמת יראה. אולם ודאי, אם שבקינהו ואזלן מנפשייהו [עזבו אותן הגנבים והן הולכות מעצמן] חזרה אליהם — אסירן [הן אסורות לבעליהן], שכבר אין זה מחמת יראה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שבויי מלכות — הרי הן נידונות כשבויין, שאם לוקח המלך נשים באונס לשם תשמיש — יש עליהן דין של שבויות, שודאי באונס הן נבעלות. גנובי ליסטות [גנובות שודדים] — אינן נידונות כשבויין, שיש לחשוש שמא האשה מתרצה לבועלה, וסבורה שישא אותה לאשה. ומקשים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא אחרת האומרת להיפך] ששבויות מלכות אינן כשבויות, וגנובות ליסטות הרי הן כשבויות!

ומתרצים: ממלכות על מלכות לא קשיא [קשה]; הא [זה] בברייתא הראשונה מדובר במלכות אחשורוש, כלומר, מלכות של מלך גדול שהאשה הנבעלת לו יודעת שהוא משתמש בה רק לפי שעה לתאוותו, ובודאי לא ישא אותה לאשה, ולכן הדבר נחשב כאונס. ואילו הא [זה] בברייתא השניה שמחשיבה זאת כנבעלת ברצון, מדובר במלכות בן נצר, שהקים על ידי מסעות שוד וכיבושים ממלכה קטנה, ואשה עשויה לחשוב שלבסוף ישאנה.

וכן מליסטות על ליסטות לא קשיא [קשה]; הא [זו] בברייתא הראשונה מדובר בליסטות של בן נצר, שהאשה עשויה להתרצות בבעילתו שאם ישא אותה תהיה אשת מלך, הא בליסטים דעלמא [זו, הברייתא השניה, מדברת בשודד סתם] שיש לשער שאין האשה מרוצה בבעילתו, שגם אם ירצה לשאתה — היא לא תחפוץ בכך. ושואלים, ובן נצר זה, כיצד מסבירים כי התם קרי ליה [שם במקום אחד אתה אומר שקוראים לו] "מלך" והכא קרי ליה "לסטים" [וכאן במקום אחר אתה אומר שקוראים לו שודד]! ומשיבים: אין [כן], גבי [אצל, בהשוואה] לאחשורוש לסטים בלבד הוא, גבי לסטים דעלמא [אצל שודד סתם] מלך הוא נחשב.

ב שנינו במשנה: ובכהנת (אשת כהן) הוא כותב לה: "אם תישבי — אהדרינך [אחזירך] למדינתך". אמר אביי: אלמנה לכהן גדול, אף על פי שנשאה באיסור (שהרי כהן גדול אסור באלמנה), מכל מקום, אם נשא אותה וכתב לה כתובה — חייב לפדותה, משום שאני קורא בה ויכול לקיים את האמור שם "ובכהנת אהדרינך [אחזירך] למדינתך",