אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם מפני תקון העולם. שאם יבואו לפדות את השבויים במחירים גבוהים מאוד — יגרום הדבר שיבואו לשבות אנשים נוספים. על כל פנים נדייק מכאן הא [הרי] אם ביקשו בכדי דמיהן — פודין, אף על גב [אף על פי] שפרקונה [סכום כסף פדיונה] יותר על כתובתה.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו שאינו פודה יותר מדמי כתובתה: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד (פי) עשרה בכתובתה — פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה — פודה, רצה — אינו פודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה כנגד כתובתה — פודה, אם לאו — אינו פודה אלא נותן לה כתובתה! והטעם, משום שלא ייתכן שיהיה התנאי שבכתובה (התחייבותו לפדותה), שהוא טפל, יתר על הכתובה עצמה שהיא העיקר.

ומשיבים: אין זו סתירה, אלא רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה [שתי קולות יש לו] בדין פדיון, אחת לגבי סכום הפדיון בכלל, שאינו פודה ביותר מכדי דמיה, והשניה שאין הוא נותן בפדיונה יותר מדמי כתובתה.

א שנינו במשנה שאם לקתה [חלתה] — חייב לרפאותה. תנו רבנן [שנו חכמים]: אלמנה שהיתה ניזונת מנכסי יתומין וצריכה רפואה — הרי הרפואה היא כמזונות ומוטל עליהם גם לשלם עבור רפואתה. רבן שמעון בן גמליאל מחלק ואומר: רפואה שיש לה קצבה, כלומר, שיש סכום קבוע בשביל לרפא אותה — נתרפאת מכתובתה ומנכים מסכום הכתובה. רפואה שאין לה קצבה — הרי היא כמזונות, ונותנים לה כפי צורכה.

אמר ר' יוחנן: עשו דין הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה, והיא כמזונות, והיורשים משלמים. מסופר: קריביה [קרובו] של ר' יוחנן הוה להו איתת אבא [היתה להם אשת אב] דהות [שהיתה] צריכה רפואה כל יומא [יום] והיו להם הוצאות מרובות לרפואתה. אתו לקמיה [באו לפני] ר' יוחנן לשאול. אמר להו [להם]: איזילו קוצו ליה מידי [לכו וקיצבו לו דבר, סכום מסויים] לרופא עבור כלל הוצאות רפואתה לתמיד, ואז יהיה זה בגדר של רפואה שיש לה קיצבה, ותוכלו לנכות אותה מן הכתובה.

אחר כך אמר ר' יוחנן בצער: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין המסייעים לאדם לטעון בדינו, שהצטער על שנתן עצה בהלכה לבעל דין. ושואלים: מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר [מתחילה כאשר נתן להם עצה זו מה חשב, ולבסוף שהתחרט מה חשב]? ומסבירים: מעיקרא [מתחילה] סבר הלא נאמר: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיה נח, ז), שצריך אדם לסייע לקרוביו, ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני [שונה], שאם עושה הוא דבר כזה, הריהו נראה כעורכי הדיינים, ולא היה צריך לעשות זאת.

ב משנה לא כתב לה בכתובה "בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון [בנים זכרים שיהיו לך ממני הם יירשו] כסף כתובתיך יתר על חולקהון [חלקם] בירושה שהם נוטלים עם אחוהון [אחיהם] "— חייב לתת להם, לפי שהוא תנאי בית דין שיהא כתוב כך, ואף שלא כתב זאת, אין הדבר גורע מהתחייבותו. וכן אם לא כתב לה "בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי יהוין יתבן בביתי ומיתזנן [בנות נקבות שיהיו לך ממני יהיו יושבות בביתי וניזונות] מנכסי עד דתלקחון לגוברין [שתילקחנה, תינשאנה לבעלים] " — חייב לעשות זאת, לפי שהוא תנאי בית דין.

וכן אם השמיט בכתובה את התנאי "את תהא יתבא [תהיי יושבת בביתי] בביתי ומיתזנא [וניזונת] מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך [מגורייך כאלמנה] בביתי" — חייב היורש לעשות כן, לפי שהוא תנאי בית דין. ומעירים: כך היו אנשי ירושלים כותבין בנוסח זה, שהאלמנה נשארת בבית בעלה כל ימי אלמנותה וכן אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים. אנשי ארץ יהודה היו כותבין בנוסח הכתובה: "עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך". לפיכך אם רצו היורשין שלא תדור בבית ולא תיזון מכסף הירושה — נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה, והיא צריכה לדאוג לעצמה למגורים ולמזונות.

ג גמרא אמר ר' יוחנן משום (בשמו של) ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין [בנים זכרים], שבני האשה יורשים את כתובתה (ובכלל זה הנדוניה שהביאה בנישואיה), יתר על חלקם בירושת האב — כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו נדוניה גדולה כמו החלק של ירושת בנו, שהרי הוא מובטח שכסף זה יישאר תמיד בידי צאצאיו.

ושואלים: ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות [והאם יש דבר שהתורה אמרה שהבן יירש] ואילו ברתא [הבת] לא תירות [תירש], ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא [ובאו חכמים ומתקנים שתירש הבת]? שהרי בפועל הם גרמו לכך שהבת יורשת נכסים כמו הבן!

ומשיבים: הא נמי דאורייתא [גם דבר זה מן התורה] הוא, דכתיב [שנאמר] "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים" (ירמיה כט, ו), ויש לשאול על כתוב זה: בשלמא [נניח] בנים בידיה קיימי [בידו הם עומדים], שהוא מחפש ומוצא להם נשים, שהרי מדרך האיש לחפש לו אשה. אלא בנתיה מי קיימן בידיה [האם הן עומדות נמצאות בידו] שהוא יכול למצוא להן בעלים? שהרי אין דרך האשה לחזר אחר האיש!

אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דנלבשה וניכסה וניתיב [שילבישנה ויכסנה ויתן] לה מידי [דבר, רכוש] כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה [כדי שיקפצו עליה ויבואו ויישאו אותה], הרי שמן הכתוב האומר לתת את הבנות לאנשים משמע שצריך להשתדל בזה, ולכתוב לה נדוניה כדי שירצו לקחתה. ושואלים: ועד כמה, מה השיעור של נתינה זו לבנות? אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: עד לעישור נכסי [לעשירית מן הנכסים] נותנים לבת כנדוניה.

ושואלים: אם זה הוא טעם תקנת כתובת בנין דכרין, אולי ואימא [ונאמר]: את מה שנתן האב בנדוניה לירות [יירשו הבנים], אבל של הבעל, כלומר, חלק הכתובה שהבעל נותן משלו, לא לירות [יירשו הבנים]! ומשיבים: אם כן יעשו, שלא ירשו בני האשה את חלק הכתובה שמתחייב לה בעלה, האב נמי מימנע [גם כן יימנע] ולא כתב [יכתוב], שאם אינם יורשים את כתובת הבעל, גם האב איננו רוצה לתת הרבה.

ושואלים עוד: אם אכן זה החשש שימנע האב לכתוב, אם כן ואימא [ואמור כך]: היכא [היכן, כאשר] כתב אב ונתן לבת נדוניה גדולה — לכתוב [שיכתוב] גם הבעל בכתובה תנאי זה של ירושת הנדוניה, ואולם היכא [היכן, כאשר] לא כתב האב — לא לכתוב [יכתוב] גם הבעל! ומשיבים: לא פלוג רבנן [חילקו חכמים] שאף שעיקר התקנה היה כדי לעודד את האבות לכתוב נדוניה גדולה — לא חילקו חכמים, וכיון שרוב הנשים יש להן נדוניה, הדין שווה בכל הנשים.

ושואלים: אם הכוונה היא שיישאר ממון הכתובה ברשות צאצאי האשה, אזי כשיש לו בת מאשה אחת בין הבנים מאשה אחרת נמי תירות [גם כן תירש] נדוניית אמה, ומדוע רק הבנים הזכרים יורשים את דמי הכתובה? ומשיבים: כדין נחלה שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] וכפי שבנחלה רגילה הבנים יורשים ולא הבנות, אף בכתובה כך.

ושואלים: מדוע לא נאמר שלפחות בת בין הבנות תירות [תירש] שאם היתה לו מאשה זו בת, וגם שאר ילדיו מאשה אחרת הן בנות, ואז כולן יורשות, שתקבל בת זו את מה שכתב סבה כנדוניה לאמה! ומשיבים: לא פלוג רבנן [חילקו חכמים] בתקנתם. ועוד שואלים: ותיגבי [ושתיגבה] כתובת בנין זכרים גם ממטלטלי [ממטלטלים] וכגון באופן שהשאיר רק מטלטלים! ומדוע להלכה אינם יורשים את אמם אלא מן הקרקע שהביאה עמה בנדונייתה? ומשיבים: ככתובה רגילה שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] שנגבית רק מן הקרקעות.

ועוד שואלים: תטרוף (תגבה) גם ממשעבדי [מנכסים משועבדים]! ומשיבים: "ירתון" תנן ["יירשו" שנינו] ודין ירושה הוא רק בנכסים המצויים לפניהם ואינם יורשים נכסים שמכר האב. ושואלים: מכיון שזה הוא הטעם לתנאי כתובה זו, ואימא אף על גב דליכא [ואמור שירושת כתובת האם תהיה אף על פי שאין] בנכסים שהשאיר האב ירושה, מותר של דינר יתר על דמי כתובת שתי נשיו. שהרי אמרו חכמים שכאשר פרט לסכום הכתובות לא נשארו כלל נכסים כלשהם לירושה, מתבטלת תקנת "בנין דכרין", וכל הבנים מתחלקים בירושה כדין תורה! ומשיבים: במקום דקא מיעקרא [שנעקר] בו לגמרי דין נחלה דאורייתא [שמן התורה] כתוצאה מדין ירושה שמדברי סופרים (כתובת בנין דכרין), לא תקינו רבנן [תיקנו חכמים] תנאי זה של כתובת בנין דכרין.

מסופר: רב פפא איעסק ליה לבריה בי [היה עסוק בהשאת בנו לאחת מבנות בית] אבא סוראה [מהעיר סורא]. אזיל למיכתב לה [הלך לסדר לאשה את כתיבת] כתובתה. שמע יהודה בר מרימר שבא רב פפא למקום, נפק אתא איתחזי ליה [יצא, בא, ונראה לו] מפני כבודו לקבל את פניו. כי מטו לפיתחא, הוה קא מפטר מיניה [כאשר באו לפתח של אבא סוראה, אביה, נפרד ממנו] יהודה בר מרימר ולא רצה להיכנס. אמר ליה [לו] רב פפא: ניעול מר בהדאי [יכנס אדוני אתי] פנימה!