שיאמרו דבר שמועה והלכה מפי בעולם הזה, כאשר אהיה אני בעולם אחר. שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות (רוחשות כאילו הוא מדבר) בהיותו בקבר. ואמר ר' יצחק בן זעירא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת שמעון נזירא: מאי קראה [מהו הכתוב] המלמד על כך — שנאמר: "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז, י) —

ככומר (כערימה) של ענבים שמניחים אותה להתחמם לפני הדריכה; מה כומר של ענבים, כיון שמניח אדם אצבעו עליו — מיד דובב, שהיין מבצבץ לצאת, והכל מתנועע בו, אף תלמידי חכמים, כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר. ולכן רצה ר' יוחנן שתיאמר שמועה בשמו, כדי שיהיו לו חיי עולמים.

א שנינו במשנה: אחד בן תשע שנים ויום אחד ואחד בן עשרים שלא הביא שערות, שווים לענין ייבום, שאין ביאתם ביאה גמורה. ורמינהו [ומטילים, מראים סתירה], ממה ששנינו: בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות — יביאו ראיה שהוא בן עשרים, והוא הסריס שמדובר בו, ולענין ייבום — לא חולץ ולא מייבם.

וכיוצא בו: בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות — יביאו ראיה שהיא בת עשרים, והיא האילונית — לא חולצת ולא מתייבמת. ואם כן, הרי אין הדברים דומים, שביאת בן תשע שנים בכל זאת נחשבת במקצת, ואילו הסריס אין ביאתו חשובה כלל, שהרי גם אינו חולץ!

ומשיבים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר על כך] אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב: והוא שנולדו לו בזה שהיה בן עשרים סימני סריס אחרים. ולכן אין ביאתו נחשבת, ואילו במשנתנו מדובר במי שלא הביא סימני בגרות עד לגיל מאוחר. אמר רבא: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שכך יש להבין, דקתני [ששנה שם]: והוא הסריס. שמע מינה [למד מכאן] שמדובר פה במי שברור לנו שהוא סריס.

ושואלים לעצם ההלכה: וכי [וכאשר] לא נולדו לו סימני סריס, עד כמה שנים מחשיבים אותו כקטן? תני דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' חייא: עד רוב שנותיו, כלומר, עד שנעשה בן שלושים וחמש שנים ויום אחד (שהן מחצית שבעים שנה — שנות חיי אדם רגיל, ומשהו).

באותו נושא מסופר: כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] רבא לשאול על מי שהגיע לשנים הראויות לבגרות ולא נראו בו סימני בגרות, אי כחוש [אם היה הנדון רזה] אמר להו [להם]: זילו אבריוהו [לכו והבריאו, השמינו אותו] קודם שיבוא לדון בעניינו ולקבוע בו הלכה. ואי בריא [ואם היה שמן] אמר להו [להם]: זילו אכחשוהו [לכו והרזו אותו], דהני סימנין [שסימנים אלה], השערות, שהן סימני בגרות, זמנין דנתרי [פעמים שהן נושרות] מחמת כחישותא [רזון], וזמנין דנתרי [ופעמים שהן נושרות] מחמת בריותא [שומן], ושמא אם יגיע למצב גופני ראוי יתברר שיש בו סימני בגרות, ולא יצטרכו לדונו כסריס.

א משנה נושאין על האנוסה ועל המפותה שאם אנס או פיתה אשה רשאי לשאת אחת מקרובותיה (כגון אחותה או אמה), אולם האונס וכן המפתה קרובה של אשתו על אשתו הנשואה לו — חייב עליה משום ערוה. נושא אדם אנוסת אביו, ומפותת אביו, אנוסת בנו ומפותת בנו. ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו.

ב גמרא מעירים: תנינא להא דתנו רבנן [שנינו במשנה את זו ששנו חכמים בברייתא]: אנס אשה — מותר לישא את בתה, נשא אשה — אסור לישא את בתה. ורמינהו [ומטילים, מראים סתירה], ממה ששנינו: הנטען מן האשה, כלומר, מי שיצאה עליו שמועה שבא על אשה מסויימת — אסור באמה ובבתה ובאחותה! ומשיבים: דבר זה אסור רק מדרבנן [מדברי סופרים], שגזרו שמא אם ישא את אחת מקרובותיה יבוא לידי איסור ערוה ממש באשה זו שמעתה תהיה קרובת אשתו.

ושואלים: וכל היכא [מקום] דאיכא איסורא מדרבנן [שיש איסור על כל פנים מדברי סופרים] תני [שונה התנא] נושאין, שפירושו לכתחלה?! הלא אם הדבר אסור, אם כי רק מדברי סופרים, היה עליו לפחות לנסח באופן אחר: ואם עבר ונשא אין מוציאים! ומשיבים: כי תנן מתניתין [כאשר שנינו במשנתנו] בלשון לכתחילה — מדובר שנושאין על האנוסה רק לאחר מיתה שלה, שלאחר מיתה לא גזרו.

ושואלים למקור ההלכה שבמשנה: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: בכולן בעריות שנאמרו שם, נאמר בהם לשון שכיבה, וכאן באשה ובתה ובשאר קרובות שנאסרו מחמת נישואי אשתו, נאמר לשון קיחה, לומר לך: דרך ליקוחין (נישואין) אסרה תורה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אלא מעתה, אם אתה מדייק כך בלשון, גבי אחותו דכתיב [שנאמר] בה: "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו" (ויקרא כ, יז), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שרק דרך קיחה הוא שאסור ודרך שכיבה שרי [מותר]?!

אמר ליה [לו], כך יש להבין: ליקוחין כתיבי [אמורים] בתורה סתם וזו היא לשון כללית, ואנחנו דנים לפי הענין: הראוי לפרשו בלשון קיחה של נישואין — מפרשים אותו בדרך זו, בתורת קיחה, הראוי לשכיבה אין הכוונה בו קיחה של נישואין, אלא רק לשון נקיה, הרי פירושו: שכיבה.

רבא אמר: דין זה שאם אנס אשה מותר לישא את בתה נלמד מהכא [מכאן]: כתיב [נאמר] בפסוק אחד: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה" (שם יח, י), ולכאורה אפשר לדייק: הא [הרי] את בת בנה דידה [שלה] של אשתך, ואת בת בתה דידה [שלה] — גלי [אתה יכול לגלות] ואין איסור בדבר,

וכתיב [ונאמר] בפסוק אחר "ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא" (שם יז), הא כיצד אתה מיישב את ההבדל בדיוקי הכתובים? ההסבר לכך הוא: כאן, שמותר, מדובר באונסין, שאם אנס אשה יכול לשאת את בת בתה או את בת בנה, כל עוד הם אינם גם בני בניו שלו, וכאן, שאסור הדבר, מדובר בנשואין.

ושואלים: אולי איפוך אנא [אהפוך אני] ואומר שבאונסין אסור ובנישואין מותר? ומשיבים: בענין עריות "שאר" כתיב בהו [נאמר בהם] ובנשואין איכא [יש] שאר, שהבעל והאשה נעשים קרובים וכבשר אחד על ידי הנישואין, ואילו באונסין ליכא [אין] שאר, ובכתוב שנאמר בו האיסור, מפורש שהוא השארות.

ג שנינו במשנה כי ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו. אמר רב גידל אמר רב: מאי טעמא [מהו הטעם] של ר' יהודה — דכתיב [שנאמר]: "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו" (דברים כג, א), והוא מפרש: כנף שראה אביו בכל אופן לא יגלה.

וממאי [וממה] יודעים אנו שבאנוסה ולא בנשואה כתיב [נאמר כתוב זה] — דכתיב מעילויה דקרא [שנאמר מעל, קודם, לפסוק זה] בדין האונס: "ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער חמשים כסף" (שם כב, כט).

ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים על ראיה זו — אי הוה סמיך ליה כדקאמרת [אילו היה סמוך לו ממש היה זה כמו שאתה אומר], השתא דלא סמיך ליה [עכשיו שאינו סמוך לו] לגמרי ויש פסוק מפריד באמצע, מיבעי ליה [נצרך לו] הביטוי "לא יגלה כנף אביו" לענין אחר, לכפי שאמר רב ענן. שאמר רב ענן אמר שמואל: בשומרת יבם של אביו, שעדיין לא ייבם אותה, הכתוב מדבר. ומאי [ומה פירוש] "כנף אביו" — כנף הראוי לאביו, אותו לא יגלה.

ושואלים: לדעת חכמים לשם מה צריך הכתוב לומר איסור נוסף זה של "לא יגלה כנף אביו" — ותיפוק ליה [ויצא, ילמד לו] שהיא אסורה עליו, גם בלאו הכי משום דודתו, שהרי היתה קודם אשת דודו (אחי אביו)! ומשיבים: בא כתוב זה לעבור עליה בשני לאוין, גם משום דודתו, וגם משום "לא יגלה כנף אביו".

ושואלים: ותיפוק ליה [וייצא לו] שיש בכך שני לאוין, מצד אחר — גם משום שהיא יבמה שנבעלת לשוק, לאדם שאיננו יבמה! ומשיבים: בא הכתוב ללמד לעבור עליה בשלשה לאוין: משום יבמה לשוק, משום דודתו, ומשום "לא יגלה". ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר כאן לאחר מיתה של אביו, ולא היו לו עוד אחים, שאיסור יבמה לשוק אין כאן, אבל היא אסורה הן משום דודתו והן משום כנף שהיתה ראויה לאביו.