א משנה בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ואחר כך בא עליה אחיו שהוא גם כן בן תשע שנים ויום אחד — פוסל האח השני על ידו (עבורו), כלומר, אוסר אותה על הראשון. ר' שמעון אומר: לא פוסל. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ואחר כך בא אותו ילד גם על צרתה — פוסל אותה על ידי (לגבי, על) עצמו, ששתיהן נאסרות לו על ידי כך. ר' שמעון אומר: לא פוסל.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר להם ר' שמעון לחכמים: אם הביאה הראשונה של בן תשע נחשבת לביאה גמורה — אם כן הביאה השנייה אינה ביאה, כמו בביאת יבם גדול אחר יבם גדול, שאין השני קונה ביבמה. ואם תאמר שהביאה הראשונה אינה נחשבת לביאה — אם כן הביאה השנייה נמי [גם כן] אינה ביאה. ואילו חכמים סבורים שכיון שמחשיבים ביאת בן תשע כמאמר — יש כח לביאה אחת לחול אחר השניה.

ומעירים, כי לפי פירוש זה, מתניתין [משנתנו] שלא כדעת בן עזאי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], בן עזאי אומר: יש מאמר אחר מאמר, שתופס ופועל המאמר בשני יבמין ויבמה אחת, שאם עשו בה שניהם מאמר, תפסו המאמרים של שניהם, ונאסרה לשניהם, כי מאחר שיש לכל אחד מהם זיקה בה — מאמר שניהם תופס.

ואין תופס מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד, שהרי לא היתה ליבם זיקה גמורה בשתיהן, וכיון שעשה מאמר באחת — כל זיקת הייבום נגמרה על ידי כך. ואילו במשנתנו המסקנה שביאת בן תשע שנים בשתי יבמות נחשבת, וכיון שביאת בן תשע דינה כמאמר, משמע שסבור התנא שחל מאמר אחר מאמר אף ביבם אחר.

ג משנה בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת — חולצת אותה יבמה, ולא מתייבמת. אם נשא הקטן אשה סתם ומת — הרי זו פטורה מייבום וחליצה, שהרי אין נישואין לקטן. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אשה אחרת, ומת בלא בנים, אם לא ידע (בעל) את הראשונה משהגדיל, אלא רק בזמן שהיה קטן — הראשונה חולצת ולא מתייבמת, שהרי היא כיבמה שבא עליה קטן, והשנייה — או חולצת או מתייבמת, משום שהיתה אשתו גמורה.

ר' שמעון אומר: מייבם לאי זו שירצה, וחולץ לשנייה. ומעירים: אחד דינו של מי שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ואחד מי שהוא בן עשרים שלא הביא שתי שערות, שדינו לענין זה כקטן בן תשע, שביאתו ביאה שאינה גמורה.

ד גמרא אמר רבא: הא דאמור רבנן [זה שאמרו חכמים] שזיקת שני יבמין, כגון יבמה שעשה בה אחד מן האחים מאמר, ומת, שלגבי האח הנותר, או האחים הנותרים, יש עליה זיקת ייבום משום שני אחים שמתו, מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה [חולצת ואינה מתייבמת], לא תימא [תאמר] שזה רק היכא דאיכא [היכן שיש] צרה, דאיכא למגזר [שיש מקום לגזור] משום צרה, שהצרה הלא מעיקר הדין מתייבמת, ואם היתה גם זו שעשה בה האח השני מאמר מתייבמת, היו טועים ומייבמים שתי צרות מבית אחד.

וראיה לדבר — דהא הכא ליכא [שהרי כאן במשנה אין] צרה ומדובר באשה אחת בלבד, ויבמה זו שנבעלה לבן תשע שיש עליה איפוא גם זיקה מבעלה הראשון וגם זיקה מהיבם הקטן (שהרי ביאתו היא כמאמר), ובכל אופן מיחלץ חלצה, יבומי לא מיבמה [חולצת ואינה מתייבמת].

ה שנינו במשנה: קטן בן תשע שנשא אשה ומת — הרי זו פטורה מן הייבום ומן החליצה. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [שנינו איפוא במשנה את זו ששנו חכמים בברייתא]: שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו — נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, שאין נישואי קטן נחשבים כלל.

ו שנינו במשנה על בן תשע שבא על יבמתו, ומשהגדיל נשא אשה אחרת. ושואלים: ויעשו את ביאת בן תשע לפחות כמאמר בגדול, ולפי זה תדחה הצרה מיבום, שהרי היא צרת אשה שיש עליה זיקה משני יבמים! אמר רב: לא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול לכל דבר. ושמואל אמר: עשו ועשו. וכן אמר ר' יוחנן: עשו ועשו.

ושואלים, אם כן חוזרת השאלה למקומה, ויעשו ביאת בן תשע כמאמר לכל דבר ומדוע מייבם את צרתה? ומשיבים: מחלוקת תנאי [תנאים] היא; הך תנא [התנא הזה] של ארבעה אחין המדבר על אחד מהם שמת ועשה אחיו מאמר ומת גם הוא, שאין היבמה וצרתה מתייבמות לאחד האחים הנותרים, גזר משום צרה, שלא יאמרו שתי יבמות מבית אחד מתייבמות, ולכן שתיהן חולצות.

ואשמעינן [והשמיע לנו] דין זה באח גדול שעשה מאמר, והוא הדין גם בקטן שבא עליה. והאי [וזה] שאמר גדול דווקא — משום שבגדול קאי [הוא עומד, מדבר] שם.

והאי תנא דהכא [והתנא הזה של משנתנו כאן] סבירא ליה [סבור] שעשו את ביאת הקטן לגמרי כמאמר גדול, ולא גזר משום צרה, אלא שהיא אסורה מצד עצמה שהיא אשת שני מתים, וצרתה מתייבמת. ואשמעינן [והשמיע לנו] דין זה בקטן, והוא הדין בגדול. והאי דקאמר [וזה שאמר את הדברים] בקטן — משום שבקטן קאי [עומד, מדבר הוא].

ז מסופר: אזל [הלך] ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא [את ההלכה הזאת בבית המדרש] ולא אמרה משמיה [משמו] של ר' יוחנן אלא סתם. שמע ר' יוחנן שר' אלעזר לא אמר משמו איקפד [הקפיד, כעס עליו]. עול לגביה [נכנסו אליו] ר' אמי ור' אסי לפייסו, שלא יקפיד על תלמיד אהוב זה. אמרו ליה [לו]: לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא (טבריה) בענין נגר (בריח) שיש בראשו גלוסטרא (קצה, עיגול בולט), שהיתה שאלה אם מותר לטלטל אותו בשבת כדין כלי, או שאינו נחשב ככלי אלא כחומר גלם בלבד, ומוקצה הוא,

שנחלקו בו ר' אלעזר ור' יוסי, וכל כך הקפידו זה על זה עד שקרעו ספר תורה בחמתן (בכעסם). ותחילה מבררים את הלשון, ותוהים: קרעו סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! וכי יעלה על הדעת שחכמים אלה יקרעו ספר תורה בכוונה?! אלא אימא [אמור] שנקרע ספר תורה בחמתן, שמחמת שהתווכחו כל כך ומשכו את הספר זה לצד זה וזה לצד זה, נקרע הספר. והיה שם ר' יוסי בן קיסמא באותו מעמד, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו מקום של עבודה זרה. שאם כך אירע בו — אין זה ראוי שיהיה זה מקום בית כנסת. וכן הוה [וכך היה] לבסוף. והביאו ר' אמי ור' אסי ברייתא זו לרמוז כמה ראוי להתרחק מן ההקפדה.

הדר איקפד טפי [חזר ר' יוחנן והקפיד יותר] אמר: חברותא נמי [חברות גם כן] אתם עושים ביני ובינו?! שהרי שם מדובר בשני חכמים שווים זה לזה, ואילו ר' אלעזר תלמיד הוא.

עול לגביה [נכנס אליו] ר' יעקב בר אידי. אמר ליה [לו], נאמר: "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה" (יהושע יא, טו), וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם: כך אמר לי משה? אלא יהושע היה יושב ודורש סתם, והכל יודעין שתורתו של משה היא. אף ר' אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעין כי תורתו — משלך היא. ונתפייס ר' יוחנן.

אמר להם לר' אמי ור' אסי אחר כך, משנתפייס: מפני מה אי (אין) אתם יודעין לפייס כבן אידי חברינו. ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמא קפיד כולי האי [מה טעם הקפיד כל כך] על דבר זה? ומשיבים, שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אגורה באהלך עולמים" (תהלים סא, ה), וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים בבת אחת? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהי רצון